הסיפור הזוכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים הקצרים ע"ש עפרה אליגור הוא "אני מציאות צנועה, בת זוגו של חלום גדול " מאת גרמאו מנגיסטו. נימוקי השופטים לבחירה בו:
"משמו, המלבלב כמו פרח מוזר בדמיונו של הקורא, דרך המנגינה השזורה בו לכל אורכו וגורמת לאוזניים להזדקר ועד לגיבורה הבלתי נשכחת שלו, אמיצה, ערמומית ותמימה, זהו סיפור קצר שהוא מפץ גדול של כישרון.
הדוברת בסיפור, "בת כוהן, מדברת כמו מבוגרים ורואה אחרת." היא נכדתו בת העשר של מנהיג רוחני בקהילה יהודית-אתיופית קטנה הנתונה במשבר, בעלילה המערבבת מנוסה ומשאת נפש, ממרכיביו הנפיצים ביותר של הנארטיב הציוני. הגיבורה מתהלכת על הגבול בעולם שגבולותיו הולכים ונפרצים, עדה זעירה לשיחותיהן המהוסות של המבוגרים, מפענחת צפונותיהם וכומסת סודותיהם.
בשפה שאינה מצייתת לאיש, הספוגה בהומור רב המצאה ובשיבושי לשון מקוריים ומכוונים היטב, פורש לפנינו המחבר יצירה פולקלוריסטית לכאורה, חזות של פראות אצילה ונאיבית, המסתירה מאחוריה מציאות שאיננה צנועה כלל וכלל אלא סוריאליסטית, מעורערת, אלימה וטעונה במיניות. זהו טקסט מחוכם ומורכב המכרסם בהנאה בהנחותינו המוקדמות ודיעותנו הקדומות, בעודו בורא עולם של יופי איום וחתרני."
אני מציאות צנועה, בת זוגו של חלום גדול
השנה מלאו לי עשר אצבעות, חשבון מורכב יותר, שתי ידיים, בשנה הבאה אתחיל באצבעות הרגל האחת למנות את שנות קיומי. בכל זאת, זה בכלל לא מפתיע, ולא עשוי להפתיע איש, שהמבוגרים חושבים כי אני עדיין ילדה. בעבורם, לא פחות ולא יותר, אני ילדה ונכדת הכהן דניאל סאו?מהון, זה מצחיק שכך קוראים לי, שיהיה כך. אפילו במאמץ עצום אי?אפשר לתאר ודאי אי?אפשר להבין מה זה הדבר הזה שנקרא נכדת הכהן ולמעלה מזו מה זה הדבר שנקרא ילדה, הרי כולם נולדו, גם הזקנה שבזקנות נולדה, מדוע היא מפסיקה להיות ילדה ומתי בדיוק חדלה ילדותה? לסבתה שלי, למשל, בילדותה היו שתי שיניים חותכות תחתונות, כך היא סיפרה, היום אפילו שן אחת אין לה, חך בלבד, הרבה ילדה היא עכשיו מילדותה, אבל כל הזיוף הזה הוא המצאה של המבוגרים, אין מה לעשות נגדו, מלבד לתהות ולצחוק.
בחיי המבוגרים אומרים כל כך הרבה הבלים שיוצרים עשן כבד בראש הילדים, אני רק בת טיפש?עשרה כבר עשר טונות עשן מלא ראשי, עשן מתאדה עשן מתגבש, והנה בעבור אנשים אני גם ילדה מדברת כמו מבוגרים, מאמץ נורא גדול עשיתי למנות את כל ההבדלים האפשריים בין דיבור מבוגר לדיבור ילדה, אם תרצו, דיבור ילד, אתם חושבים בטח, אם אתם מבוגרים בכלל, יש הבדל עצום, אני אומרת לכם אין ולו קורטוב של הבדל: הילדים והמבוגרים, מזיזים שפתיים, מפיקים קולות יוצרים צל באור היום, והופכים לישות אחת מאוחדת בלילה וזהו. בעבור אנשים אני גם ילדה רואה אחרת, ככה אומרים, אין צורך לעשות אפילו מאמץ זעום כדי להסביר מה הדבר הזה שנקרא רואה אחרת. בכל אופן, כל השמות שהמבוגרים מדביקים לי מובילים לתוצאה אחת בדוקה: בלבול. כל הבלבול הזה נוצר משום שאנשים רואים אותי ילדה זעירה אשר דמיונה נודד מחוץ לכלוב השגרה של המבוגרים. אולי אתם חושבים שאני ילדה משונה כהוגן, זה לא הוגן אם תחשבו כך כי אתם לא מכירים אותי עד תום, חכו, עוד תכירו אותי, אני ילדה המבקשת שתמצאו אותי אצלכם במרכז או בפינת הלב.
אני ילדה אשר המבוגרים מדברים בלחש בנוכחותה. המבוגרים תמיד מדברים בלחש, אבל לחישתם הזועקת מחרישה את תוף אוזני. שנת הבוקר שלי תמיד מופרת מהרבה צרחות התלחשויות וצריבות, מקריאת הגבר השחצני שלקח לו תפקיד של מעורר עולמי, מקרני השמש החודרות בעד הסדקים של הבית הישן הנוטה ליפול (מה שסבתה קוראת לו הבית הזמני, אף שלא היה בית קבוע יותר ממנו, היא גרה בו כבר שמונים שנה) וצורבות את בשרי ומוצצות את דמי; מצרחות של תינוקות, שאמא העצלנית שלהם שכחה לתחוב ללועם את פטמותיה; מצרצור של צאצאי הצרצרים שהלכו לישון בלי לאכול ארוחת לילה, משום שאמם נלכדה ברשת המלכוד של עכביש והפכה בעצמה לארוחה; מאורחים בלתי?מוזמנים שמגיחים לבתינו דווקא בשעות הבוקר המוקדמות, רק בשביל להגיד דברים חסרי ערך ומשמעות, כמו שני האנשים שהגיעו לשכנתנו בשבוע שעבר כדי להגיד לה שאמא שלה נפטרה, השכנה הבלתי?מתחשבת בשנת הבוקר הנעימה שלי פרצה בבכי מזמר וגרמה לי לקפוץ ממיטתי ואף ליפול על הרצפה ולהיחבל בברכי. יצאתי החוצה, במעין מחאה אצילה הרעדתי את כתפי, רקעתי ברגלי, שילשלתי את לשוני כמו זיקית, השכנה בכלל לא שמה לב אלי. זה הרס אותי לגמרי לראות אותה מתגלגלת ומתהפכת על אדמה, פושטת את ידיה השמימה כמו מבקשת להוריד את האלוהים ממקום מושבו ולהציג שאילתא בפניו, ומורטת את פניה כמבקשת להעלים את דמותה שאולי עשויה להזכיר לה את אמה שאיננה עוד.
כל הטרדות האלה, גוזלי שנת הבוקר הנעימה, שותקים היום, ברוך השם. אבל בטח אתם יודעים, אם אינכם יודעים כדאי שתדעו, כי בכל מקום שרעש שותק, בא רעש אחר, העולם לא מתקיים בלי רעשים. והנה פתאום באמצע שינה ערבה של הבוקר, חודרים לראשי לחשים, שני מבוגרים, סבה וסבתה, מתלחשים בקול עמוק, הקולות העמוקים האלה נשמעים כמו שריקה, בחיי המבוגרים מדברים בשריקות, שפת שריקות. השריקות כל כך עמוקות אפילו בן אדם שמת לפני מיליוני שנים וקבור עמוק?עמוק בבטן אדמה מסוגל לקלוט אותן בשכלו החלוד ולתהות בינו לבינו, כי בזמן שהתהלך על האדמה בזוג רגליו, בני אדם עוד דיברו בשפת מילים, ועתה בשוכבו מתחת לאדמה בני?מינו שינו את שפתם, מדברים בשפת שריקות, מעניין לדעת אם גם הפסיקו לצעוד על שתיים והחלו לעופף באוויר כמו ציפורים, ואולי איבדו את המגע המקודש לאדמה בכפות רגליהם.
אני שומעת את הלחישות מתוך שינה. אני יודעת על מה מתלחשים סבתה וסבה. בלילה נכנסו זוג מלאכים לביתנו, ברוב טיפשותו, סבי הדליק עששית והפך את המלאכים הנאצלים לשני נזירים עלובים ומרוב בושה וכלימה השניים ברחו מהאור המפשיט ונבלעו בחושך האציל שעטף אותם בגלימת מלאכים שחורה. עתה, המבוגרים האלה, בני?אנוש מרודים וטרודים, רוקמים זימה באור היום, כדאי להם לחשוב ולפעול בלילה, בשעה שבה יורדת השכינה אל האדם ורוחו מתרוממת ומגעת לדרגת המלאכים ויונקת קדושה מהילת אלוהים העוטפת את היקום כולו.
אבל מה שמצחיק אותי עד פיצוץ שלפוחיות הוא, שגם כשהמבוגרים עומדים בפתח בור?פעור?פה, הם אף פעם לא מפסיקים לחלום בלחש אפילו על הדברים שרק הצעירים אולי יכולים להגשים אותם. הסבתה שלי למשל היא אישה חסרת תקנה, אפילו אם יקימו בכל ארץ החבשים מוסכים לחילוף חלקי גוף האדם, איש לא יצליח לתקן אותה, בגלל זה ורק בגלל זה אני אוהבת אותה עד כדי כך שבא לי לפרוש מעל לראשה סדין רחב היקף מפלדה כדי שלא יראו אותה בשמים ויחשבו חלילה, שהיא זקנה מדי, וכדי שהשמש לא תצרוב את גופה ולא תזרז את נבילתו, וכדי שלא תחלוף ותבוא רוח רעה ותשאב נשמת אפה.
סבתה מסוגלת להתבונן בנער ורדרד השפתיים בדיוק כמו שאני מסוגלת להסתכל עליו. ההבדל בינינו הוא זניח, בעוד שאצלי מתפוצצות ניצוצות לוהטות של רגש אהבה בין עפעפי, וסחף ספונטני עשוי לגרום לי לשרוף את בשרי, עצמותי ונפשי באש החטא הבוערת בקרבי; אצלה הרסיסים הדלים נרטבים בדמעות קדמוניות כאלה שרצו לזלוג בעידני?עידנים, משום?מה נותרו קפואות באחד התאים העמוקים במוח. היא מסוגלת לרוץ איתי בשדות הסרפדים הרחבים יחפה אפילו אם הריצה שלה דומה יותר לזחילת טנקים ישנים באדמה בוצית. היא חולמת חלומות גדולים כמו אדם ששם את פעמיו הראשונים והנמרצים בפתח העולם הזוהר מאשר אדם הפוסע בכבדות בשעלים מאספים אל הדמדומים.
נפילית היא הסבתה שלי לכל הדעות ועושה מעשים נפילים ונפלאים. פעם אחת אחי המגודל נשא לאישה איזו ילדה זערורית, משום שזו היתה הילדה היהודייה הזרה היחידה שנותרה בשכונה, כל היתר היו גדולות, קטנות, נשואות, מין תחרות היתה בחטיפת ילדות יהודיות חפות מקרבת דם. לילדה זו היה חזה דומה ללוח עץ שעליו חותכים בצל או לפנים של אדם שאלוהים שכח לתקוע לו אף. עיני אחי נדדו אחר תנועותיה של הילדה, דישדש סביבה כמו כלבי?ים בכבדות והזיל ריר כמו כלב של קבצנים קמצנים, חמד אותה כמו היתה קרמבו בגביע גלידה תלוי מיטלטל באוויר. נדמה לי שלא ראה בה ילדה בוסרית, אפילו לא ילדה?אישה, כי אם אישה בשלה, המסוגלת לכבות את תשוקתו הלוהטת ככבשן. יום אחד הוא בא אל סבתה מאולף ומכשכש זנב שאין לו. סבתה, בשם אהבת נעורייך, שלחי נא אלי אשתי הלילה, התחנן. הילדה היא ילדה, אשתך לעתיד, אתה מורשה לקחתה הלילה, אבל אל תנהג בה כאישה, לחשה סבתה, ואני העמדתי פנים תמימות כאילו לא שמעתי, אלה הם דברים סתומים, אבל ברורים לגמרי. אני מעדיפה לישון עם יווב?סרה, ביקשה הילדה הזערורית הזאת ונצמדה אלי, כמו הייתי עמוד תומך קנוקנת גפנים, עמדתי למשענתה איתנה, ואף העמדתי פנים כאילו שאני מסוגלת למנוע מכל אשר מבקש להרוות תשוקתו מיינה, וקנוקנת גפנים היא. המבוגרים פרשו והתלחשו ביניהם ושבו אלינו כדי להגיד לנו בקול רם את מה שהתלחשו עליו כרגיל. בתי, יווב?סרה תלווה אותך, הציעה סבתה גוחנת אל הילדה הזערורית. בסדר, אמרה הילדה בצהלה גדולה, אני גם הסכמתי בהנהון ראש, כי בלילה ממילא כולם הופכים לישות מושלמת אחת בחסות החושך האציל. ילדה?אישה זאת פרצה בשמחה, היא אהבה להיות איתי תמיד. הלכנו, הגענו למיטת?חצר של אחי המגודל. תפקיד מלוות ילדה?אישה מצא חן בעיני, אבל בין הנחיריים של אחי נפלטו גצי?אש, הוא נהם כמו שור זועם, החזיק בזרועותיה הדקיקות של הילדה הזעומה עופף אותה מעל ראשו כמו תרנגול?כפרות ודחק אותה אל הקיר, ובה ובעת דחף אותי בפראות החוצה. אני נפלטתי ממיטת הבעילה כמו תרמיל מבית הבליעה. הילדה המסכינה צווחה צוויחה איומה ואחי הניח את כפות ידיו האיכריות על שפתותיה החלביות והיא השמיעה קול מתפוצץ בתוך גרונה ונבלע אל תוך בטנה; ואני שבתי אל בית סבתי וחשבתי על הנער שראיתי פעם בחשכה בחצר ביתו יושב בגינת?הפלפלים הירוקה של הוריו, הוא בא ונמהל בתוכי ואני בתוכו.
פעם אחרת סבתי וסבי התלחשו ביניהם זה היה בזמן שהגיעו אלינו בהפתעה שני חיילים חמושים בנשקים מאריכי?מחסניות ומותניהם נראו כאילו נגוסים בלועות תמסחים. גם אז המבוגרים האלה רצו להסתיר את מזימותיהם מהילדים, אבל באותו זמן ישבתי מתחת לשולחן ושמעתי את כל התחבולות והמזימות.
אולי ננדב את ראובל! לחשה סבתה.
סבו כהן, עובד אלוה, מפרנס יחיד במשפחה! לחש סבה.
אולי ננדב את איוב! לחשה.
יתום מהוריו, מפרנס ומגדל אחיו ואחיותיו! לחש.
אולי ננדב את מספנט! לחשה.
אחיו עובד ממשלה, יתנכל לנו! לחש.
אולי ננדב את האיש הזר שמצא מפלט בביתנו! לחשה.
נידרש לתת דין וחשבון בשמים! לחש
אם כך את מי ננדב! שאלה סבתה בלחש זועק.
נקריב את נכדנו, יחידנו ואהובנו דוויט! ענה בלחישה מאופקת סבה.
סבתה השמיעה קול חנוק. כנראה סבי הניח את ידו על פיה. קיבתי התערבלה, כיס המרה שלי נקרע והקאתי רוק מר בתוך הבטן, ואמרתי בקול?רם: אלוהים, למה המבוגרים מתלחשים כל כך הרבה בשביל לקבל החלטה מטומטמת כזאת! אלא שקול רם נפלט מפי, הרגשתי עצם קר נצמד למצחי, יד רועדת מתוחה מחזיקה מוט עבה וזוג עיניים רושפות?אש נועצות בי. השולחן הוסר מעלי, סבתה וסבה שלי פלטו איזו שטות חסרת?משמעות ופשר, שכמעט גרמה לי לפרץ של צחוק, במצבים האלה המבוגרים נגמלים ממחלת התלחשות שלהם. הם רעדו, לא הבנתי כלום מה נכנס בהם, מה מזעזע אותם מבפנים, ואני הייתי רגועה ורק מיששתי באצבעותי את החתימה הבשרית המעוגלת והיפה במצח שלי וחקרתי בסקרנות את הפה הפעור של המוט המזדקר מול פרצופי. אל תפגעו בילדה שלנו, קחו את נכדנו דוויט, התחננו שני המבוגרים בקול רם הפעם הזאת, באותו זמן לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, לחיות או למות, פשוט הם פלטו בבת?אחת את כל מה שהתלחשו עליו כל הזמן. הבן שלכם הולך לשרת את המולדת, וזו זכות שמורה לאזרחי המדינה הנאצלים, ועל כך אתם רק צריכים להיות גאים, אמר החייל הרגוע, שעמד לצדנו. אין זה מספיק להתגאות, הם צריכים לצהול ולרקוד, השיב חברו החייל שנראה כמו כלב חולה כלבת, כל הזמן מסתכל עלי וריר זב בין שפתותיו הכלביות, ואצבעו משחקת בהדק נשקו, אצבע חסרת?מנוחה וקנה נשקו פעור פה למול פרצופנו מתרברב. החייל הרגוע התחיל לרקוד ורמז לנו במבטים ידידותיים לנהוג כמוהו. הסבתה שלי, איזו אצילית היא, התחילה להרעיד את כתפיה הצפודות, ואף עודדה את סבי שעמד כמו הר שלג להצטרף אליה לחגיגה. החייל הבלתי?רגוע לא אהב לראות את סבי מתמהמה, הניף את נשקו וניסה לחבוט בו בראש, אבל הנשק נתקל בכד התלוי על קורה, שבתוכו תוחבים פתקי משאלות וכל מיני סודות של מבוגרים, והשברים התפזרו לכל עבר, שבר אחד שבר את ראש החייל הפראי, הדם הניגר מצדודית פרצופו כיסה את עיניו. דמו בעיניו. החייל לצדנו הורה לנו לשכב, כי החייל הפראי ירה לכל עבר, הכדורים שורקים מעל לראשנו ואש רושפת אלימות חוררה את קירות הבית, קרני השמש חדרו בעד החורים ואני הרגשתי כאילו להבי חץ החמה נועצים בגופי ומשפדים אותי בתוך כבשן.
פתע חשתי רצון עז לאסוף את כל הפתקים שהתעופפו מהכד השבור, לברוח לאי בודד ולקרוא בהם בשקיקה ולחשוף את כל הסודות של המבוגרים. אבל היה פיתוי אחר שלא יכולתי לעמוד בו, התרמילים, התרמילים הלוהטים נערמו ברצפה, אספתי אותם והרחתי את אבק השריפה המשכר בשקיקה גדולה. בעודי מתענגת מריח החיים הנפלאים, סבתה הספיקה לקרוע חתיכת בד בקצה שמלתי, סמוך לירכי וחבשה את ראשו החולה של החייל הפראי. פיסת הבד הלבנה הפכה מהר?מהר אדומה מאדום, קצה אחד שלה נוטה אל זווית פיו של החייל, הוא מצץ אותה ונעץ בי מבט בירכי החשופה עד שרסיסיו הקרישו ונעצמו עיניו. הדם יצא לו מהראש, ונרגע.
החייל הממושמע בצד ימין והחייל הפראי בצד שמאל וביניהם אחי דוויט הלכו אל המקום הלא נודע. אחי בר?מזל ואני פחות, הוא הכיר אותי עשר שנים תמימות, אני מכירה אותו שבע שנים, שלוש השנים הראשונות חלפו להן בלי להותיר בראשי אפילו שמץ של זיכרון. אני מעדיפה אותן על אלו שיחליפו את אחי, אחי אין עתה, השנים בראש מחליפות אותו, לעולם לא יחליפו אותו, לעולם לא.
ודאי הבנתם כי הדרך היחידה להכיר טוב?טוב את המבוגרים, היא דרך התלחשותם הרועשת ודרך הרעש הגדול שבא אחר כך. הפעם הזאת, בבוקר הזה, סבתה וסבה מתלחשים ארוכות ולא קורה שום דבר גדול, שום דבר מרעיש, סבלנותי פוקעת ועל כן אני מנתרת ממיטתי וניגשת אליהם, נושקת ברוך את סבי ומחבקת את צוואר סבתי. שני המבוגרים האלה מפסיקים להתלחש ומתחילים לדבר על הנושא שלא חשבו עליו מעולם. כשאנשים מבוגרים מדברים על הנושאים שלא חשבו עליהם, עיניהם נראות כאילו איזה כוח כמוס דוחף אותן מבפנים ועומדות להיפלט החוצה, אבל לא מוצאות שום מקום בעולם לנחות עליו. במצבים האלה כל נושא שהילדים מציעים לדון עליו, נשקל בכובד ראש וזוכה להתעניינות גדולה במיוחד. משום כך אני מנצלת את המצב ומספרת בפרוטרוט את אחד החלומות הכבירים, שלא חלמתי בלילה, ועושה רושם שהם מקשיבים לי בריכוז?דעת אף שאיזו חרדה קיומית כמוסה מכרסמת בהם עמוק בפנים.
ציפור כבירה נשאה אותי הלילה על כנפיה אל גן?עדן בתולי. פרוות שחורות ולבנות מכוסה הציפורה, רוחות הפורצות ממערב מורטות את שערותיה; רוחות המנשבות ממזרח שותלות שערותיה, והציפורה לעולם נותרת שעירה ונהדרה. תוך כדי שאני מספרת את החלום הכביר שלי, המבוגרים מגלים קשב רב, הסתנן לאוזני ציוץ נדיר ומוכר. היא הגיעה צווחתי באופוריה אדירה, וחצי מאולפת.
מי הגיעה, שואל סבי, רק אלוהים יודע מאיפה המציא את היכולת להיות מופתע בעולם השגרה של המבוגרים.
ציפור אסתרי, מבשרת גאולה, אני משיבה בהתפוצצות של נערה.
היא מגיעה שנה אחר שנה, משיבה סבתה באדישות המתישה שלה, בכל זאת עיניה נוצצות בתוך המאורה העמוקה שלהן.
נלך בעקבותיה, אני מציעה ככה סתם בשובביות נערית מפעימה.
לא נוכל ללכת אחריה, משיבה סבתה בלי לציין מה המגבלה, אם למשל היא היתה אומרת הציפורה עפה ואנחנו הולכים, ההסבר היה מתקבל, אבל אפשר היה למצוא פתרון אציל, אבל אצל המבוגרים, אם פעם ידעו שאין פתרון למגבלה, תמיד אין פתרון למגבלה, המגבלה נשארת קפואה במוחם.
נלך אחריה, אלמד אתכם לשמור מרחק חד?ראייתי, אנחנו רואים אותה, והיא לא רואה אותנו, אני מציעה.
אולי בכל זאת צריך להזמין הרופא, מציעה סבתה, סבי מלכסן אליה מבט, הוא לא אוהב לחשוב שאני בלתי?שפויה.
אנחנו מאחרים לתפילה, כבדי את אסתרי במים ובשעורה ובואי אחרי לבית התפילה, הביאי איתך את ספר התפילה, אומר סבי והולך.
אני לא רוצה שהציפורה תתרגל למים ולמזון, אני מביאה לה טיפה זערורית של מים מהולים במרור ובפירורי לחם מעופשים. אסתרי טובלת את מקורה, מרימה את ראשה השמימה, בולעת את טיפות המים ובתקתוק זריז מחסלת את פירורי הלחם. האם גם הציפורה הזו כמו יהודים תתאהב בחיים השנואים לה, אני מהרהרת בתוך תוכי.
אסתרי, הגיעה שעת הגאולה? אני שואלת.
ציץ, ציץ, אומרת אסתרי, מנתרת ממקומה ומתיישבת על ספר התפילה התלוי בפתח הבית.
מה הכוונה שלה בציץ, אני תוהה. חושבת לי לעצמי מדוע סבי וסבתי שפגשו באסתרי שנה אחר שנה עדיין אינם יודעים את שפתה. עתה עלי לגלות את המשמעות של המילה ציץ, אני משוכנעת מעבר לכל ספק כי כל שנה אסתרי מצייצת, מנסה לבשר משהו חשוב ואיש אינו מבין אותה.
אני הולכת לבית אלוהים, בידי ספר התפילה ובראשי ציוץ אסתרי. אנשים המבוגרים שקועים בתפילה חרישית ומתלחשת, ושופכים את הלב, כולם נשמעים פושעים שמבקשים לטהר את שמם מכל פשיעה או כמבקשים מחילה מגזר דין מוות.
שוב ושוב אני אומרת לעצמי "ציץ". אבל המבוגרים קוראים לי לשתוק, מביטים אלי כאילו אני ילדה משוגעת, אחרים מחייכים אלי בקנאה, הם יודעים כי עשיתי פחות פשע לאנושות, ולא צריכה לתת דין וחשבון. אולי פעם אחת עשיתי איזה פשע זערורי. איש אחד ידיו מגואלות בדם הגיע בריצה בשדות הסרפדים הפתוחים המשתרעים מול ביתנו, נושף ומתנשף נכנס למחילה והסתתר. אחר הגיעו אלינו ארבעה אנשים יפים ונעימים, הפנים שלהם נראות יצאו מתוך רמץ, עיניהם מבקשות להיפלט מחוץ למושבותיהן, כל הגוף שלהם עמוס בכל מיני נשקים. ראיתם איזה איש מפוחד רץ, הולך, זוחל או מסתתר, שאל אחד מהם. כל המבוגרים כרגיל התחילו להתלחש ביניהם, הם הביטו אלי בחשש, אני יודעת מה משמעות של המבטים האלה, ואז עשיתי את מה שמתבקש לעשות על?ידי כל אדם מהוגן. חשפתי את האמת, הרמתי את היד שלי, סבתה כופפה אותה, שוב הרמתי אותה, זקרתי את האצבע הנהדרת שלי ישר לפתח הבור, לא לחשתי ולא אמרתי כלום, רק הצבעתי. אחד הגברים כרע ברך והצמיד את ראשו לבטני ונשף נשיפה חמה, קם נשק לי על המצח ורץ אל הבור והשלושה האחרים הזדרזו אחריו כאילו אפשר לו לאדם בתוך אדמה לקום ולברוח.
ארבעה גברים יפים ואמיצים עמדו מעל פתח הבור. קודם התלחשו ואחר כך קראו בקול רם: צא מהבור! צא מהבור! אנשים שנמצאים בתוך אדמה אף פעם לא מדברים, אפילו אם מדברים איש מעל פני האדמה אינו מסוגל לשמוע אותם, ואם ישמע אותם יחרד ויברח. משלא נתקבל מענה באדמה, האיש שנשק לי בטבור, ירה כדור אחד בפה של הבור, הבור בלע את הקול ואת הקליע. האיש היפה והנהדר שנשק לי בבטן! קראתי, סבתה ניסתה לחסום בכף ידה על הפה שלי, אבל הקול הבלתי?מתלחש, הצלול והרם שלי כבר הגיע לאוזנו, הוא הורה לסבתה, עזבי אותה, היא רוצה להגיד משהו חשוב שיעזור לנו לחלץ ממוות ודאי את האיש בתוך אדמה.
בדיתי סיפור, שמעו והקשיבו אמרתי, שועל ערמומי היה בשכונה שלנו, ביום נעלם, בלילה נמצא, אפילו בא לביתנו וטורף את כבשינו באצילות מעוררת השתאות. בוא אחרי, אמרתי לסבי, לילה אחד, לאחר הישמע זעקת חנק של הכבש, הולכתי אותו אחר הדם שהשועל צייר באדמה עד שהגענו ליצירת המופת פתח הבור, ובו ציור הדם היה עשיר ויפה יותר, דם, שערות ועצמות. כל העצמות, השערות וקרניים דחפתי אל תוך הבור, הצתתי אש גפרורים נהדרת, עשן עבה היתמר בפתח הבור, שועל משתעל יצא וברח זוהר אש. הגבר היפה והאמיץ בא אלי בריצה וכרע שוב ברך, הפעם חנק את מותני הרזים בזוג ידיו עבות והנהדרות ונישק את הטבור שלי, הביט בי מלמטה הבטתי בו מלמעלה, קם והלך לבור ועשה עשן. אבל איש מעושן משתעל וזוהר אש לא יצא מהבור, וזה כמובן הרס אותי לגמרי. מלבד מקרה אציל זה, הייתי מעורבת במקרים אצילים נוספים, אבל אין לי חשק לספר עליהם. מכל מקום, לכל הדעות מה שעשיתי הוא מעשה אציל, אם מישהו יחשוב לרגע כי מעשה זה הוא מעשה פשע, צדיק בארצנו ובארצות אחרות לא ימצא ואף לא אחד, כי אם רשע ושקרן.
כרגיל סבי נועל את התפילה במשפט השגור בפיו: בשנה הבאה בירושלים. המונים חוזרים אחריו כמו תוכי, בשנה הבאה בירושלים. הערפול מתבהר, הפור נפל, ופענחתי את שפת אסתרי. אני מבינה הבנה כבירה את המילה בת שלוש האותיות, מבינה את שפת אסתרי. אני רוצה לבשר בקול כביר לאנושות: אדם מבין את שפת הציפור באיחור של שנה אחת בבניין הזמנים, ומעתה ואילך הוא יכול להבין את משאלותיו שלו כהוגן ולהגשים אותן. אבל פתע פתאום הדבר נראה לי כביר מדי לבטאו בקול רם לכולם, יש שם ילדים, נשים הרות, זקנים חולמניים. עלי לעלות לעמדת התפילה המוגבהת סמוך לארון הברית היכן שסבי נמצא. אני פוסעת באצילות נסיכית, עולה ביראת קודש אל ארון הקודש. סבי מושיט את ידו, אוחז בזרועי, מאמץ אותי אליו. אני עומדת על קצות בהונות רגלי ולוחשת לחישה בתולית כהוגן באוזנו: סבי, בכל משפט בשפה אנושית משולבת מילת ציפורים בזמן הווה. מילה זו יוצרת מחסום תקשורת והבנה בין בני האדם לעוף שמים. במשפט הנצחי שהגית בו יום וליל: "בשנה הבאה בירושלים", המילה "הבאה", בשפת בני אנוש היא מיוחסת לשנה הבאה באמת, מבטאת עתיד מתיש, אינסופי, קובר מיליוני יהודים חולמניים בארצות נוכריות. ברם בשפת אסתרי, היא נמצאת שלב אחד אחורה בבניין הזמנים, משמע משמעותה היא: הזו, אני לוחשת לחישה משחררת, לחישת דרור, לחישת חירות. בלי עזרתי, סבי לוחש באופוריה: לא בשנה הבאה, כי אם בשנה הזו בירושלים. פשוט במשפט אחד הוא מתקן את כל היהודים התועים בין אומות העולם וטועים במשאלותיהם במשך דורי דורות. הפעם לחישתו נשמעת לי ערבה לאוזן ונעימה למשמע, אני אוהבת את הלחישה שלו, הלחישה הזו משכיחה מלבי את כל הלחישות המחרידות ומדירות שינה מעיני.
ואחזה בפני סבי ואראה חזותו נוגה הילה קדושה ועיניו ניצוצות בהן מבצבצים. זה וזה צמודים אנו עומדים בדרגת אדמה שווה בקדושתה, פנינו אל הקהל, חזנו פועם ונפעם. פתע סבי פונה לי ומורה לי: מה שנתגלה לך ומה שלחשתי לי כאן ובזמן הזה, בשרי בתי בת קול בקול נישא לקהל ישראל. מעתה ואילך, אני מבקשת בקול כביר למתפללים בני עמי ביתא ישראל, אל תגידו בשנה הבאה בירושלים, כי אם השנה הזו בירושלים. הקהל מביט בי במורא גדול כאילו אני משיחם, רכובה על חמור חסר צבע, חמור כל צבע. זה שאחדים מהם בוהים בי בצורה מוזרה ובחשד כהרגלם לא מדאיג אותי כלל ואף לא מעורר בי תהייה או צחוק. כי אני יודעת נפל דבר היום: סימן או אות החודרים לתודעת אנשים, לא משנה אם הם אמיתיים, כוזבים, כל הסימנים השקריים והאמיתיים מתמזגים יחד כנחלי מים דלי זרמים מתגבש לזרם נהר גדול והופכים אנשים חולמים לאנשים פועלים.
הקהל פורש מבית הכנסת, איש?איש אץ ושעה לביתו, זה ימכור ודאי רכושו, זה יתיר נדרים, זה ידאג לזרז את שובם של בני משפחתו השוהים מחוץ לביתם, איש?איש בהכנתו ישקוד לקראת הפיכת חלומו למציאות. אבל אני, פתע פתאום אני חשה חוצת נהר שאי?פעם דרכה בו כף רגלי ועומדת בגדתו השנייה הרגועה ומביטה אל הגדה הקודמת והגועשת. כל הילדים בבית הכנסת נועצים בי, חשד ואשמה רואה בין אישוניהם התמימים. אחד מהם בכלל מפשיט מעלי את כל הזיהוי: בת כהן, מדברת כמו מבוגרים ורואה אחרת. אפילו לא מנסה ללחוש, הוא אומר בקול ברור וצלול ורם: אתה שם לב, בת כהן הפכה לבוגרת, היא התלחששה, מתלחשת ותתלחש. זה גומר אותי, הילדים האלה אף פעם לא מנסים להבין את המבוגרים. הגידו לי אתם אנשים המהוגנים, איך אפשר למסור בשורה הופכת סדרי בראשית בקול רם להמונים? צריך ללחוש, הכרח ללחוש, חובה ללחוש קודם ורק אחר כך לומר בקול רם לכולם את מה שמתלחשים עליו כל כך הרבה זמן. כעת אני מבינה היטב כי להתלחש זה כמו לדגור על הביצים בסבלנות עד שבוקעים אפרוחים בריאים, עד שהסוד מצמיח כנפיים וחג מעל ראשי אנשים, ואנשים מוכנים די הצורך לקבל את נחיתתו של הגוזל, להכיל אותו ולפעול בהתאם לבשורתו. בכל מקרה, אומרת אני, סבי וסבתי בעבורי הם חלום אחד גדול; בעבורם אני מציאות. וזו כמובן, לכל הדעות, הזוגיות הנהדרת של החלום והמציאות. אני מציאות צנועה, בת זוגו של חלום גדול של אבות אבותי ואמהות אמהותי.