מאמצע שנות ה-90 ועד לתחילת המילניום - העולם היה שייך לדודו טופז. יותר ממחצית האוכלוסייה הישראלית בחרה בו כרווק המבוקש מכולם; הוא הצליח להחזיר לחיקו את הצ'חצ'חים לאחר שהתייחס אליהם ככאלו בתחילת שנות השמונים; וכמו שקורה כשאזרחים לא מבדילים בין האדם לייצוג הטלוויזיוני הסלבריטאי שלו - 66% מהישראלים טענו שהיו בוחרים בו להיות ראש ממשלה לו היה מציע מועמדותו. דודו טופז לא היה רק מלך של רייטינג, הוא היה והתנהג כמו מנהיג כת מאמינים זחוח, משועמם, בוחן גבולות, דורס טאבואים, מכור להערצה, קהה לגירויים שאינם מחושמלים ממאניה או מדיפרסיה.
בנקודה הזו בדיוק, המסוכנת והטעונה בחוסר זהירות ששמור לאיקרוסים של העולם הזה, תפס דורון צברי את דודו טופז. רגע לפני שהוא עף קרוב מדי אל השמש וכנפי בני האלים שלו מתחילות לאבד מאחיזתן. למעשה לא מדויק לומר 'תפס', כיוון שזה עשוי להצביע על אקראיות ועל חוסר ראיית נולד; "מלך הרייטינג" חוזה באופן מרומז אבל יסודי ומנומק היטב את תהליך הצלילה של דודו טופז משמי האולימפוס אל האדמה הקשה של שאול תחתיות. וזה לא שרק בדיעבד, אחרי שכבר יש את המסקנות, זו חוכמה קטנה מאוד לחזור ולמצוא את הרמזים. כל בניית הסרט - ההוגן, לא חטטני ולא שמח לאיד - מצביעה על הבנת דמותו של דודו טופז כמי שכלוא בתסביך הגיבור הטרגי שממיט על עצמו את קצו.
"מלך הרייטינג", יש לזכור, הוא סרט שנגנז. נגנז על ידי מוציאתו לפועל, הזכיינית קשת שהשקיעה בו. טופז עצמו, לאחר תיעוד קרוב של חמש שנים, ניסה לסכל את ההוצאה לאור של הסרט, וכאשר זה ניתן להשאלה בחינם בחנות האוזן השלישית, רצה לתבוע. בשיח דוקומנטריסטים עם רינו צרור בתוכניתו שבערוץ 23, אשר כלל את רם לוי, אסף סודרי, ודורון צברי שסרטיהם הדוקומנטרים נגנזו מסיבות שונות סיפר צברי "אף פעם לא קיבלתי (מקשת, ל.ו.), תשובה רשמית למה לא משדרים אותו". על טופז הוא אמר "הוא ראה את הסרט, הוא הזדעזע. לא ידע איך לאכול אותו, [...] שלח לי רשימה עם הרבה מאוד קטעים (להוריד, ל.ו.), ואמרתי 'אין צ'אנס, זה הסרט'".
"היית מתחתן איתה בשביל הרייטיינג?", שואל צברי את טופז ששרוי משולהב באחד מרגעי המאניה והאגו-טריפ שלו, והשני עונה "בשביל הרייטינג? הייתי מתאבד בשביל הרייטינג". קל מאוד, לא הוגן כמעט, לעוט על המילים של טופז ולייצר סביבן פאתוס מעבר לזה שהאיש עצמו סיפק. הרי בעצם גם ללא המלודרמה, יש די והותר בדרמה - וזה מה שהבין צברי באותם חושים שישמשו אותו מאוחר יותר ליצירת "מחוברים". "מלך הרייטינג" היא יצירה דוקומנטרית שלא נגועה במניפולציות או בימוי יתר; האיש ביים את חייו בעצמו חתונה על פסגת מצדה, מבצר המתאבדים? אף תסריטאי לא היה מעז להרשות לעצמו לכתוב תסריט כל כך מופרע בפואטיות שלו.
טופז, בצדק גמור מבחינתו, ניסה בזמנו לעשות כל שביכולתו כדי שהסרט לא יגיע אל ציבור מעריציו; כל דבר אחר היה בבחינת קפיצה אל בריכה ריקה ממים. טופז היה אולי מסונוור וזחוח, אבל לא טיפש ואת פרשת הצ'חצ'חים שכמעט וריסקה אותו סופית, הוא לא שכח. על אהבת הקהל הוא אומר ב"מלך הרייטינג" " כיוון שעברתי כמה דברים בחיים אני יכול להגיד לך שהאהבה הזו יכולה במילה אחת להפוך לשנאה, זו לא אהבה שאתה יכול לבנות עליה". אבל ידיעת הדברים לאשורם עוד לא הפריעה לאף אחד לשקוע באשליות גדו?לה.
את סיפורו של טופז אנחנו מכירים, והוא באמת התאבד בשביל הרייטינג. אם כדי לשמור עליו, על משהו מהזיכרון שעוד לא טומא ממנו, ואם כדי לייצר אותו בפעם האחרונה. הסרט "מלך הרייטינג" המתין יותר מעשור עד ששוחרר אל הפריים טיים. והוא עדיין רלוונטי, ויש בו גרעין של אזהרה שמי שרוצה ייקח ממנה ומי שלא לא. "אתה יודע מה המשפט האחרון של ישו?" - שואל טופז את צברי באחד מהרגעים הלא זהירים שלו, הרגעים בהם זולג החוצה ההיבריס שלו "'סלח להם אבי כי הם לא יודעים מה הם עושים', הם מטומטמים, הם אפס". לאלו שלא הצליחו להיקסם מהכריזמה, החן וחוסר הגבולות שלו, התייחס טופז כאל מטומטמים ואפסים. לקראת סופו של סיפורו - הטראגי בדמיונו המצמרר לזה של אביו; בגורל ההידחקות הצידה שהיה גרוע ממוות עבורו, הוא כבר הפך את ההתייחסות הזו לפרקטית ואלימה. לו היה משודר "מלך הרייטינג" בסמוך למועד השלמתו, אולי עוד אפשר היה לראות את זה מגיע. אבל אנחנו עדיין חיים באווירה שבה תדמית הסלבס והמקומות שמעסיקים אותם חשובה יותר מאשר החשיפה המטהרת לאור השמש של האמת עליהם.