כיכר המדינה, תל אביב, אי שם ב-1984. שלום חנוך, המזוהה כשבלול וכמי שבתוך עצמו גר, עובר להתגורר ברחוב ה' באייר שסובב את הכיכר עם בת זוגו באותם ימים, הזמרת דפנה ארמוני. "נכנסו לדירה מעל כיכר המדינה, וכל ערימות הארגזים כבר בתוכה", אומרת ארמוני, "באותו יום שלום אומר לי לפתע: 'דפני, אנחנו לא נוכל לגור פה, זה רועש מדי'. היה ברור לו שהוא לא יוכל ליצור שם. כשראינו את הדירה קודם היה שקט, כי זה לא היה בשעות היום. לא ישנו שם אפילו לילה אחד. שלום הודיע לבעל הדירה כי ברצוננו לעזוב, אבל הוא לקח את כל הכסף ששילמנו לו לחצי שנה מראש ולא הסכים להחזיר לנו שקל! ניסינו להציע לו דיירים במקומנו לשביעות רצונו כדי להיות הוגנים. הוא לא הסכים בשום אופן. מאוד כעסתי על בעל הדירה הזה, הוא היה חצוף ברמות!".
"זו היתה כוחנות וחזירות מצד המשכיר", אומר משה לוי, המפיק המוזיקלי והמלווה הקבוע של שלום חנוך מאז תחילת שנות השמונים. "שלום ניגש למשרד של בעל הדירה ואמר לו שהוא לא יכול לגור בדירה וביקש לבטל את העסקה. אבל המשכיר לא הסכים לוותר לשלום על הכסף שהוא שילם לו מראש, ואמר לו: אתה לא מקבל אגורה בחזרה. אני חושב שהסכום ששלום שילם לו היה 5000 דולר של אז. זה המון כסף, סכום היסטרי. ושלום, מיותר לומר, לא היה משופע בכסף באותה עת, הוא נסע במכונית אמריקאית מאוד ישנה. לפי שלום, מיד אחרי הסירוב של המשכיר לבטל את העסקה, הוא יצא ממשרדו, לקח עט ונייר וכתב את השיר 'מחכים למשיח' במשיכת עט אחת. החוויה האישית של שלום בכתיבת 'מחכים למשיח' קשורה גם למחירי הדיור".
רק מעטים הכירו עד כה את רקע זה של כתיבת שיר המחאה הגדול ביותר, "מחכים למשיח", שנוסף לרקע המוכר של כתיבת הקלאסיקה: מלחמת לבנון והמשבר הכלכלי הגדול שפרץ באמצע שנות ה-80 בשל נפילת הבורסה.
כיכר המדינה, תל אביב, ספטמבר 2011. רצה הגורל ובאותו מקום ממש בו חווה שלום חנוך התעמרות מצד בעל דירה גס לב, התקיימה הפגנת המיליון של מחאת הדיור. חנוך הוזמן והסכים להופיע ברגע השיא של המחאה החברתית כנגד יוקר המחייה עם "מחכים למשיח". זה היה אמור להיות רגע השיא המושלם של המחאה - השיר ניסח את קריסת מעמד הביניים, כאילו נכתב על המצב שלושה עשורים קודם לכן, ושני משפטים מתוכו צוטטו לא פעם במהלך אירועי המחאה: "האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול" ו"הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם"; וזו הייתה יכולה להיות גם סגירת מעגל אישית.
לאחר שנראה היה שהכל הסתדר, זמן קצר לפני ההופעה חנוך הודיע במפתיע על ביטול הופעתו לצערם של רבים. את ביטול ההופעה תירץ ב"בעיות לוח זמנים". אבל הסיבה האמיתית לביטול היתה, כמה מביך, קרבות אגו מול אייל גולן לגבי מי יבצע את השיר האחרון בהפגנה, כפי שחשף כותב שורות אלה בבוקר שלמחרת ההפגנה בשער האחורי של מעריב. חנוך רצה להופיע אחרון, וכשהבין שגולן אמור להופיע אחרון ביטל. גורם הבקיא בפרטים גילה לי אז: "שלום חנוך אמר שהוא מוכן וישמח להשתתף בעצרת, ושהוא רוצה להיות אחרון השרים. מארגני המחאה הבטיחו לו שהוא יהיה האחרון עם השיר 'מחכים למשיח', אלא שפתאום צץ אייל גולן ודרש גם הוא לשיר אחרון. זה היה קטע של כבוד, כי מי ששר לפני האחרון נתפס כלהקת החימום של הזמר הבכיר".
כל הצדדים יצאו קטנים מהסיפור הזה - גם שלום חנוך שבחר בשיקולי אגו קטנוניים במקום לסייע למחאה, וגם מארגני המחאה שהעדיפו לבחור שיר סיום בביצוע אייל גולן שהכי תלוש מהמחאה החברתית, "יש לי רק חלום לקנות לך יהלום", במקום בחנוך עם שיר המחאה ההולם ביותר להתעוררות החברתית. לאחר הסערה התקשורתית שהתעוררה, חנוך הואיל בטובו לסייע - מעט מדי ומאוחר מדי - והופיע בהפגנה הקטנה בכיכר רבין. אבל את הפגיעה בתדמיתו כבר לא ניתן היה לתקן.
כיכרות המדינה, השבוע (סוף פברואר 2015): אזרחים מתעדכנים מהתקשורת ומפה לאוזן בדו"ח מבקר המדינה יוסף שפירא שהתפרסם אתמול (רביעי) בנושא מחדלי הדיור שרובם התרחשו תחת שלטון בנימין נתניהו ומיעוטן תחת שלטון אהוד אולמרט. כמה סימבולי שהדו"ח על משבר הדיור מתפרסם באותו זמן שבו מציינים 30 שנה לאלבום "מחכים למשיח". השורות "האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול" ו"הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" עדיין אקטואליות.
אולי היתה תאונה בדרך השלום. אבל לפניה, חנוך עשה היסטוריה במוזיקה הישראלית כשהוציא את "מחכים למשיח". בניגוד לשירי מחאה אחרים שהדהדו לזמן קצר ואחר כך נעלמו מהתודעה הרחבה, "מחכים למשיח" הוא שיר מחאה שעמד במבחן הזמן. איך אתה מסביר את זה, אני שואל את מפיק האלבום משה לוי, אחד המפיקים המוזיקליים המוערכים והוותיקים ביותר בארץ, שעיבד והפיק את התקליט עם חנוך וגם ניגן בפסנתר, אורגן האמונד וסינטיסייזרים. "אני חושב שהשיר הזה, מבחינת פוליטיקה, הוא לא ישיר. הוא מדבר על התוצאה של חוויות של אדם שקורס בנטל, ולא על הסיבה. הוא לא בא ונותן בכפית שמות ואירועים שגרמו לי להגיע לאיפה שאני נמצא. הוא נותן את התוצאה. ואני חושב שבזה כוחו".
בנוסף לשיר הנושא נכללו בואלבום שירים חברתיים ופוליטיים נוספים שחנוך כתב והלחין ("שוקו", "לא עוצר באדום"), שירים אישיים ("זה לא נוח") ורומנטיים ("קרן שמש מאוחרת", "דז'ה וו"). אלבום המופת נוצר על רקע תנאים של מצוקות רבות, בהן כישלון אלבומו הקודם, "על פני האדמה", ודוחק כלכלי רב.
"המצוקה נבעה הן מבחינת הקריירה של שלום שהיתה בירידה, והן בשל התקציב המועט שניתן לנו תוך כדי הקפדה על כל דקה, שזה הכי קיצוני, רזה וכמעט ספרטני שאני זוכר בחיי אי פעם", אומר לוי, "חברת התקליטים לא האמינה בשלום באותה עת מי יודע מה. באותו זמן תקציבים הלכו יותר לאמנים כמו דיוויד ברוזה, עפרה חזה, ירדנה ארזי, תיסלם ובנזין. שלום היה מבחינת חברת התקליטים די מאכזב. נראה לי שהם הפיקו את התקליט הזה יותר מתוקף חוזה, צימצמו את התקציב ומאוד הקשו עלינו, ממש מדדו לנו דקות באולפן. במצב כזה לעשות אלבום שהוא מאסטר פיס זה נגד כל החוקים באותה תקופה. כנראה שהלחץ התקציבי הכבד והרדיפה אחרי השעון הוציא מאיתנו יותר. זה היה כמו להציל את העור שלך".
"בשלב ש'מחכים למשיח' היה מוכן, שלום ומשה קצת חששו להוציא אותם כתקליט שדרים, בגלל הטקסט, האופי והאורך של השיר", אומרת אתי אנטה מפיקת האלבום. "בסופו של דבר, לאחר יציאת השיר זה היה כאש בשדה קוצים". התגברותם על החששות אינה דבר מובן מאליו, בעוד אמנים ישראליים רבים מפחדים ליצור ולבצע שירי מחאה מחשש לפגיעה בהצלחתם המסחרית. כדאי לאמנים אלה לקחת לתשומת לבם ש"מחכים למשיח" הצליח בכל החזיתות: גם נחשב לאלבום המחאה הגדול ביותר וגם זכה להצלחה מסחרית גדולה זהו האלבום הנמכר ביותר של שלום חנוך, ועל פי הערכת גורמים בתעשיית המוזיקה הוא מכר עד היום כ-90 אלף עותקים. הוא הניב להיטים ענקיים ושיריו זכו להשמעות רבות מאוד ברדיו.
ועם זאת, מתברר כי חלה ירידה של כ-60 אחוזים בכמות ההשמעות של השיר "מחכים למשיח" בכלל תחנות הרדיו משנת 2008 לשנת 2014. ב"הארץ" פורסם בעבר, על פי נתוני חברת מדיה פורסט, כי בשנת 2008 השיר הושמע 704 פעמים בתחנות הרדיו, ובשנת 2009 ירד ל-509 השמעות. מפניית וואלה תרבות לחברת מדיה פורסט השבוע, מתברר כי מגמת צניחת ההשמעות של השיר נמשכת בכל תחנות הרדיו (אזוריות וגם ארציות): בשנת 2012 שודר השיר 321 פעמים, בשנת 2013 נוגן 320 פעמים, ובשנת 2014 שודר 298 פחות מחצי מכמות ההשמעות בהן זכה שש שנים קודם לכן.
קליפ השיר "מחכים למשיח"
אולי נתוני ההשמעות האלו מעידים על מצבה העגום של התקשורת בישראל כיום. אם חנוך היה מוציא את השיר "שוקו" היום, היו מעבירים עליו ביקורות קשות הרבה יותר מאלו שקיבל בשנות השמונים, כך סבורה גם אתי אנטה מפיקת האלבום "מחכים למשיח". "עידן שירי המחאה הולך ומתפוגג בגלל ההתלהמויות כלפי אמנים שמבטאים את דעתם", אומרת אנטה. "אמנים צריכים לנקוט עמדה פוליטית לפעמים, ומהבחינה הזאת שלום הוא דינוזאור שהולך ונעלם ומגיע לו צל"ש". המוזיקאי, הזמר ואיש רדיו הקצה, קוואמי, חושב שבזמן שהאלבום יצא "התקשורת הממוסדת בארץ היתה פתוחה יחסית לקבל מוזיקה שמריחה ממשהו פוליטי מובהק. אני חושב שהצדדים הפוליטיים של האלבום הזה היו חלק מאוד ניכר מהדברים שגרמו לו להיות כל כך ייחודי מבין הדברים ששלום עשה עד אז".
"אני לא יודע אם זה היה קשור, אבל יש סיכוי שזה הושפע באיזשהו אופן ממה שספרינגסטין עשה ב-`Born in the USA`", מוסיף קוואמי, "כמו שהיתה לספרינגסטין השפעה ניכרת על שלום חנוך גם ב'חתונה לבנה'. יכול להיות שהיה שם איזשהו רצון גם ליצור משהו שישקף איזושהי עמדה פוליטית של העם, שמסתכל אל המנהיגים שלו בזעזוע ולא מבין מה הם רוצים מהחיים שלו, ולעשות את זה בצורה כלשהי שמשדרת אגרסיביות של רוק, אבל בו זמנית הוא סופר נגיש. הטקסט הוא ארוך, פרטני ורחוק מאוד מלהיות שיר רוק רגיל או שיר פופ קליט. כילד היה לי קשה הבין את זה. זה לא דיבר בשפת רוק של צעירים, כמו משינה שהגיעו קצת אחר כך, או בנזין ותיסלם שהיו כמה שנים לפני. ועדיין, המון צעירים התחברו לזה. וזה בא בד בבד עם משהו שהוא מאוד רך ומלודי, כמו 'דז'ה וו' או 'קרן שמש מאוחרת', זה מאוד מקל על קבלה של צדדים יותר בוטים כמו 'לא עוצר באדום'".
לא רק התקשורת השתנתה, גם חנוך השתנה לנו. מספר מבקרים מוזיקה מובילים חשו שהוא רחוק מימי השיא של "מחכים למשיח" וכבר שנים רבות לא מנפק יצירות מופת. אני אומר זאת לשותפו הוותיק משה לוי, והוא נחלץ להגנת חנוך (שסירב להתראיין לכתבה): "אני חושב שכל אדם עושה דרך בחייו. לעתים בדרך הוא נקלע לתחנה שהיא יותר משמעותית עבור אנשים אחרים. עבור עצמו, התחנות הן תחנות. בשביל שלום, 'מחכים למשיח' היא תחנה, ו'ערב ערב' היא תחנה. המשמעויות של איך אנשים אחרים חווים את אותה תחנה שאדם פרטי עובר בדרך הם לאו דווקא בהכרח החוויה שלו. אנשים אחרים שעוקבים אחרי התחנות של אמן ומצפים מאמן לרגע להישאר באותה תחנה ולא להמשיך להתקדם, גם אם ההתקדמות היא פחות נוחה להם, אני חושב שזאת ציפייה שהיא בלתי אפשרית לפרט עצמו. גם הגיל הוא פקטור. שלום היה בן שלושים ומשהו, והיום הוא בן שישים ומשהו (אם לדייק - שלום היה אז בן 38, והיום הוא בן 68 - ש.ב), וזה לא אותו אדם שהיה בתחנה מסוימת, בגיל המסוים ההוא, במציאות ההיא. מצדו התחנות הן תחנות, והן שוות ערך, אני יכול לומר די באחריות".
"ואחרי שאמרנו הכל/ את עדיין חוזרת/ ויש לך עדיין כח, אליי", כך נפתח "ניסחף עם הזרם", שיר הסיום של "מחכים למשיח". כששאלתי את משה לוי מה השיר האהוב עליו ביותר באלבום הוא ציין ללא היסוס את היצירה הזו. "זה שיר שמבחינה רגשית עבד עליי יותר מכל האחרים", הוא אומר. "זה שיר חיצוני לאלבום, ויכול להיות שעל רקע האמירות באלבום הוא בלט לי עוד יותר. זה שיר שחוזר אל הפרט כפרט, עם תקווה, עם השלמה ועם אהבה. השיר הכי רזה באלבום, אם אני זוכר נכון, גיטרה אקוסטית, שירה ואיזשהו סינטיסייזר קטן, ומלודיה מדהימה, מהיפות שאני מכיר. הוא בוצע מספר פעמים מועט על במה. זה השיר שלי".
גם דפנה ארמוני, בת זוגו לשעבר של חנוך, מאוד אוהבת את השיר הזה וקשורה אליו. "זאת היתה תקופה שהחלטתי לעזוב אותו, להיפרד ממנו. וגם מאיה בדיוק היתה צריכה לחזור לארצות הברית נדמה לי. היא היתה צריכה לעזוב, ואז היא עזבה. 'ניסחף עם הזרם' נוצר במין כזו תקופה שהוא בעצם חווה גם את הפרידה שלה וגם את הפרידה שלי. הרבה שירים של שלום מציפים בי דמעות ומזכירים לי תקופות מסוימות".
דפנה, את זוכרת מה שמו של בעל הדירה ההיא ברחוב ה' באייר, כיכר המדינה, שעשק את שלום ואותך? יכול להיות מעניין לראיין אותו בכתבה לרגל 30 שנה ל"מחכים למשיח" ופרסום דו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור. מי יודע, אולי לולא התעמרות המשכיר, לא הייתה נולדת יצירת המופת הזאת.
"לא תוכל לדבר איתו, כי בערך חודשיים אחרי ששלום ואני עזבנו את הדירה בכיכר המדינה, בעל הדירה מת. קיללתי את הבנאדם ואחרי זה הוא מת. נבהלתי מעצמי בתקופה ההיא. זה היה עצוב ומצחיק. שלום אמר לי: צריך להיזהר לא להיכנס לפה שלך! אם בעל הדירה הוא 'הציבור', אז הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם".