(בסרטון: קטע מתוך "נחצ'ה", באדיבות yes דוקו)
חתן פרס ישראל ואחד ממלחיני השירים האהובים ביותר שידעה ישראל, הלך לעולמו בשעה האחרונה בבית החולים מאיר בכפר סבא בגיל 82, כשבתו סי היימן ונכדיו לצדו. "אני נפרדת היום מאיש השירים שלי, אבא", אמרה בתו. "פרידה שהחלה מזמן, אבל כאשר הגיע הרגע הוא כמובן הגיע מוקדם מדי. אבא חי את חייו כמו אלפי שיריו, הוא הפך לפסקול של כולנו, אבל בשבילי הוא היה אבא שלי ואני כבר מתגעגעת".
היימן הלך לעולמו בגיל 82 לאחר קריסת מערכות בעקבות חיידק אלים. מועד ומיקום הלוויה יימסרו בהמשך.
נחום (נחצ'ה) היימן, מגדולי המלחינים בזמר הישראלי וזוכה פרס ישראל, חתום על יותר מאלף לחנים. בין הקלאסיקות הרבות שיצר: "ניצנים נראו בארץ" (שירו הראשון, שהלחין בגיל 16), "חופים", "כמו צמח בר", "מרדף", "שיר אהבה ישן" ("אניטה וחואן"), "שירים עד כאן", "סוס מעץ", "החול יזכור", "ריח תפוח אודם שני", "את ואני והרוח", "עוד חוזר הניגון" ו"אילו כל האוהבים". היימן גם הלחין לסרטי קולנוע ולסרטי טלוויזיה. בנוסף להיותו אחד היוצרים הגדולים במוזיקה הישראלית לדורותיה, הוא בלט בפעילויות רבות נוספות שלו שתרמו לתרבות, בין השאר כאחד המייסדים של להקת הגבעטרון, כמדריך מקהלות וחבורות זמר, כמייסד וכמנהל אמנותית של העמותה למורשת הזמר העברי, במקים חברת תקליטים, כמטפח אמנים רבים בתחילת דרכם, בהם חוה אלברשטיין, הפרברים, עליזה עזיקרי, מאיר בנאי, משה ואורנה דץ, חני ליבנה וכמובן בתו סי היימן, שחידשה את "כמו צמח בר", שאלברשטיין ביצעה במקור. היימן זכור גם בשל שיתוף הפעולה המיוחד שלו עם המשורר נתן יונתן.
המלחין, המעבד, המפיק והמנצח נחום היימן נולד בעיר ריגה בשנת 1934 ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בגיל חמש. בילדותו החל לנגן בפסנתר, אך לאחר שחלה בגיל עשר בפוליו, עבר לנגן באקורדיון. במשך שלוש שנים שכב בבית חולים מחובר לריאת ברזל, עד שהתגבר על מחלתו. בגיל 14, בעקבות גירושי הוריו, עבר להתגורר כילד חוץ בקיבוץ נען.
לאחר נישואיה השניים של אמו, עבר להתגורר עימה ברחובות. שם הלחין בגיל 17 את שירו הראשון "ניצנים נראו בארץ". במסגרת שירותו הצבאי שימש היימן אקורדיוניסט מחליף למלחין דובי זלצר בלהקת הנח"ל. בתקופת שירותו הצבאי נישא לדליה קולטון ועבר לשרת כלוחם בפלס"ר שריון, הוא נפצע ברגלו מהתפוצצות מוקש במלחמת סיני ונפגע מקליע במלחמת ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים נפצע באורח קשה מהפצצה אווירית, אושפז במשך כחצי שנה ועבר סדרה ארוכה של ניתוחים. בשנת 1961 החל היימן לעבוד עם הגבעטרון, ויזם את הוצאת תקליטיו הראשונים. הלהקה כללה ברפרטואר שלה חלק משיריו, כשהמפורסם שביניהם השיר "לאן נושבת הרוח". היימן החל לארגן ערבי שירה בציבור. בנוסף לעבודתו כמלחין טיפח היימן זמרים רבים בראשית דרכם.
היימן הלחין מעל לאלף שירים, רבים משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל, בהם "חופים", "ניצנים נראו בארץ", "כמו צמח בר", "זאת ירושלים", "שירים עד כאן", "את ואני והרוח", "שדרות בגשם", "החול יזכור", "שיר אהבה ישן" (המוכר בשם "אניטה וחואן"), "אילו כל האוהבים", "עוד חוזר הניגון", "ריח תפוח אודם שני", "שמלת כלולות", "הדודאים נתנו ריחם", "הגביע", "בוא ניפגש", "אנשי הגשם", "כפל", "המשולח", "שיר בארבעה בתים", "נחל תנינים", "מרדף", "ימינה שמאלה והלאה", "סוס מעץ", "תיבת הזמרה נפרדת" ו"ארץ שבעת המינים". בנוסף, הלחין מוזיקה ליותר ממאה סרטים וסדרות טלוויזיה. הראשון שבהם היה סרטו של מיכה שגריר, "המלחמה לאחר המלחמה", לו הוא הלחין את השיר "מרדף" שכתב ירון לונדון, וביצעה חוה אלברשטיין. לסרט "אדמה משוגעת" כתב היימן את שיר הנושא, "אני ממשיך לשיר". בנוסף, הלחין את הנעימה "הנסיעה לירושלים" לסרט "אין שמות על הדלתות" שהושמעה פעמים רבות בפתיחת שידורי הבוקר של רשת ב'.
בשנת 2002 ייסד היימן את העמותה למורשת הזמר העברי והיה למנהלה האמנותי עד לפרישתו בשנת 2011. בשנת 2009 קיבל היימן את פרס ישראל לזמר עברי. בין הנימוקים לקבלת פרס ישראל נכתב: "נחום (נחצ'ה) היימן שייך לדור הנפילים של הזמר העברי. עבודתו מאופיינת בחזון מתמיד של פריצה קדימה ובחריש של תלם ראשון, ביזמות וביצירתיות בלתי-נלאית ובתרומה רחבת היקף לזמר העברי, לקידוש השפה העברית ולהפצת השירה העברית והישראלית. יותר מאלף שירים ויצירות מוזיקליות הלחין נחום היימן לאורך יותר מחמישים שנות יצירה, ורבים מהם הפכו לזמר מושר בפי עם, לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי לדורותיו. פרק חשוב בחייו הקדיש היימן להלחנת שירי ילדים ומוזיקה לתכניות טלוויזיה לילדים ולנוער. נחצ'ה נחשב בעיני רבים למייסד חבורות הזמר. שמו קשור בתחילת הדרך של פסטיבלים רבים ובגילוי, בטיפוח ובליווי של כישרונות צעירים אשר במרוצת השנים התקדמו והגיעו לתהילה. בשנים האחרונות נחום היימן עוסק בהתמדה רבה בשימור ובתיעוד של הזמר העברי בישראל (...)
יצירתו הענפה של נחום היימן במוזיקה הישראלית בכלל ובזמר העברי בפרט הותירה את רישומה העמוק במורשת הזמר העברי וטבעה בו חותם בעל מאפיינים ייחודיים לו".
בגיל 78 נקלע זוכה פרס ישראל למצוקה כלכלית קשה, כפי שחשף העיתונאי שגיא בן נון בראיון עמו במרץ 2012, והיימן האשים את המדינה במצבו. במסגרת אותו ראיון, היימן גילה לראשונה כי היתרה שלו בבנק עמדה אז על אפס, כי נותר בלי חסכונות ובלי נכסים, חי בגפו בדירה שכורה ואמר כי התמלוגים מאקו"ם לא מספיקים לו לגמור את החודש. בנוסף, הוא סיפר כי בגלל הידרדרות במצבו הרפואי הוא נזקק למטפל סיעודי שאין לו את המשאבים לממן. הוא הפנה את כעסו בין השאר לעבר משרד התרבות, משרד החינוך, חברי הכנסת והרשויות המקומיות, שלתחושתו לא הושיטו יד תומכת לו ולאמנים מתבגרים נוספים. רק לאחר יותר משנה מפרסום הכתבה במעריב על החרפה הכלכלית של היימן, נפגש היימן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התרבות, שהבטיחו לדאוג לו וסיכמו כי ישמש יועץ מיוחד בפרויקט שימור הזמר העברי, וכי יועבר לו כ-50 אלף ש"ח. אולם היימן טען כי בפועל לא הועבר לו הכסף. לאחר מכן, בדצמבר 2013 קיבל סכום בגובה זה, כשהיה אחד ממקבלי פרס חדש על שם אריק איינשטיין מטעם משרד התרבות למען יוצרים וותיקים.
בפברואר 2014 סיפרה בתו סי בראיון עיתונאי כי נחום היימן סובל מדמנציה ופרקינסון. ב-22 ביוני אושפז בבית חולים במרכז הארץ, וסי היימן אמרה לוואלה! תרבות: "אבא מאושפז לצורך התחזקות. הוא פשוט תשוש, צריך שיאזנו לו את התרופות. זה היה אשפוז מרצון. הלכנו יחד, נכנסתי איתו, הוא הלך ברגליו, חילק חיוכים לכל האחיות. הכל בסדר".
האם המוות מפחיד אותך, נשאל נחום היימן בראיון למעריב במרץ 2012. "ממש לא", השיב. "אבל אני רוצה להיאחז בקרנות המזבח של הגנטיקה שלי ולהאריך ימים כמו אבא שלי וסבא שלי". בתשובה לשאלה מה המורשת שלך השיב: "אני אשאיר משהו אחרי. יש כל מיני חוכמולוגים או חצאי חוכמולוגים באוניברסיטה שאחרי מותי יתחילו לתחקר את השאריות של המוזיקה שלי. אני עובר עכשיו על כל יצירותי, משמיד מה שלא טוב, והולך להוציא קרוב ל-40 דיסקים עם יצירותי. לא רוצה שהחוקרים יחפשו אותי בפינה. ועדיין, רק בעוד 300-200 שנה, כשאני אשחק במעלה השמיים פוקר עם וילנסקי וסשה ארגוב, אדע מה מיצירותי שרד ומה לא. ביקשתי בצוואה שלי שיכתבו על המצבה, שתהיה מאבן גלילית טבעית: 'נולד כמו צמח בר, חי כמו צמח בר ונפטר כמו צמח בר'".