ברחוב מבצע סיני עשרים בבת ים, מול היכל תרבות קטן שוכן בניין. קירותיו סדוקים, מסדרונותיו ישנים. בתוך הבניין גרים אנשים, נדמה שהם נמצאים שם ללא שום יכולת לצאת. קולו של היכל התרבות נשמע מכל עבר. הם מקשיבים לצלילים תוך כדי שיטוט אין סופי במסדרונות הבניין. נתקלים אחד בשני עוצרים לרגע וממשיכים.
אני עמדתי שם, התבוננתי אל החלונות המסורגים, אל תוך הבטון שמכסה אנשים.
בניין זה ליווה אותי במהלך חיי. דוד שלי סיומה גר בבניין הזה, הבניין של הדיור הציבורי. הוא קיבל את הדירה מהמדינה לפני שלושים שנה, על סמך היותו חולה בסכיזופרניה. הדיור הציבורי התחיל כאן בשנות ה-50 כאשר כמחצית מהבנייה בישראל היתה ציבורית, ורבע מהדירות היו בבעלות ממשלתית. בשנות ה-70 המגמה השתנתה וחלה ירידה חדה באחוז היחסי של הדיור הציבורי. כיום בישראל יש כ-65,000 דירות "ציבוריות". זמן ההמתנה לדירה עומד על תקופה של מעל שבע שנים. בינתיים, שבע שנים לא בנו בישראל דירה אחת במסגרת הדיור הציבורי. מי שזקוק לדירה כזו, צריך לחכות שדייר אחר ילך לעולמו.
את הבניין הכרתי בתור ילד. ערב אחד עניתי לטלפון, סיומה היה על הקו. רציתי כסף, ביקשתי ממנו חמישים שקלים. הוא היה הדוד היחיד שלנו, גרנו קרוב מרחק הליכה. אסור היה לי לבקר שם לבד. סיומה היה מגיע אלינו, אחרת לא היינו מתראים. פעמים ספורות נסענו לבקר אותו שם. באותו הלילה הוא הסכים מיד וביקש שאבוא לקחת את הכסף. לאחר עשר דקות הגעתי, צעקות ורחשים בקעו מתוך הבניין, הסתובבתי סביבו לא זכרתי היכן הדירה. החלטתי לא לעלות, צעקתי סיומה. אישה זקנה יצאה אל המרפסת והשתיקה אותי. אמרה שסיומה מת וצחקה. ברחתי. כשהתרחקתי מהבניין שמעתי את קולו של סיומה צועק את שמי. מאז עברו עשרים שנה עד שחזרתי לבניין.
במהלך לימודי הקולנוע בבית הספר מנשר לאמנות התקרבתי אל סיומה ואל הבניין. את התרגיל הדוקומנטרי הראשון עשיתי עליו. במהלך שיטוטים אין סופיים במסדרונות הבניין, פגשתי את שאר הדיירים. נחשפתי לחברות שקיימת ביניהם. לקח לי זמן עד שהצלחתי להבין את הסיבות לכך שהם חולקים את אותם קירות. חולקים את אותו ייאוש. חשבתי על הגורל שהפך אותם לשכנים.
כאשר כתבתי את ההצעה לקרן פרלוב ליצירה דוקומנטרית חששתי שהסיכוי לשמוע חלק מהסיפורים אל מול המצלמה יהיה כמעט בלתי אפשרי. לאחר שזכיתי במענק בשנה החולפת ניסיתי לגרום לסיומה להפוך אותי לחלק מהבניין. היינו מסתובבים במסדרונות, עוצרים ליד כל דלת, סיומה היה מספר לי מנקודת מבטו את המתרחש בפנים. במהלך הצילומים היינו צוות קטן שרוב הזמן כלל אותי ואת הצלם נדב בן צור. האינטימיות שהצלחנו לייצר עם הדמויות היוותה בסיס לאמון. ככל שהזמן עבר הרגשנו כלואים יחד איתם בבניין, ממתינים למשהו שיקרה.
באופן דומה, דוד פרלוב אמר פעם משהו שהשפיע עליי רבות בתהליך היצירה. "כשאני רואה סרט אני אוהב להסתכל דווקא בדמויות הנמצאות ברקע התמונה: המזכירות המגישות מים בכוס פלסטיק לבוס במשרד הבולשת האמריקאית, פקידות קבלה וכו'. אין לי כוח להקשיב לדיאלוגים של הגיבורים הנמצאים במרכז. משום מה הלא מודגש נראה לי מהימן יותר מן המודגש. קירבה אינטימית של המצלמה אל השחקן מביאה אותי במבוכה".
השנה ימלאו עשר שנים למותו של חתן פרס ישראל לקולנוע, הבמאי דוד פרלוב, אשר יצירתו החשובה ביותר "יומן", אסופה של סרטים דוקומנטריים שצילם במשך 10 שנים, מהווה אבן יסוד של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. כחודש לאחר מותו, הוקמה קרן פרלוב במטרה לעודד ולתמוך בסטודנטים צעירים העוסקים ביצירה תיעודית ולשמר את משנתו הקולנועית של דוד פרלוב, שראה בעשייה הדוקומנטרית את תכלית חייו.את הקרן ייסדו קשת, קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות ומשפחת פרלוב. כך, מדי שנה מתקיימת תחרות סרטים דוקומנטריים של יוצרים ישראלים חדשים, במרכזו של אירוע ההוקרה השנתי לזכרו. היום (שלישי) תיערך תחרות הגמר.