לפני שנתיים שיתף פעולה הבמאי האלמוני רובן פליישר עם שחקן גם כן אלמוני למדי (וגם כן יהודי) בשם ג'סי אייזנברג. התוצאה היתה קומדיית אימה בשם "זומבילנד", שזכתה להצלחה ביקורתית וקופתית כה גדולה ומפתיעה, עד שבניגוד לנהוג בז'אנר אפילו נהנתה מהפצה מסחרית בישראל.
בזמן שעבר מאז, הספיק אייזנברג לגלם את דמותו של מארק צוקרברג ב"הרשת החברתית", הסרט האמריקאי הגדול של 2010, מה שסימן אותו כאחד מן השחקנים הצעירים הלוהטים בהוליווד, ובעיקר כמי שכשיר לגלם כל תפקיד מלא אופי בדרמה כבדת ראש. למרות זאת, הכוכב המתחיל שמר אמונים לבמאי השטותניק, ושב השנה לעבוד איתו בשנית, והפעם בקומדיה "30 דקות או פחות" (שבה הוא לא מתאפק להכניס עקיצה קלה לפייסבוק).
במקרה זה, ההצלחה היתה פחותה: "30 דקות או פחות" ספג ביקורות פושרות, התרסק בקופות אמריקה ובניגוד ל"זומבילנד", נאלץ לפסוח על האולמות בישראל ולהתגלגל היישר לדי.וי.די.
הכישלון של הסרט נעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה הישראלי שלו, אבל האמת שהגניזה שלו היתה צפויה בלי קשר לכך. קודם כל, הוא מבוסס על הומור וולגרי ומחוספס, כזה שנולד בטלוויזיה האמריקאית ולפעמים עובד היטב בקרב הקהל המקומי, אבל בדרך כלל לא מתעכל אצל הציבור הישראלי. בהמשך לכך, בצד אייזנברג מככב בו דני מקברייד, מן הבולטים שבקומיקאים מסוג זה, שבאופן די מדהים לא פחות משמונה סרטים שכיכב בהם בחמש השנים האחרונות נגנזו כאן. בעצם, בכל הקשור להפצה ישראלית, הנוכחות שלו במוצר הוליוודי מסוכנת בערך כמו זו של כוכב קאנטרי.
נוסף לזאת, "30 דקות או פחות" מתבסס על הומור שחור שבארצות הברית עוד אפשר להתמודד איתו, אבל בישראל כבר נוגע בנקודות רגישות מדי: אחרי הכל, מקברייד מגלם כאן פרחח שמחבר חגורת נפץ לגופו של שליח פיצה אומלל בגילומו של אייזנברג, ומאלץ אותו לשדוד בשבילו בנק פן יפעיל את המטען. ברור שבכל מקרה נדרשת מידה נכבדת של מקאבריות כדי להתייחס למצב כזה באופן משועשע, אבל באזור כמו שלנו, הצפייה בהתרחשויות כאלה כבר מעלה את רמת הלחץ באופן מוגזם.
עם זאת, יש לציין כי "30 דקות או פחות" אינו מתייחס לחגורת הנפץ באופן סר טעם, וגם לא כולל אזכורים פוגעניים לפעולות טרור. זו רק סיבה אחת להתגבר על הרתיעה מן הסרט המושמץ, שבצפייה ביתית מתגלה דווקא כחוויה מהנה למדי, פחות או יותר ברמה של "זומבילנד".
שני הסרטים דומים לא רק באיכותם, אלא גם בתוכנם ובסגנונם. נכון, ב"30 דקות או פחות" אין מתים מהלכים, אבל הרי כפי שפליישר בעצמו הודה, גם "זומבילנד" לא היה סרט זומבים, כי אם קומדיית מסע שבמקרה גם היו בה חיים-מתים.
וכך, בדיוק כמו ב"זומבילנד", גם הפעם מציגים לנו פליישר ואייזנברג את מסעו של נער שטרם הפך לגבר אף שכבר היה אמור לעשות זאת, דמות שהשחקן תמיד היטיב לגלם. בסרט הקודם תהליך ההתבגרות הושלם דרך המלחמה בזומבים שאיימו לאכול אותו חיים, וכאן זה קורה דרך המאבק באנשים שמאיימים לפוצץ אותו לרסיסים.
נוסף לכך, כמו ב"זומבילנד", גם כאן אייזנברג יוצא להרפתקה הזו עם דמות שהוא מנהל איתה יחסים של אהבה-שנאה. אז זה היה מבוגר אחראי בגילומו של וודי הרלסון, וכאן זה חברו של הגיבור מימי הלימודים, שאמנם הוא בן גילו, ובכל זאת הוא מספיק בוגר כדי להוכיח אותו על הילדותית שלו. את הסחבק הביקורתי הזה מגלם עזיז אנסרי, והוא בונה עם אייזנברג דינמיקה מוצלחת, שכמיטב המסורת של סרטים מסוג זה, בנויה על ההכרה זה בחולשות של האחר, אבל גם על ההבנה שלמרות הכל, בסופו של דבר זה הם נגד העולם.
"30 דקות או פחות" נהנה מאיכויות נוספות שהיו גם ב"זומבילנד" למשל, היכולת של פליישר לשקף באופן קומי ובכל זאת אמיתי מצוקות התבגרות בסדר הגודל של שנאה לדור ההורים או פחד מבשלות של נשים, וגם החינניות שבה הוא מאזכר יצירות קולנועיות קודמות, לאו דווקא קאנוניות.
חשוב מכך, גם כאן מתגלה כי העבר של פליישר כבמאי וידיאו-קליפים מסייע לו להגיש עבודה קולנועית מהודקת, קצבית ומתוזמנת היטב, שבאופן אירוני לסרט העוסק בשליחי פיצה, אין בה טיפה של שומן מיותר.
נוסף לזאת, "30 דקות או פחות" מחוזק גם בפה המלוכלך של מקברייד, שעובד בקצב מטורף ומטונף, ומסתיר ברפש שלו לא מעט פנינים (כולל כמה לאחר רדת הכותרות). הודות לכל אלה, התוצאה בסופו של דבר בהחלט מבדרת.
יותר מכל, הסרט בעיקר מתגלה כתרופת הרגעה כיפית למי שבדומה לגיבור שלו, מעט מפחד מן העולם ולכן מבכר לעתים להסתגר בביתו ולהעביר את ארוחת הערב מול הטלוויזיה. כתוצאה מכך, "30 דקות או פחות" הוא סרט על שליחי פיצה שנעשה למען אנשים שמזמינים פיצה.