וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קראו את הפרק הראשון מתוך "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן"

7.6.2015 / 0:00

"האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" מגולל את סיפור החיים של ז'אן ריבן, הלא הוא הסופר יותם ראובני. גולשי וואלה תרבות מוזמנים לקרוא את הפרק הראשון מתוכו. קריאה נעימה

משהו ממני, בוגר ולא קיים עדיין, הסתובב בעולם כבר במהלך חודש דצמבר, 1949 לאחר שהגיע מהעתיד וניסה למצוא את התנאים הטובים ביותר. אבל זה היה מאוחר מדי; משפחת אבי כבר היתה ענייה, וגם העושר של משפחת אמי נלקח ממנה. הנפש הסתובבה ויצאה, למרות הקור הנורא, אלא שהיא היתה חייבת לצאת – להקרין, לשגר, לתכנת - כדי לעסוק בלכידת הספינה הגופנית שלה, שאם באה אחריה ואם באה יחד איתה, היא התעכבה, והיא תאחר תמיד.

ולמה הייתי כל כך מיוחד בעיניי עד כדי לחשוב שיש צורך באמצעי ביטחון כאלה, ויש בי כנראה איזה ערך שכלל לא תלוי בי? כי נשאתי משהו, במצב מחייב פענוח או במצב גלוי, שהייתי חייב לגלות, בעזרת כל כלי החיפוש שיעמדו לרשותי. אמא לא ידעה על זה. איש לא ידע על זה. אני עצמי לא אדע זאת אלא כעבור שנים רבות. אבל בזכות זה אשרוד ימים קשים.

אפשר אפילו לומר כי הייתי תאומים; צד אחד בי - או חלק או כונן - הקשיב בדריכו?ת עצומה והקליט במהירות רבה ככל האפשר כל מה שנאמר סביבו בחדר. הקלטות אלה, שנודע לי עליהן כאשר כמעט לא היה אפשר לעשות בהן כל שימוש, גרמו לי לחשוב שאולי זה לא לגמרי מטופש להניח שעם לידתי היה מרגל שדאג שהלידה, ובכלל כל מה שקשור לצדי הפיזי, יתנהל כשורה.

מובן שגם בכך היתה טעות, כפי שקרה ברוב התוכניות והמבצעים של קבוצות סודיות במזרח אירופה באותה תקופה. הקומוניזם בא ויישאר חמישים שנה, אבל היו שלא האמינו בכך. הדבר נבע בדרך מכלל מטיפשות, שהיתה פועל יוצא מאיסור מוחלט על כל צד להעיר הערות.

רק כעבור שנים הובן כי הערו?ת אלה אינן סתם התחצפו?ת של צוערים שאינם יודעים לשלוט בעצמם, אלא כמעט הוראות ביצוע של בעלי מקצוע ותיקים. הקומוניסטים התחילו ללחוץ חזק על הדופן של המציאות.
הבריחה אל הסיפורים היתה המוצא היחיד.

בכל יום הולדת, בחצות, הייתי הולך לחוף מציצים, ליד המקום שבו כמעט טבעתי. הייתי משליך מטבע למים, או נוגע במים משלושה גלים. ואז הייתי שואל את כל השאלות בנוגע ללידה שלי, כמו מי שמר על מי, מי הפתיע את מי, מי היה בעל כוחות בלתי נראים, מי קדם למי, ואפילו – מי חיסל את מי? אהבתי בשלב זה גם לאכול משהו מתוק, כמו עוגת גבינה או עוגת לימון. אחר כך יכלו לבוא אורחים, כפי שבאו שנים. ואחר כך לא באו עוד.

אבל לפני שבאו האורחים, כשעוד הייתי מניח את הכיבוד והיין על השולחנות, הייתי שואל את עצמי ללא הרף מה בא קודם, האם זו ישות שבאה לכוון קיום בעולם תלת-ממדי זר ומאיים, או גוף שנועד להכיל, בין היתר, גם תוכנית ניווט משוכללת (שבמקרה שלי כשלה לחלוטין)?

seperator

מותו הפתאומי של אריק איינשטיין שחרר אותי מאימת המוות והדיכאון. זה בא לכל אחד, לעשירים ולבעלי הדירות ולמשפחות ולאמהות. זה אמר לנו, שר לנו, התגנב אלינו, ממש מתחת לבגדים, נוגע בעור, ואז, פתאום – צמרמורת. אותו קול ואותו תדר אבל רק המילים שונו. כל השירים שלו הפכו לשיר אחד שהתנגן בשקט, ואמר, אין יותר זמן רב, צריך להתחיל.
אבל אז גילו רוב המתאבלים על הזמר, בלא קשר למחנה שאליו הם שייכים, כי הם אנשים מעוקלים. אנשים כאלה מגיבים רק במצבים קיצוניים - רצח ראש ממשלה, מותו של זמר נודע - ובדרך כלל מסתפקים בכך שהם מנידים ראש או מעבירים יד על הפנים וממשיכים הלאה. לא, לא מתוך בוז. וגם לא מתוך קנאה בכך שלזרים יש אמצעים חומריים טובים יותר.
אך כולם מעוקלים באותו שיעור, מ-50 אחוז עד 75 אחוז במקרים קיצוניים, ואף יותר, תלוי בנסיבות. מעוקלים מרצונם ובחתימת ידם לשנים רבות. אם לא יעמדו בתנאי העיקול, הם יושלכו לכלא, רכושם יוחרם. הכירו את בן דמותכם ואת בן דמותי: האדם המעוקל. זהו העבד מרצון של המאה ה-21. בשביל כסף הוא יעשה הכול.

מהיום שבו מלאו לי 64 שנה אני לא מעוקל יותר. אני לא חייב שום דבר לאף אחד. אני גר בדירה שכורה באשדוד, ויש לי לפי הערכתי כסף כדי לחיות בצניעות אבל ללא צורך בשום התערבות חיצונית, עד השלמת ספר זה.

כמעוקל לשעבר אני פונה אליכם, המעוקלים, ב-25 אחוז שיש לכם והם פנויים למעשה מעיקול. אני פונה אל חלק בנפש שלכם, אל קפל במוח שלכם, שהיה לפני העיקול המוחלט הזה, ועוד לפני העיקול הראשוני בעצמו, כלומר לפני הצבא.

לכאורה, שכחנו מי שהיינו ומה שהיינו אז. על רובנו אפשר לומר שבגדנו בחלומות הנעורים. עם הזמן שכנענו את עצמנו כי כן, ילדים היינו, זה נכון, באשדוד או בתל אביב או בירושלים או בקריית גת, אבל גמרנו עם זה, אנחנו בסדר.

בסיפורי אני מבקש לתאר איך נולדתי חופשי, ואיך נתתי את עצמי לעיקול והתמכרתי לו, ואיך ניסיתי לבסוף להשתחרר לא רק מכל עיקול, אלא גם מן המחשבה שאין בימים אלה אדם שאיננו מעוקל, ואם אכן איננו מעוקל, כי אז משהו לא בסדר אצלו.

seperator

התינוק שנולד ביום שישי, 2 בדצמבר, 1949 לא ידע שהוא הולך לדבר עברית או לחיות באשדוד. כשהתינוק הזה נולד כבר נולדו איתו המשכנתאות, ההלוואות, ההכנסות, ההוצאות, הנסיעות המטורפות, הביזיונות, הנדודים, ההרפתקאות, ניסיונות הייבוא של מיטות מתכווננות, השמחה, השתייה, הקטסטרופה הגדולה של מות אמא, השבר הנורא של ההגירה, הטירוף של המיניות והחיים בישראל, לכאורה בגלו?ת, מעבר למסך. המעשים שלי היו מוכנים כבר וחיכו לי, או שאני הערתי אותם כך או אחרת, העבר ימשוך אותי אליו בחבלי קסם, כאילו התשובה נמצאת בו, ורק בו.

ועם התינוק נולדה התשוקה האסורה שתשפיע יותר מכל על חייו. לא מדובר רק בכך שזו היתה תשוקה לגברים, ועוד אספר עד כמה קשים ונפלאים היו החיים עם ההומו הפנימי, אלא במעין תורת חיים שעיקרה שנאת מוות כלפי הבורגנות, או מעמד הביניים, כפי שקוראים לה עכשיו. כי נוסף על כל הדברים האחרים שמהם מורכב המעוקל המודרני, קיימת בו תשוקה להיות בורגני, על הסממנים העכשוויים והמקומיים של הבורגנות.

לבורגני המעוקל יש צורך בבסיס כלכלי מוצק לכן רצוי שיעבוד בממשלה או בעירייה, ושיתרחק מחברו?ת פרטיות ומכל דבר שהלב מושך אליו אבל עתידו לא מבוסס. להפך, זה סימן ברור לגמרי, ויש להתרחק, בהתמדה עיקשת, מכל מה שנראה כמתאים לנטייה אישית. אפשר יהיה לפתח זאת אחר כך כתחביב. בכל שלב בחייו של הבורגני, העתיד הוא העיקר. חייו נחשבים רק במידה שבה הם מביאים את העתיד. הוא צריך רק מה שהעתיד צריך.

בהתחלה יש צורך במקום עבודה קבוע, נוח, שיבטיח את כרטיס הכניסה אל הבורגנות. מרכיביה, שהם עד גבול מסוים גם המרכיבים שלי, עוד ישובו ויעסיקו אותנו. אבל הנה החלום בקליפת אגוז: בגיל 64, לפני פנסיה לא רעה נוסף על חסכונות ותוכניות הגמל והמניות, לגור בדירה ענקית, באזור הכי טוב בעיר.

בבית אין איש מלבד הבורגני והבורגנית, שלא יודעים כלל שהם כאלה. והם דואגים. הם לא הפסיקו לדאוג מאז קיבלו מהוריהם את לפיד הדאגה. עם זאת, הדאגה נעשית יותר ויותר מעורפלת; הם לא דואגים מאסון כלכלי, זה בוודאי לא יכול לבוא, מסכנים אלה שזורקים אותם מהבית וכדומה, לאיזה מצב הגענו, שלא לדבר על הידרדרות קופות החולים. מובן שיש להם, לדאגן ולדאגנית, ביטוח רפואי פרטי, וחוץ מזה, תודה לאל, הם בריאים ועושים ג'וגינג וגם מקפידים על אוכל בריא. אבל משהו מדאיג. האם זה העתיד? ואם זה העתיד, מה קורה עכשיו? עכשיו, כשאין כוח לשום דבר, מה קורה?

הילדים מסודרים בדירות שלהם. בני הזוג יכולים להציע עזרה מהכנסה חודשית של כמעט 20 אלף שקל, בלי לפגוע בשום תוכנית, ו- 5,000 מועברים אוטומטית לחיסכון. הבית הריק קם לתחייה בלילות שבת. לפעמים הילדים באים עם הנכדים ואפילו ישנים בבית. כשהם הולכים, יש הרגשה של הצגת תיאטרון חובבים שהסתיימה. בעיקר בלבו של הבורגני, וזה מפתיע, מנצה תחושה לא מובנת של חוסר תוחלת.
כשהם לא באירוע או בתיאטרון - הם השתכנעו מהבחורה הנחמדה בטלמרקטינג, קנו מנוי ועכשיו מה אפשר לעשות, הולכים להצגות - הם יושבים מול הטלוויזיה בסלון השחור, דמוי עור או עור תעשייתי וממשיכים לדאוג, כי אסור לשכוח את הסכנה המאיימת עלינו מאיראן.

הבורגנות תמיד דואגת שייקחו ממנה את מה שיש לה. היא יודעת, טוב יותר מכל אחד אחר, שזה לא מגיע לה. משהו לא בסדר בעבודות שהן לא עבודות כפיים, שהן בקושי עבודות בכלל. בעוד המתחרים בשירה או בהצגת מומים ממשיכים בשלהם על המסך, הדאגה מלטפת בשקט את בני הזוג, המחליפים אפילו חיוך בלתי הכרחי בש?גרתם, והם נזכרים יחד בילדים ובנכדים ויודעים שעשו משהו טוב בעולם הזה. ואיזו הרגשה טובה זאת.

האם זה העתיד? שואלת הבורגנית, שתמיד היתה נועזת יותר בניסוח דברים. והבורגני מהנהן. הם מסתכלים זה בזה, יוצאים יד ביד לסיבוב בדירתם הענקית, ולא מבינים - משהו לא בסדר כאן. משהו מאוד לא בסדר.

seperator

אני יודע שהתינוק פחד. לא, לא כמו שכל תינוק פוחד כשהוא בא לעולם הזה, והוא בוכה, ואמא מלטפת ומרגיעה ואבא אומר ברוך בואך לעולם. אולי כל זה היה גם במקרה שלי. ואולי נולדתי רק כי אמא רצתה בת אחרי שני בנים. כך או כך, אני יודע שהתינוק פחד, כי התחושה הבסיסית שלי, הראשונה שמופיעה כאשר אני מסתכל פנימה, היא תחושה של פחד.

גרנו כולנו בחדר אחד; לאבא לא היתה עבודה טובה במיוחד. רומניה היתה אחרי מלחמה ואחרי כיבוש סובייטי. הפחד מהשלטון החדש שהחרים רכוש מבורגנים כמו הוריה של אמא רבץ כבר על הארץ האומללה, וירבץ עליה עוד ארבעים שנה.

אני מזהה כקו הראשון בנפשי את קו הפחד, היורד או עולה מההיזכרו?ת הפיזית בכך שאני בבית. אני בבית ומסביב יש פחד. אני רואה אותו היטב. הוא מחייך. הוא עובר בין האנשים שרוכנים עליי. הוא מתחפש לקולות שאני אוהב. הנה דינג דונג של מזחלת שלג. הפחד יכול לשחק באור, לעשות חושך מתי שהוא רוצה, ולהשאיר אותי לבד.

ולפעמים הפחד גם דיבר וצחק ולעג לי. הפחד שאל אותי ועודנו שואל אותי מה עשיתי בחיי, מה אני מחציף פנים כאן לכתוב אוטוביוגרפיה ואני רק עלה מיער?

עם השנים הבנתי או פירשתי לעצמי משהו מן הפחד, שהוא תמיד הפחד מפני המוות - שאכן ראוי לחוש אותו מיד עם ההולדת - והפחד ממות הוריך ובעיקר ממות אמך. והרי בכל פעם שהיא עוזבת את התינוק והוא לא רואה אותה - היא מתה בשבילו. הוא לא מסוגל לתאר לעצמו את המשך קיומם של אנשים ושל דברים מחוץ לטווח הראייה שלו, על כן הוא בוכה. הוא בוכה עד שהוא לומד שזה כבר לא נחשב להתנהגות מקובלת. הוא פוחד עכשיו רק מכך שאמו תמות.

הוא לא מסוגל לדמיין לעצמו, ואיש לא מסוגל לדמיין לעצמו, את מותו שלו. הילד הקטן מביא לאמו את מה שהוא מוצא, ממש כמביא שלל רב, כי כך הוא מגן עליה מפני מותה. ובדרך כלל זה עוזר. הבנים בעיקר, אבל גם בנות, יכולים לומר לעצמם בסיפוק ברגעים האחרונים שלפני השינה, גם היום הצלתי את אמא.

ואני, יום אחד, הייתי צריך להגיד: אמא מתה.

ולא לקחו אותי לבית הקברות, כי לא לוקחים ילדים לבית הקברות. לכן היא היתה במשך שנים מתה, וגם לא מתה.
אמא מתה מסרטן השד. על אף כל מה שקרה בחיי - ההגירה לישראל, השפה, החיפוש אחר מולדת והשבר הגדול, האינטרנט - גם כיום נשים מתות מסרטן השד. אז אמרו לי, כפי שאומרים לילדים, כי היה צורך באיזו תרופה שהיתה צריכה להגיע מאמריקה. לא חסכו דבר ועשו הכול כדי להציל את אמא, אבל המטוס האמריקאי הכחול לא הגיע במועד.

seperator

לא לקח לפחד זמן רב להפוך לאשמה, אם כי המילים האלה - פחד, אשמה - לא עמדו לרשותי אלא כעבור זמן רב. בגיל 14 היה ברור שלא אוכל לחזור לרומניה. כבר כאן המיתוס של הצבר התחיל להיסדק, ובא אליי פחד אחר, פחד מהתבוללות בתוך מקסם השווא של התקופה. ואחרי הפחד הופיעה התשוקה שאילצה אותי ללכת בדרך לא דרך אל מה שנראה עכשיו, בכל הגיחוך, כתקופת האצולה והגבורה של ההומוסקסואליות. כן, ברוח אותה תשוקה הקרבתי את עצמי, מרצוני הטוב ולמעני בלבד, והפכתי להיות השעיר לעזאזל ההומואי.

אבל הפחד לא נעלם; היו סביבי אנשים, אלכוהול, ויכוחים, מין, הרבה מין. והפחד לא עזב אותי, אלא אף הלך וסיבך קפלים ונוירונים במוח, עד שבמשך כשנה תמימה הייתי על גבול הטירוף. הפחד היה כמובן אותו פחד, בין שקראתי לו פחד מכך שתיאטרון שהקמתי ייכשל, שעסק המיטות המתכוונות שהקמתי ייפול, ובין שהספרים האלקטרוניים לא יתפסו כאן ובמהירות.

הפחד שנבע ממני או חיכה לי ברגע שנולדתי, שריחף כצעצוע כאשר אף אחד חוץ ממני לא רואה אותו, הפך למסכה מזוויעה, ופיתה אותי שוב ושוב שאסתכל בו, רק כדי להתגלו?ת בכל פעם מזוויע יותר.

והפחד הזה אכן התממש. הפחד הזה, שרק אמא יכלה אולי לראותו סביבי אחרי שהביאה אותי לעולם הזה, לא נמוג עם האסון של מותה. הייתי נגוע בפחד, שייך לגזע של הפחד, עבד לצורת הקיום ששמה פחד. ואז בא האסון של ההגירה, ובא האסון של ההומוסקסואלית. והייתי מכונה של פחד, כל כפתור שתלחץ עליו - גם כפתורים שיש עליהם סמיילי וליצנים - ישחרר פחד, רק פחד ועוד פחד.

הכול התחיל בעצם בשנה שלפני כן, ב-1948; זקן בעל שיער מוזר בשם דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל. מדינה זאת, שעד שהגעתי אליה לפני חמישים שנה, לא ידעתי עליה כמעט כלום, תהפוך בן רגע, מבחינתי, לאהבה הגדולה ביותר, וגם לשנאה העזה ביותר.

בדמיוני הייתי חג בדירת החדר הענקית שלנו ביאשי, ישן על השולחן שהיו לו רגלי אריה, ומנסה איכשהו לעבור את הימים עד שמשהו ישתנה. שעון החשמל עמד בפינת המטבח ולפעמים אמא היתה תולה עליו את התרווד. פעם אחת היא התחשמלה. ראיתי שמשהו קורה לה והיא לא מסוגלת לדבר. איך עלה בדעתי להפיל אותה הצדה? אין לי מושג. דלי המים עמד קרוב מאוד לשם. וחוץ מזה, ילד שמפיל את אמא שלו, מי יעשה דבר כזה?

מאז שחלתה ועד שעברתי עם אבא לכפר ביוולארי, הייתי לפעמים נמצא בבית ובמקום בית הייתי מוצא פתאום בית קולנוע ריק. המסך עדיין הואר בהבהובי האור האחרונים שיד לא נראית ליקטה מעליו, ואז גם הם נעלמו. לפעמים הופיעה על מסך הזיכרון הפנימי סצנה שבה אמא מועדת ליד כנסיית טרי ירארכי, בגלל הקרח שעל המדרכה, ואומרת לי, צוחקת, עוד יחשבו שאני משתחווה לכנסייה שלהם.

היה ברור שמשהו ישתנה. דאגו לי, אם כי לא היה לי מושג מי האנשים האלה. היה אוכל, בדרך כלל. לפעמים הלכתי עם אחי האמצעי לאכול אצל כל מיני נשים, לפי סדר לא ברור של מה שנקרא "אוכלי ימים". אבל משהו השתנה מאז היום שבו אמא הובאה הביתה מבית החולים, ואמרו שמצבה טוב. אבא הראה לה שני עפרונות באור התנור. האור היה חזק. היא לא ראתה עפרונות אלא לימונים. אינני יודע מה הוסק מזה. שבוע לאחר מכן היא הועברה שוב לבית החולים בבירה, ושם מתה. אבל מה זאת אומרת מתה? לגמרי נעלמה, באופן פתאומי, ולא תגיד לי עוד לעולם איך לעשות את זה או את זה?

חייתי זמן לא קצר על מה שאני יכול לכנות הזיה אקוסטית, או בעצם על השמעה חוזרת של הדברים שהיא היתה אומרת לנו בבוקר ובצהריים ובערב. אמרתי את זה בלחש, כי לא צריך להסתבך. כל עוד התיק של אמא היה ברשותנו, הייתי מתגנב בלילה, פותח וסוגר את התיק-תק שלו.

"האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" מאת יותם ראובני, הוצאת אפיק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully