"אושוויץ": אכן סרט השואה המזעזע אי פעם?

לאחר חודשים ארוכים של חששות, מתגלה האמת על הסרט הגרמני המדובר לשמצה "אושוויץ": למרות שלל מגרעות, הוא מצליח לפתוח פרק חדש וחשוב בדיון על מעשי הגרמנים בשואה

אבנר שביט

מאז נודע על עשייתו בשנה שעברה, "אושוויץ" של אווה בול היה אחד הפרויקטים הקולנועיים המדוברים ובעיקר המרתיעים של השנים האחרונות. ככה זה כשקם במאי ומכריז שהוא עומד להראות לראשונה את מה שבאמת קרה במחנה ההשמדה, מה עוד שמדובר בקולנוען גרמני. ואם כל זה לא מספיק, הרי שבול נודע לשמצה כיוצר של זבלוני אימה, וגם הוכתר מספר פעמים בתואר "הבמאי הגרוע בעולם" (הוא אף ארגן קרב אגרוף נגד מבקריו). המחשבה עליו מביים יצירה שכזו היתה משונה ומזעזעת כמו לדמיין את האחים ג'ונאס שרים ריכרד וגנר.

במשך חודשים ארוכים אפשר היה רק לתהות מה רקח לנו בול. השבוע יצא הסרט בדי.וי.די (עם כתוביות לאנגלית), ועתה סוף כל סוף התקבלה לכך התשובה, והיא לא פשוטה. הדבר המתבקש לעשות היה לזעוק בתום הצפייה "תועבה!" או לחילופין לומר שמדובר באבן דרך היסטורית שחובה לראותה, אך האמת נמצאת איפשהו באמצע, אם היא בכלל קיימת בהקשר הזה. בסופו של דבר, "אושוויץ" הוא חוויה מבולבלת ומבלבלת.

ובכל זאת, יש כמה דברים שאפשר לקבוע בוודאות. אחד מהם הוא ש"אושוויץ" אינו סרט עלילתי, ובכלל אינו יצירה קולנועית במובן המקובל של המילה. בעצם, המבנה שלו ודרך עשייתו מזכירים סרטונים מחתרתיים המופצים ביוטיוב, למשל כדי לפזר תיאוריות קונספירציה אודות ה-9/11 או להכחיש את השואה.

הבמאי אווה בול (אימג'בנק, Gettyimages , Charley Gallay)
מאס בבני עמו שלא מוכנים לקחת אחריות מלאה על השואה. אווה בול (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

אך כאן הכוונה הפוכה: בול עצמו, למרות תדמיתו הנלוזה, מרהיב עוז להופיע בתחילת הסרט כדי לדבר למצלמה ולהסביר את כוונותיו.

למשנתו, הוא יצר את "אושוויץ" כדי להציב תגובת נגד ראויה לשלושה סוגים של אנשים: אלה שמנסים בזדון להציג את השואה כפיקציה; אותם קולנוענים שבכוונות טובות לכאורה הופכים אותה לסיפור קטן עם הפי-אנד, כמו ב"החיים יפים", או אותם יוצרים שמבכרים להציג את הסיפורים של האירופאיים המעטים שנלחמו בהיטלר במקום את אלה של הרבים ששיתפו עמו פעולה, כמו ב"מבצע ואלקירי", לדוגמה; וגם הצעירים הגרמנים, שבאשמת שני הגורמים הנ"ל וכתוצאה מסיבות אחרות, סובלים מבורות מדאיגה באשר למה שקרה במדינתם לפני שישה עשורים.

כדי להוכיח שאכן יש בארצו כאלה, עובר בול בהמשך הסרט להציג סדרה של ראיונות עם נערים נוצריים בני עמו, המתושאלים בידיו על הידע ההיסטורי שלהם. כצפוי, כמה מהם (בעיקר אלה המהגרים) יודעים מעט, ומנגד יש כאלה המפגינים בקיאות שלא היתה מביישת אף ישראלי או יהודי.

בסיכומו של דבר, לא ממש ברור מה בול רצה לראות כאן: הרי לא משתמעים מחלק זה מסקנות חותכות ובטח שלא מפתיעות, ומלכתחילה זה גם לא היה מדגם מייצג, אז בכל מקרה אי אפשר היה לסמוך על כל מסקנה שכזו. נוסף לכך, גם הצורה הקולנועית שבה מציג הבמאי את הרצף הארכני של הראשים המדברים מייגעת, כך שפרק זה של "אושוויץ" מיותר ואף תמוה.

מתוך הסרט החיים יפים (צילום מסך)
בניגוד למה שקורה אצל רוברטו בניני, ב"אושוויץ" לא תקבלו הפי-אנד. מתוך "החיים יפים" (צילום מסך)

וכך, הפרק המעניין בסרט, אם אפשר לקרוא לזה ככה, מגיע בתווך שבין הקטעים התיעודיים: זוהי דרמטיזציה באורך של כחצי שעה המתארת יום שגרתי במחנה ההשמדה, מרגע הגעת הרכבות למקום ועד שריפת הגופות.

והנה עוד דבר ודאי אחד שאפשר להגיד על היצירה השנויה במחלוקת של בול: אמנם היו כבר יצירות קולנועיות שניסו להציג למשך כמה דקות או שניות את מה שקרה בתוככי תאי הגזים (אפילו מוצרים הוליוודיים לכל המשפחה כמו "הנער בפיג'מת הפסים"), אך אף סרט שנעשה לפני "אושוויץ" לא עקב אחר ההתרחשויות במחנה ההשמדה במידה כזו של פרטנות.


בזאת, עושה רושם שבול ניסה לאשש את אמירותיהם בעבר של שני במאים מהוללים – ז'אן-לוק גודאר, שאמר כי סרט שואה מוצלח באמת יהיה כזה שיעקוב אחר הפרטים היומיומיים ביותר של ההתנהלות במחנה, וסטנלי קובריק, שהצהיר כי סרט שכזה יהיה בלתי ניתן לצפייה.

כרזת הסרט "אושוויץ" (צילום מסך)
מפרק לגורמים את הבנאליות של הרוע. כרזת "אושוויץ" (צילום מסך)

וכך, בהתאם לדבריו של גודאר, "אושוויץ" אכן מפרק לגורמים הקטנים ביותר את הבנאליות של הרוע, ומסתכל לקצינים האדישים בלובן של העיניים בשעה שהם מחדירים את גז הציקלון לתא הגזים או פשוט עומדים בשלווה מבחוץ לו בשעה שאלה הכלואים בפנים זועקים בנואשות לעזרה.

בהתאם להכרזתו של קובריק, פירוק זה לגורמים מתרחש בצורה שבוחנת את הגבולות שבין הקשה לצפייה והבלתי אפשרי לצפייה. כך, למשל, את פעולת שריפתם של מי שנרצחו בתא הגזים ממחיש בול דווקא באמצעות תקריב על גופתו של עולל.

הבמאי יכול להגיד לזכותו שהוא בסך הכל משקף את המציאות שהיתה במחנות, וזה כמובן נכון, אבל הרי הוא לא היה חייב לשקף אותה דווקא באמצעי המסוים הזה. הבחירה שלו נועדה כדי להנציח בתקיפות את מעמדו כסרט השואה מרחיק הלכת אי פעם, אך בכך גם החלישה את טיעוניו כי אין מדובר בפרובוקציה או בפורנוגרפיה.

יש בעייתיות נוספת בדרך שבה מתמודד בול עם הזוועות בתא הגזים: על פניו, הוא מצהיר כי בכוונתו להציג את הדברים כפי שקרו, אך ככל הנראה, בדומה לקולנועני השואה שקדמו לו, אין לו אמון מלא בכוחה של האמת.

מתוך הסרט "אושוויץ" (צילום מסך)
זהירות: הסרט קשה עד בלתי ניתן לצפייה. זו התמונה היחידה מתוכו שמצאנו לנכון לפרסם (צילום מסך מתוך הסרט)

לפיכך, בול לא מסתפק בהצגתם של הדברים המזוויעים לאשורם, אלא משתמש לשם כך באמצעים האמנותיים המוגזמים והדרמטיים ביותר, למשל הילוך איטי או מוזיקה בומבסטית. אם כך, נראה שבול פושע באותו חטא שנגדו יצא מלכתחילה – העדפת הבידיון הקולנועי על האמת ההיסטורית.

כך או כך, האמת היא שבסיום הצפייה בפרק הדרמטיזציה שבסרט, התחושה שנוצרת אצל הצופה היא של סתמיות וריקנות. הרי אם היעד היה להעמיד סטנדרט של אמינות ואותנטיות בייצוג השואה, זה לא באמת קורה, ואם המטרה היתה לזעזע ולהבחיל, הרי שכבר היו בשנים האחרונות יצירות ("סרט סרבי", למשל), שעשו זאת היטב גם בלי להשתמש בדימויים מאושוויץ. אז בשביל מה בעצם היה צריך את הסרט הזה?

ובכן, החשיבות של "אושוויץ" כפולה: קודם, למרות כל הבעייתיות שבו, הוא בכל זאת מצליח בחלקו ליצור חוויה שיש בה ממד מרתק ומטלטל, והודות לנכונות של בול לבחון את מכונת ההרג הבל תיאמן על כל אחד מברגיה, הוא מצליח לשחזר טוב יותר מכל קולנוען אחר לפניו את התחושה הבלתי נתפסת והבלתי ניתנת לתיאור המוכרת לכל מי שסייר במחנה ההשמדה.

מבקרים באושוויץ (רויטרס)
מצליח לשחזר את התחושה הבלתי נתפסת המוכרת לכל מי שסייר במחנה ההשמדה. מחנה ההשמדה אושוויץ, היום (צילום: רויטרס)

חשוב מכך, בניגוד לכמעט כל סרט גרמני אחר שנעשה בנושא מאז המלחמה ובעיקר בשנים האחרונות, "אושוויץ" לרגע אינו מנסה לתאר את הגרמניים כקורבן, לבדל בינם והנאצים או להציג את הדברים שאירעו בשואה בצורה נוחה וקלה לעיכול.

לפיכך, "אושוויץ" על שלל מגרעותיו, לכל הפחות מנסה באמת ובתמים לפתוח גם מן החזית הגרמנית פרק חדש בדיון על השואה, ולפיכך ראוי שהצופה הישראלי יסיר את הדעות הקדומות על הסרט הזה, כדי שגם מהצד שלנו תהיה שותפות בשיח.

כל זה לא אומר שמן הסרט הזה ומן הדיון שהוא יוצר יגיעו סוף כל סוף המסקנות שחיכינו להן במשך שישים שנה. להפך: אם יש דבר אחד ש"אושוויץ" מוכיח, הרי זה שכל ניסיון לדבר על מה שקרה במחנה ההשמדה בסופו של דבר מותיר אותנו בלי מילים.

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם