נושאים חמים

החיים בלופ 73: האיש שמסובב את תל אביב

שיחה עם נמרוד קציר, המכונה גם 'פרעה', איש סלון תקליטים ברחוב אוארבך, הבעלים של הלייבל 'Parallax' ואחת הדמויות המשפיעות בחיי הלילה בתל אביב

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

בשבוע החולף ציינו בעולם את "יום התקליט". מאורע שנתי חובק-עולם המתרחש בשבת השלישית של חודש אפריל, וכולו הצדעה לחנויות תקליטי הוויניל העצמאיות. עד לפני שנתיים, כשחשבנו על חנויות תקליטים מקומיות עבור מוזיקה אלקטרונית, כל אשר היה לרשותנו הוא לטבוע בגלי נוסטלגיה לימים בהם "קרמבו" ישבה בשינקין ו"פאנקי פיש" ביוחנן הסנדלר. קשה להעריך אם גם היום, במה שנדמה כמו שיא מגמת הטרנד שבבעלות פטיפון ותקליטי ויניל בסלון תל-אביבי, ישנה מספיק קליינטורה כדי להצדיק חנות תקליטים עבור מוזיקה אלקטרונית כאן, אבל כעת דבר אחד בטוח. חנות כזאת נמצאת ועל כן גם יש לה קונים.

נמרוד קציר אולי לא הקים או מתפעל לבד את "סלון תקליטים ברחוב אוארבך", אך הוא נחשב להוגה וללא ספק גם הפנים המזוהות ביותר עם המוסד התל-אביבי הצעיר, והפך לדמות נערצת בעיר. מדובר לא רק בבעל חנות התקליטים היחידה בעיר עבור מוזיקה אלקטרונית, אלא גם יוצר מוכשר, דיג'יי עסוק ולאחרונה גם הבעלים של 'Parallax', חברת תקליטים שצמחה מתוך אותו 'מרכז תרבותי' - כפי שהוא אוהב לכנות את החנות שלו. לכבוד יום התקליט, מסיבת ההשקה הקרובה להוצאתו השנייה של הלייבל וסתם כי מדובר באחת הדמויות המשפיעות ביותר על חיי הלילה בת"א כיום, תפסנו רגע לשיחה עם נמרוד קציר המוכר גם כ"פרעה".

קציר בן ה-26 הוא יליד רחובות, אך בילה את חייו הבוגרים בעיקר בדירת סבתו שבת"א. פסקול ילדותו העיקרי היה מוזיקה קלאסית. אביו לדבריו הוא אספן וידען דגול בנושא, לכן גם הוא ואחיו למדו פסנתר מגיל צעיר, ונמרוד אף המשיך לתואר בהלחנה וניצוח באנגליה. בגיל 18, עת נסע לאותם לימודים, הוא עבד ב-MGE - חנות יד שנייה למוזיקה, סרטים וספרים שהתפרשה מאז לרשת גדולה באנגליה.

"האהבה למוזיקה אלקטרונית התחילה להתגבש אצלי יותר מהצד הקלאסי (שטוקהאוזן וכו'). כשגרתי באנגליה יצא לי לבלות במקומות פלסטיק פיפל ולהיחשף להמון מוזיקה חדשה, אבל זה היה בעיקר בעבודה בחנות מאשר מבילויים. בתקופה שהייתי קניין במחלקה הקלאסית של החנות, צברתי המון חוויות בעיקר משיחות עם לקוחות וכל מה שהתנגן שם ע"י צוות העובדים. ב-2011 נאלצתי לחזור לארץ כי נגמרה לי הויזה, הייתי עוד מרוכז בעבודות הלחנה אבל בראש כבר ידעתי שאני וערן (הדר) נייבא תקליטים לארץ בצורה כלשהי".

נמרוד קציר (באדיבות המצולמים , יולי גורודינסקי)
לא חוזה טרנדים (צילום: יולי גורודינסקי)

ככה בוקר אחד חנות תקליטים אלקטרונית בת"א?

"חשבנו על זה הרבה ואין ספק שזה נשמע אולי מופרך. הרבה מהקניינים הוותיקים שהכרתי באנגליה טענו שאין שום הצדקה לפתוח חנויות חדשות באנגליה, ככה שגם בארץ קשה להגיד שראיתי בזה הצדקה כלכלית גדולה. אבל ידעתי שחנות תקליטים, מהמובן החברתי - כמו ספרייה, זה מה שחשוב יותר ממטרות רווח. בעיני חנות תקליטים זה לא המחזור בקופה בסוף יום, זה מקום ליצירת קהילה, לדבר להיפגש ולהכיר. האמנם זה קרה במקביל לתחייה המחודשת של שוק התקליטים, אבל האמת שכשהתחלנו עם החנות לא היינו ערים לתופעה הזאת בכלל. אני חזרתי מאנגליה עם אוסף תקליטים קלאסיים גדול שידעתי שאני רוצה למכור. היו לי את כל הקשרים שהייתי צריך עם ספקים וקניינים באנגליה ואירופה. ערן גם מגיע מתחום ההפצה של מוזיקה, ככה שזה טבעי לגמרי שזה יקרה".

איך היית מתאר את צביון המרכולת המוזיקלית של החנות?

"הסלון לא מייצג בהכרח את הטעם המוזיקלי האישי שלנו. יש מבחר גדול מאוד של תקליטי יד שנייה שמגיע מאוספים של דיג'יים שפרשו, יואב ברנשטיין ויאיר עציוני הם דוגמא בולטת. כשזה מגיע לתקליטים החדשים, בהזמנה שאני מבצע כל שבוע, שם אפשר אולי לזהות משהו מהטעם והצביון שלי. הייתי אומר שמדובר בפן האוונגרדי יותר של האוס, טכנו או אלקטרו. מאחר ואנחנו חנות לקהל לקוחות שמונה בעיקר דיג'יים, יש דגש על מוזיקה שימושית לתקלוט. בכל חנות שהיא, הקניין/ספק הנבחר עובד כבר עם סוללה של חברות תקליטים, כך שהוא זה שאולי קובע קו מוזיקלי כלשהו. במקרה שלנו זה התחיל מ-Hard Wax, שזה כולל את כל Basic Channel וכל מה שמסביב כמו Shed ודומיו. הספק שלנו מהולנד הוא זה שעובד עם Bunker, מהמבורג וברלין מגיעים Dial ולאחרונה אנחנו עובדים גם עם ספק מארה"ב שמספק לנו את כל מה שצריך מדטרויט. אני בא מגישה שאין טעם לנסות לפצח נוסחא לטעם של קהל. אני משתדל להקשיב לכל מה שיוצא ולקנות את מה שמדבר אליי. אני לא איזה חוזה טרנדים גדול".

יש תקליטים שמכרו יותר ממה שציפית, או להפך?

"האלבום של 'Gesloten Cirkel' היה הפתעה נעימה. מדובר בתקליט במהדורה מצומצמת מאוד ומשום מה החלטתי להביא עשרה עותקים ממנו, כמות שבמונחים של היום ועוד של חנות בת"א היא גדולה מאוד. מדובר ביוצר שאז בקושי הכירו, לא בטוח שאפילו ביוטיוב היו יותר מדי קטעים שלו, אבל בחנות נמכרו כל העותקים תוך שבוע.

"עוד אלבום מוזר שהפתיע הוא 'Let's Go Into Space III' אוסף של קטעי ספייס דיסקו הזויים של 'Private Records' (לייבל ברלינאי שמוציא מחדש הזיות אלקטרוניות נשכחות - י.א). מדובר בתקליט יקר עוד לפני הייבוא והמכס של כאן, הבאנו ממנו כמות גדולה של עותקים וגם הם אזלו כולם די מהר".

ואיך המחירים?

"יש לנו כאמור מבחר גדול של תקליטי יד שנייה והם כולם שווים באופן מדוייק לשוק העולמי. תקליטים חדשים שהם יבוא מאירופה לא יכולים להיות זולים יותר מאירופה. עלות משלוח מקומי שם בחבר המדינות הוא פחות מחצי יורו לתקליט. לישראל זה מעל 3 יורו לתקליט, כך שהמחיר מתייקר בהתאמה. אני רוצה להאמין אבל שאנחנו מפצים על כך בכך שניתן להאזין לכל התקליטים שלנו בחנות ובמקרים מסויימים מדובר בדברים שגם און ליין אין בהכרח אפשרות לשמוע אותם במלואם. חוץ מזה שבגלל שאצלנו ראשון הוא יום עבודה רגיל, קורה לא פעם שאנחנו מקדימים את עולם ביום אחד עם תקליטים חדשים למכירה. אנחנו מבלים שעות במכס כל שבוע כדי להוציא ארגזים של תקליטים, הכאב ראש הזה לא גלום במחירי התקליטים בחנות. ככל שאנחנו יכולים להביא כמויות תקליטים גדולות יותר, המחירים יורדים בהתאם - גם אם בשקלים בודדים. כשרק פתחנו, תקליט חדש היה עולה 72 ש"ח - עכשיו זה 65 ש"ח. תוך שנה זה ירד בשבע שקלים, אם זה ימשיך ככה אנחנו עוד עלולים להגיע למחיר זול יותר".

אז איך נראה יום עבודה בסלון?

"ב-11 בבוקר שמים מים לקפה טרי ומשובח שאנחנו מחזיקים. אחר כך מעלים תמונות של תקליטים חדשים נבחרים (ארבע תמונות כל יום) לפייסבוק. עיקר העבודה הוא התמחור והמדבוק של כל תקליט עם המחיר, הטקסט של הפרומושן המוצמד לו והטקסט הנוסף שאנחנו מוסיפים. פעמיים בשבוע מגיעות רשימות התקליטים החדשות מכל המפיצים, מדובר ב-10-12 רשימות של כמאה תקליטים כל אחת. אני משתדל להקשיב להכל ולמלא טבלת אקסל מסודרת כמו שספקים אוהבים, אותה אני צריך לשלוח חזרה כבר באותו יום אם אני רוצה לשריין לחנות את הדברים המיוחדים. שמח ומעניין כאן בעיקר כשלקוחות וחברים מגיעים. אפשר לראות פה דיג'יים מקומיים רבים על תקליט, אורחים מחו"ל שמגיעים לקנות או להמליץ על הדברים וגם דברים הזויים, כמו פעם אחת שבחורה חמודה וביישנית נכנסה ושאלה בלי קשר לכלום: "סליחה יש פה דרקסייה?" וזה קרע אותנו מצחוק. דרקסייה בשבילנו זו הסטייה המוזיקלית הכי גדולה, ככה שזה חלום רטוב שדבר הזוי כזה יקרה. אחר כך התברר שזו מישהי שקשורה גם איכשהו למישהו מאנדרגרונד רזיסטנס מדטרויט והיו לה הרבה סיפורים מעניינים. תמיד כדאי לבוא".

'סלון תקליטים ברחוב אוארבך', אוארבך 3 תל-אביב