נושאים חמים

דיסק און קינג: האם אובמה באמת מסוכן כמו האויבים של באטמן?

סרט התעודה המדובר "2016: אמריקה של אובמה" שיוצא נגד הנשיא האמריקאי המכהן מנסה להבהיל את מי שחושבים להצביע לו מחדש, אבל מעמיד באור מפחיד בעיקר את יוצריו ותומכיהם

קלינט איסטווד והכיסא הריק, השירים של וונדר וספרינגסטין, התשדירים של ג'וס ווידון ולינה דנהאם, ההתבטאויות של מדונה, השערוריה סביב עתידה של ביג בירד ועוד ועוד – ארצות הברית תזכור את בחירות 2012 כפוריות באופן חסר תקדים בכל הקשור לתרבות הפופולרית. ההנחה הנושנה כי האמנות היא דבר פוליטי ביסודו קיבלה משנה תוקף, וניתן להתרשם מכך גם ביבול הקולנועי הטרי.

אמנם, את שני הסרטים הפוליטיים ביותר של השנה נראה רק אחרי הבחירות עצמן. מדובר ב"לינקולן" של סטיבן ספילברג אודות הנשיא המנוח וב"Zero Dark Thirty" של קתרין ביגלו על המבצע לסגירת החשבון עם אוסאמה בן לאדן, ויוצריהם דחו את הפצתם בכוונה תחילה כדי שלא ייחשדו כמי שמנסים להשפיע על תוצאות ההצבעה. אך לא כולם נהגו כמותם: מעט לפני יום הבוחר, למשל, יוצג בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק סרט תיעודי מבית היוצר של מפיק-העל הארווי ווינסטיין, שעוסק גם כן בחיסול מנהיג אל-קעידה, ולפי הדיווחים עושה זאת בצורה המפארת את הנשיא המכהן. מנגד, לאחר סיבוב מוצלח באולמות הקולנוע, הגיע עתה למסך הקטן מסמך הדוקו "2016: אמריקה של אובמה" (להלן: "2016"), המבקש דווקא להוקיע אותו.

עיתוי הזמינות של "2016" מושלם, שכן הוא מבוסס על ספרו של דינש ד'סוזה, שיוצא ממש עכשיו בתרגום לעברית – בהוצאה עלומה בשם "ספריית דעות", ככל הנראה מפני שאף מוסד אחר לא הסכים לבזות את עצמו בפרסום דברי הבלע המפוקפקים האלה, שמחברם עומד עתה בלבה של שערורייה בארצות הברית לנוכח גילויים מביכים על חייו האישיים.

2016: Obama's America (imdb)
"אהבו אותו או תשנאו אותו - אתם בכלל לא באמת מכירים אותו". כרזת הסרט (צילומים: IMDB)

עם זאת, יש לציין כי בארצות הברית זכה הסרט עצמו לבית חם, הוקרן במספר רב של אולמות, גרף רווחים אדירים יחסית לסוגו, עורר הדים רבים וממשיך להכות גלים גם בפורמט ביתי, מה שמחייב להתייחס אליו במלוא הרצינות.

ד'סוזה גם מככב בסרט, ומציג בו את התיאוריה שפיתח לגבי אובמה לאחר מחקר מעמיק ויסודי דווקא. לדבריו, כתוצאה מן היחסים שלו עם אביו הביולוגי ועם הוריו הרוחניים, הוא הגיע לבית הלבן מתוך שאיפה ברורה – להוציא לפועל את משנתו האנטי-אימפריאליסטית, אנטי-קולוניאליסטית ואנטי-קפיטליסטית, ולהחריב את אמריקה מבפנים. כלומר, מדובר לכאורה בגרסה האפרו-אמריקאית של ניקולס ברודי מ"הומלנד", רק ללא טיפה של רגשות אשם.

את התפיסה הנחרצת הזו, ד'סוזה ושותפו לבימוי ג'ון סליבן פורשים בצורה חסרת כל ערך קולנועי. השניים התיימרו באופן מוצהר להתגלות כתשובה הרפובליקנית למייקל מור, וזה בסדר, כי גם לצד השני מגיע אחד כזה, אבל בשביל להיות מניפולטור צריך לדעת לעשות מניפולציות, ואת זה הם עדיין לא יודעים.

נוסף לכך, ד'סוזה מתקשה להציג את עמדותיו בצורה הגיונית ומשכנעת, ולמעשה רק גורם נזק לימין האמריקאי. זאת, כיוון שהוא מעמיד אותו כאן באור נלעג למדי, ורק מגביר את המוטיבציה של פעילי השמאל ומשכנע אותם שאכן מתנהלת כאן מלחמה בין כוחות חושך ואור.

קצרה היריעה מלפרט את הבעייתיות בטיעונים של ד'סוזה, אך יש לכל הפחות להתעכב על כמה מן המרכזיים שבהם. בתחילה, למשל, הוא תולה את מעשיו העכשוויים של אובמה ואת תוכניותיו העתידיות בתסביכים משפחתיים, ומנמק אותם ברצונו לפרק את המטענים שיש לו עם מורשת אביו. אמנם, כפי שיעידו אלפי סרטים עלילתיים, פסיכולוגיסטיקה שכזו היא דבר נהוג למדי בתרבות האמריקאית, אך דווקא רפובליקני צריך להיזהר ממנה, שכן לפי קו המחשבה הזה אפשר לומר כי ג'ורג' וו.בוש יצא למלחמה בעירק רק כדי לסיים את מה שאביו התחיל. או, לצורך העניין, לטעון כי מיט רומני רק רוצה לנקום את נקמתו של אביו ג'ורג', שביקש בזמנו להיות נשיא ולא הצליח.

2016: Obama's America (יח"צ)
ד'סוזה משוחח עם אחיו החורג של אובמה בעוד ניסיון להוציא רפש על הנשיא (צילום: יח"צ)

כמו כן, ד'סוזה טוען כי הפעולות של אובמה בארבע השנים האחרונות היו תמוהות, ואפשר להסביר אותן רק דרך רציונל אחד – הסוס הטרויאני פעל כך כדי לנשל את ארצות הברית מן המעמד של הכלכלה החזקה בעולם ובעת ובעונה אחת לשלול ממנה את תואר הכוח הצבאי האימתני בתבל.

כלומר, לדברי "2016", הנשיא המכהן דאג לבזבז על שטויות כמה שיותר מכספי המדינה אך גם הקפיד להקציב כמה שפחות ממון לחייליו, וכאן בדיוק צצה לה הסתירה. אם באמת מטרתו של אובמה היתה לרושש את ארצות הברית, מדוע פשוט לא שלף מכיסיה המתרוקנים עוד ועוד הקצאות צבאיות? אחרי הכל, ניסיון העבר מוכיח שזו הדרך האולטימטיבית לעשות זאת – מלכתחילה, הרבה בגלל ההרפתקאות המלחמתיות של קודמו הוא קיבל את המדינה במצב פיננסי כה גרוע.

כך או כך, מבחינה צבאית המדיניות של אובמה לא הייתה הרבה פחות ניצית מזו של בוש, בטח לא במידה כזו המצדיקה תלי תילים של תיאוריות, והדבר נכון גם לגבי התנהלותו הכלכלית. בכלל, כפי שתעיד גופתו של בן לאדן וכפי שזועקים באכזבה המפגינים מוול סטריט, הנשיא המכהן לא בדיוק התנהל כמו מרקסיסט או פציפיסט, אז על סמך מה בדיוק חורץ הסרט כי השאיפה שלו היא לשמוט את הקרקע תחת ערכיה המסורתיים של אמריקה? נניח לרגע שזה אכן מה שהוא חולם בלבו – מה זה משנה, אם ארבע השנים האחרונות מוכיחות שהוא לא עושה כל צעד בעניין? באותה מידה גם אפשר לבוא ולהוכיח כי בוש למעשה כתב למגירה שירים שניתן לפרשם כפרו-קומוניסטים, אבל איזו חשיבות יש לכך לאור התנהלותו לאורך שמונה שנים?

ובכן, כאן מגיעה ההנחה מרחיקת הלכת ביותר של הסרט. לדבריו, עד כה הפעילות של אובמה אכן לא הצדיקה לחלוטין את תוצאות המחקר, אבל לא מפני שיש שגיאה בניתוח הממצאים – אלא מפני שזו מזימה מתוכננת מראש. הנשיא, כמו החוצנים בסרטי המדע הבדיוני, פשוט מכין היטב את הקרקע ודואג שכולם יישנו במשמרת, ורק בקדנציה השנייה יוציא לפועל בנחת את מזימתו המלאה, ויוביל את אמריקה למציאות הרסנית ב-2016.

הסרט "אובמה 2016" המוצג בבתי הקולנוע בארה"ב (יח"צ)
האם הוא הראשון שמזהה את חומרת האירוע? ד'סוזה מביט בסופה של אמריקה כפי שאנו מכירים אותה (צילום: יח"צ)

שמו של הסרט מתיימר להמחיש לנו כיצד תיראה המציאות הפוסט-אפוקליפטית הצפויה לנו במידה ונשקוט לנוכח אובמה, אך למרבה האכזבה (והדבר לא נכתב בציניות) אינו עומד בהבטחה זו. תחת זאת, הוא הולך סביב במשך כשבעים דקות, והדיון בשאלה כיצד תיראה אמריקה ב-2016 מגיע רק בעשר הדקות האחרונות, ואז זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי. אם ד'סוזה באמת רוצה לשחק במגרש של הוליווד, היה עליו לצפות ב"2012" ודומיהם ולהפנים כי בפנטזיית אסונות העלילה אינה מסתיימת בהתפרצות הר הגעש, אלא רק מתחילה בה.

לסיכום, אם נעשה בשביל ד'סוזה את העבודה, ונדמיין כיצד הנשיא הדמוקרט מצליח להשמיד את ארצות הברית בקדנציה השנייה שלו, תעלה סתירה נוספת וחמורה מכל בתיאוריה שלו. לאורך כל הסרט מתגאה החוקר, מהגר הודי במוצאו, כיצד היטיב להכיר ולהבין את יסודות המשטר האמריקאי. לפיכך, הוא ודאי יודע כי זה מושתת על איזונים ובלמים, ולכן קשה להאמין כי אדם אחד, גם הוא עומד בראש הקודקוד, יצליח במו ידיו לפרק את המדינה כולה.

הרי נגיד שאובמה אכן מסוכן יותר מהג'וקר ומביין יחד – האם עד 2016, הקונגרס בשליטה הרפובליקנית לא ישכיל להפנים זאת ולהצר את צעדיו? האם כל הבכירים לשעבר בוול סטריט שמינה לתפקידי מפתח לא יספיקו לשים לב עם מי יש להם עסק? האם סגנו ביידן, שבניגוד אליו ודאי לא עבר שטיפת מוח בקניה, לא יתפוס מיקרופון ויזעיק עזרה? האם באמת ייתכן שבכל המנגנון האמריקאי, שהאיזונים והבלמים בו כה רבים עד שהם תוקעים אותו לעתים קרובות, ד'סוזה הוא היחיד שמזהה את חומרת האירוע, בדיוק כמו אותם מדענים מסרטי אסונות סוג ב' משנות החמישים? ואולי, פשוט, החוקר השקדן/קולנוען חובבן ראה יותר מדי סרטים מסוג זה?

האם הפחד מאובמה מוצדק? ספרו לנו בפייסבוק