קראו פרק מ"תולדות שן הלוויתן", מותחן ביכורים עטור שבחים

שבת בבוקר עכשיו, שבוע אחרי התאונה, ואני יושבת באולפן טלוויזיה מהוסה בברייטון. באולפן, מעבר לאורות הבמה המסנוורים, יושב קהל — יותר ממאתיים מעריצים של ג?'ר?ד ג'יהו?ב??ת הנודע, שיושב בכורסה מולי. הוא נראה נינוח לחלוטין. הוא ממולל את העניבה שלו ונראה שקוע במחשבות, כאילו מזמ?ן את אישיות המראיין מהמאגר שבו הוא מחזיק אותה. לשמאלי עומד שולחן קטנטן. אני שמה לב שסיפקו לי כוס מים, ברוב התחשבות, למקרה שהמילים ייתקעו בגרוני.
אני מתקשה להאמין שהגעתי לכאן. אני מתעבת טלוויזיה בכלל ותוכניות בוקר בפרט. לכן כשהמפיק טלפן אלי אחרי שקרא את הדיווח שהופיע ב"גלו?ב?" על התקרית וביקש ממני להתארח בתוכנית, סירבתי בו במקום.
לאחר מכן חזרתי בי. איש לא נטל את האחריות להתנגשות. ככל שהזמן חולף, כך גובר הסיכוי שאוניית המשא שהטביעה את ה"מולי ג'ונס" תצליח לחמוק בלי לשאת בתוצאות. ייתכן שפרסום הסיפור ישפיע על אחד מאנשי צוותה להודות או להדליף פרטים בעילום שם. לכן טלפנתי בחזרה למפיק.
אלא שברגע זה אני מפקפקת בהחלטתי. אני מסיטה את שערותי מהצוואר ומלפפת אותן ברישול מעל לכתף — וכהרף עין צצה לידי עוזרת הפקה, שפריץ, סירוק, והשיער שב בדיוק למצבו הקודם. מתחת לאורות הלוהטים האיפור שמרחו על פני מתחיל להחליק מהן. אני שמחה שסירבתי לשאר תמרוקי ההסוואה שניסו לשכנע אותי למרוח על עצמי. עוזרת הפקה צעירה בטישרט ובג'ינס עומדת מתחת לבמה, מרימה אצבעות וסופרת לאחור את השניות עד שיידלק האור האדום לאות "שידור".
עכשיו המפיק מחווה באצבעו בשתיקה, בהדגשה, על שנינו היושבים על הבמה, ונורת השידור פורחת באדום בזווית העין שלי. פרץ של פחד מסחרר אותי, כאילו משכו מתחתי פיגום. אני משפילה את מבטי ומגלה שבעצם אני כן לבושה — חולצת משי אדומה, חצאית אפורה קצרה מעל גרבונים שחורים ומגפיים שחורים גבוהים. בינתיים ג'רד ג'יהובת כבר הספיק להידלק כמו נורת ניאון. הוא מקרין המון ביטחון וקסם אישי, ואפילו החליפה החומה הסתמית שלו נראית משום–מה מרשימה יותר. הוא מברך את הצופים בבית ובאולפן בתוכנית "ג'רד ג'יהובת בבוקר". המשמעויות הנרמזות במעומעם מן השם לא גורמות לו למצמץ. להפך, עיניו נוצצות כמו בלונים כחולים תמימים, ובלורית השיער החומה והסומק הוורדרד על לחייו משווים לו מראה של אדם אמין כנזיר פרנציסקני. אבל את המוניטין שלו הוא רכש דווקא בשל ראיונותיו הנוקבים — הצליח לחשוף יצרני מוצרים פגומים לבוז הקהל, ולשבור אבות מתעללים וכאלה המתחמקים מדמי מזונות ולאלץ אותם להתנצל בפני משפחותיהם.

הוא מסביר שהיום יש לו אורחת מיוחדת במינה, גברת צעירה שהוכיחה אומץ יוצא מן הכלל ובאה לספר סיפור מדהים וכמעט לא ייאמן. הפתיחה נשמעת טובה כל כך, עד שאני שוכחת לרגע שהוא מדבר עלי.
"תכבו את 'הישרדות', צופים יקרים, כי זה הדבר האמיתי. אחרי שהתנגשות בים הטביעה את סירת הדיג שבה שטה והתברר שהסקיפר טבע, הצעירה המדהימה הזאת נאלצה לשהות כמעט ארבע שעות במימי האוקיינוס האטלנטי בטמפרטורה שלא הגיעה לשש מעלות, עד שחולצה. למיטב ידיעתנו, אף אחד עוד לא הצליח לעשות דבר כזה. אדם ממוצע יכול לשרוד שעה בטמפרטורה כזאת, שעתיים לכל היותר. תרשו לי להציג שורדת מפעימה, נס רפואי, ובחורה עם המון מזל!" הוא פנה אלי ועיניו נצצו מהתפעלות ללא מצרים. "תודה שבאת, פיריו קספ?רוב. ספרי לנו מה קרה שם."
גרוני נאטם. מתחשק לי לקום ולברוח מהבמה. אני מביטה בו בשתיקה, באימה מתנצלת.
הוא שולח לעברי מיקרו?הבעה של רוגז עצום.
אני אומרת את האמת בידיעה שהיא נשמעת כמו התחמקות. "לצערי, אני לא זוכרת הרבה."
ג'רד ג'יהובת מזדקף בתדהמה תאטרלית. "קפצת מסירה טובעת, שחית שעות במי קרח — ואמרו לי שהיית בהכרה כשמצאו אותך. את ודאי זוכרת משהו!"
בסדר. אין מוצא חוץ מאשר לצלוח את זה. אני מגייסת אומץ, מתרכזת, חוזרת לאחור בזמן. ובבת אחת, כאילו המתין לאות שיגיע מאחורי הקלעים, מתנשא מעלי נ?ד ענקי של מים אפורים מפוספסים, מרחף לו, מתקמר ומתחיל לצנוח. אינסטינקטיבית אני עוצרת את נשימתי. באוזני שאגה איומה, והאימה שלופתת אותי נוראה כל כך עד שאני מוכנה לוותר על חיי כדי להיחלץ ממנה.
אני ככל הנראה מחווירה מאוד, כי ג'רד ג'יהובת מדבר פתאום. "תחזרי לרגעים שלפני התאונה. מה עשית?"
"הרגשתי... אהמ... בהתחלה... עמדתי בירכתיים. הידיד שלי, נד ריזו..."
"הגבר שנספה. אב לילד, נכון?"
"כן." אני מקווה שג'וש לא צופה בנו. הוא לא צופה הרבה בטלוויזיה, ו"ג'רד ג'יהובת" היא לא מסוג התוכניות שהוא אוהב, אבל אמרתי לתומסינה להרחיק אותו מהטלוויזיה בבוקר בכל מקרה.
"הכנסתי פיתיונות למלכודות לובסטרים. היה ערפל כבד. מהמקום שבו עמדתי בקושי ראיתי את נד בתא ההגה. הוא לבש מעיל גומי צהוב. המעילים האלה ממש בוהקים." אני סוטה לפרטים לא חשובים, לא משנה מה, רק להמשיך לצלול קדימה.
ג'רד ג'יהובת לא גורע ממני עין, לופת אותי בנעילת ראש חזותית. עיניו מלאות חמלה, מדרבנות. בתום הריאיון הזה לא אראה אותו יותר לעולם. אבל כרגע הוא החבר הכי טוב שלי, בערך.
"פתאום ראיתי שנוזל לי דם מהאגודל הימני והפסקתי לסדר את הפיתיונות. הווים במלכודות הלובסטרים ממש חדים. הורדתי דלי ריק מתחת למעקה הירכתיים, העליתי מי ים וטבלתי את היד כדי להרדים אותה ולהפסיק את הדימום." אני שומעת את עצמי מדברת, ואני מתרשמת. אני נשמעת ממש רהוטה!
"בטח ידעת שגם שהות קצרה מאוד במים בטמפרטורה כזאת מסכנת חיים." הוא גאון, האיש הזה.
"לא חשבתי על זה."
"אבל ידעת."
"כן."

ג'רד ג'יהובת מבזיק אל הקהל חיוך מנצחים רחב. הוא עוד יהפוך אותי לגיבורה; הרי זה כל העניין. אני מרגישה מטופשת שלא צפיתי את זה מראש. וקצת המומה. מי שיער שאפשר להמציא אדם מחדש בקלות כזאת ובלי שום בסיס? בסך הכול קפצתי מסירה שגורלה נחרץ. אבל אז נכנס גופי, לגמרי בכוחות עצמו, למעין שנת חורף — חידה מבחינה רפואית, כמעט לא מתועדת — שאיכשהו שימרה טמפרטורה מינימלית באיברים החיוניים שלי עד שמשמר החופים הגיע ומשה אותי. הייתי שק רופס של בשר כחלחל וספוג מים כשהם מצאו אותי. אני לא יכולה לייחס לעצמי שום הישג, אני לא רוצה לייחס לעצמי שום הישג.
"למעשה, סבלתי ממחלת ים. אני לא דייגת מנוסה. לא נהניתי מהקור והרטיבות."
הקהל מצטחק בחיבה. אני בדיוק כמותם, אחת מהם.
"נד אמר לי שבסוף אתרגל לתנודות, אבל את הריח לא יכולתי לסבול. אדי דיזל מעורבבים בריח הפיתיונות, שהם בעיקר קרביים רקובים של דגי הרינג."
הקהל משמיע גניחה אוהדת.
"בכל אופן, הייתי די אומללה, והערפל רק הפך את זה ליותר גרוע. כל הזמן הסתכלתי לתוכו וחיפשתי את קו האופק, אבל אפילו את החרטום בקושי הצלחתי לראות. רגע לפני ה... המממ, ההתנגשות, הכול פתאום נעשה שקט — שקט מדי. לא רחוק מהחרטום ראיתי חומה שחורה ענקית שכאילו התחבאה שם בתוך הערפל. בהתחלה לא נראה שהיא זזה. אבל פתאום שמתי לב שהיא נעה במהירות במקביל לימין הסירה. ומיד אחר כך גוף הפלדה של אונייה ענקית — היא היתה גבוהה עד כדי כך שלא ראיתי את הקצה העליון שלה — ריסק את החלק העליון של צד הסירה, בערך שלושה מטר מהמקום שעמדתי.
"הסיפון התחיל להיסדק מתחת לרגליים שלי. שמעתי רעש חזק מזעזע. וכעבור רגע תפסתי שאני קופצת מעבר לדופן. אני לא זוכרת שפחדתי. חשבתי רק שזה לא הוגן, שכבר עכשיו אני אומללה, ושאירטב לגמרי."
"מה עוד חשבת?" שואל ג'רד ג'יהובת בנשימה עצורה.
אני עוצמת עיניים ומתרכזת. "חשבתי... אל תמות, נד."
"אה." הוא מתרווח בכורסה, בשביעות רצון עצומה. "ומה קרה אז?"
"ברגע שנכנסים למים קרים כאלה חוטפים הלם. כל הגוף נכנס להלם. ואחר כך לא מרגישים כלום. שחיתי כמה זמן מתחת למים והתפלאתי שהידיים והרגליים שלי זזות."
"איך הרגשת מתחת למים?"
אני כמעט מחייכת. הוא רוצה דוח מסע, כאילו רק עכשיו חזרתי מארץ לא נודעת. אולי מהעולם של נמו הקטן. או מכוכב הדיונון הענק.
אבל הסיפור שלי נמשך בחיפזון, אין זמן לשאלות. "לא שאפתי אוויר. דרכי הנשימה שלי פשוט נאטמו. הידיים והרגליים השתוללו בטירוף — הכול היה אינסטינקטיבי. בתיכון שחיתי וגם עכשיו אני שוחה כמה פעמים בשבוע בימק"א. זה כנראה עזר לי — אני לא יודעת. ראיתי אור והבנתי שאלה פני המים, לכן פניתי לכיוון הזה. ואז הייתי באוויר ופלטתי מים וניסיתי להחזיק את הראש מעל למים. בסוף הסתכלתי לאחור."
"מה ראית?"
אני מניעה את ראשי ניע קל מאוד. את הקטע הזה לא אספר. הוא כואב מדי. אבל בעיני רוחי התמונה ברורה לחלוטין: חצייה הקדמי של ה"מולי ג'ונס" מתגלגל ונופל מאוניית הענק שפילחה אותה, כמו ראש כרות המתגלגל מגיליוטינה, הוא נוטה הצדה, נעצר לרגע ואז מחליק וצולל מתחת לגלים במהירות בלתי אפשרית, ואילו אוניית המשא מחליקה לה חרש ממצוק ערפילי אחד לאחר, מצודת פלדה ענקית שצפה במים.
אני מתעלמת מעיניו שוחרות הדרמה של ג'רד ג'יהובת וממשיכה בסיפור. "כשצפתי שם התנגש בי לוח עץ. תפסתי אותו, תחבתי קצה אחד בין הרגליים ונשכבתי לאורכו. אחר כך השובל שהשאירה האונייה געש מעלי בגלים ענקיים. שקעתי בתוך המים והגחתי בחזרה. אני חושבת שברגע הזה הכי פחדתי."
"כאב לך משהו?"
"לא. היפותרמיה לא כואבת. אתה מתחיל להיות מטושטש ופשוט... כאילו נרדם."
ג'רד ג'יהובת נוטל את עניבתו, טופח עליה קלות כדי להצמידה מחדש ומחייך. "אנחנו בהחלט שמחים שאת איתנו היום, גברת קספרוב. ספרי לי עכשיו איך הרגשת כשגילית שמצילים אותך, שאחרי כל מה שעברת הסכנה מאחורייך."
"הלוואי שיכולתי לענות על השאלה הזאת, אבל אני לא זוכרת את החילוץ עצמו. אמרו לי שהייתי בהכרה, אבל אני זוכרת רק שהתעוררתי ערומה בתוך שק שינה, מכורבלת בזרועותיו החזקות של גבר חמים מאוד וחי מאוד."
"נפלא!" אומר ג'רד ג'יהובת. הוא קורץ לקהל בפנים מאירים. "חילופי חום גוף הוא טיפול מקובל להיפותרמיה. הופתעת?"
"חשבתי שאני מתה ושהגעתי לגן עדן."

הקהל פורץ במחיאות כפיים ואני מוכנה להישבע שג'רד ג'יהובת קורץ אלי קריצה של שבריר שנייה, הכרה שחי?ית במה מעניקה לרעותה. אני מחייכת למרות רצוני, ומתקשה להאמין. אני משחקת את המשחק. ההרגשה מבחילה והזויה.
"למעשה, היית במסוק של משמר החופים שחילץ אותך," הוא מסביר. "איזה סיפור מדהים. תודה רבה שבאת לספר לנו אותו. גבירותי ורבותי, פיריו קספרוב, שורדת אמיתית!"
הקהל שוב פורץ במחיאות כפיים נלהבות. אני לא רואה כלום מעבר לתאורה המסנוורת, אבל אני מרגישה את ההזדהות המצטברת שלהם זורמת אלי. הרגשה נעימה להפתיע.
ג'רד ג'יהובת מסובב את כיסאו אל המצלמות. "הישארו איתנו, חברים. נחזור אחרי הפסקת הפרסומות."
אור השידור כבה. האוויר יוצא מג'רד ג'יהובת. הוא מוציא ממחטה ומוחה את מצחו. עוזרת ההפקה מופיעה לצדי ומלווה אותי אל מאחורי הקלעים, בחזרה לחדר ההמתנה המרופט שאליו הובל גם האורח הבא, גורו של תזונה. היא מודה לי ומושיטה לי את מעילי.
"זהו זה?" אני שואלת.
היא מחייכת חיוך קריר. "כן, את יכולה ללכת."
כעבור כמה דקות אני במגרש החניה, וגשם קל מלחלח את פני. אני מרגישה קצת מרחפת, קצת לא ממשית. מכוניות שנוסעות על הכביש המהיר צווחות מצד אחד שלי, בניינים תעשייתיים אימתניים מתנשאים מנגד. אני נוסעת בחזרה העירה בסאאב בת השתים?עשרה שלי ושואלת את עצמי אם מישהו יטלפן להדליף.

"תולדות שן הלוויתן" מאת אליזבת אילו ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים, 424 עמ'. מאנגלית: עידית שורר