אל הכישרון של הבמאי אלון זינגמן התוודענו לראשונה בתחילת העשור הקודם, עת "כאב השיניים של הרצל" פרי עטו זכה בפרס לסרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים. לאחר המתנה ארוכה, הגיע ב-2011 סרטו העלילתי הארוך הראשון, "בין השמשות", ועמו ההוכחה הסופית כי מדובר ביוצר המיטיב לבנות דמויות, להעניק להן עומק פסיכולוגי, לתאר את הקשר בינן למקום בו הן נמצאות ולייצר דרמה אינטנסיבית. אז, כמו רבים מן הקולנוענים בימינו, הוא עבר למסך הקטן, וביים את "משפחה טובה" ואת "שטיסל", סדרת הדרמה המוערכת של yes (ימי שבת, בשעה 22:00, בערוץ yes Oh ובyesVOD) הנקראת בשם גיבוריה בני משפחה חרדית מירושלים, ובראשם שלום (דב'לה גליקמן) ובנו עקיבא (מיכאל אלוני).
העונה הראשונה של הסדרה עלתה לפני שנתיים וזכתה לתהודה רבה בארץ ובעולם וכן לפרסים ולביקורות טובות. זה קרה גם בזכות איכותה, אבל ודאי גם קצת הודות לממד החדשני ופורץ הדרך. "שטיסל" הרי באה משום מקום יוצריה אורי אלון ויהונתן אינדורסקי, שניהם מרקע דתי, לא היו מוכרים במיוחד; זינגמן טרם עבד בטלוויזיה; וחשוב מכל, לא היו קודם לכן הרבה סדרות שעסקו כך בעולם החרדי.
בעקבות ההצלחה חודשה "שטיסל" לעונה נוספת, שעלתה בסוף השבוע האחרון, ובמרכזה עומדת כניסתו לעלילה של נוחעם (ששון גבאי), אחיו הצעיר של שלום, המגיע לארץ לאחר שהות ארוכה בניכר, ולא ממש ברור מה מטרת בואו. היה ברור כי מטבע הדברים, הפעם יהיה לסדרה קשה יותר, שכן אפקט ההפתעה נעלם והתחלף במטען של ציפיות. ואכן, אני משוחח עם זינגמן כמה שעות לאחר פרסום הביקורות הראשונות, והן לא יוצאות מגדרן. הבמאי לא מתכחש לכך, ואף מעלה את הנושא מיוזמתו.
"ראית מה כתבו?", הוא שואל אותי, "חלק מהביקורות היו פושרות או מהוססות, אבל גם לעונה הראשונה לקח זמן לתפוס. בכל מקרה, אני אוהב את העונה השנייה וחושב שהיא עוד יותר מוצלחת".
או בתרגום ליידיש: נאך בעסער פון פריער. אך גם אם זינגמן סבור כי העונה השנייה טובה יותר מן הראשונה ומרוצה מן התוצאה, הוא מודה כי הדרך אליה לא היתה קלה. "מה שהקשה עליי זה לא הציפיות אני משתדל לנפנף את זה מעליי, כי אם אחשוב עליהן זה לא יוביל לשום מקום טוב", הוא אומר. "הבעיה שלי היתה אחרת: השקעתי בעונה הראשונה כל כך הרבה זמן ואנרגיות פיזיות ונפשיות, ונקשרתי אליה באופן כל כך הדוק, אז תהיתי איך אפשר יהיה לשחזר את זה? אני מקביל את זה להורות: כשיש לך ילד, הוא כל עולמך, ואהבתך אליו חוצת גבולות, ואז כשאתה מביא לעולם עוד ילד, אתה שואל את עצמך איך אוכל לאהוב עוד מישהו כמו שאני אוהב את מה שכבר יש לי? ברור שזה קורה בסופו של דבר, אבל זה בלתי נתפס לאור כמות האהבה בה מדובר".
זינגמן אוהב להשתמש בהקבלות מסוג זה. הוא עושה כך גם כשאני שואל אותו על צוות השחקנים של הסדרה. מצד אחר, כוכבים מנוסים בקליבר של גבאי וגליקמן וליא קניג כאמא של האחים שטיסל. מצד אחר, אפרוחים מוכשרים דוגמת אלוני או הדס ירון, המגלמת את בתו של נוחעם. "תחשוב שהילד שלך צריך לעבור ניתוח", הוא אומר. "אם במקרה אתה בעצמך רופא, תעדיף שמישהו אחר ינתח אותו, כדי שזה יהיה מישהו מנותק רגשית, ואז השיקול היחיד שינחה את הבחירה של המנתח יהיה מקצועי הרי תרצה שהבן שלך יהיה בידיים הכי טובות, ושום דבר אחר לא חשוב. אותו דבר עם שחקנים: יש יראת כבוד טבעית כלפי ליה ודובל'ה וששון, אבל אסור לנו להיגרר לדברים האלה ואנחנו חייבים לשמור על ניתוק ועל מקצוענות מוחלטת. גם הם, מבחינתם, בעלי מלאכה שבאו לעשות את עבודתם על הצד הטוב ביותר, ולכן הם חייבים הדרכה של במאי".
מבין השחקנים שהצטרפו לסדרה השנה, בולטת הדס ירון שעל אף הרקע החילוני שלה, הספיקה בגילה לגלם חרדית ב"פליקס ומאירה" וב"למלא את החלל". יש חוק שאם יש תפקיד של דוסית הוא חייב ללכת אליה?
"לא בחרנו את הדס לתפקיד בגלל 'למלא את החלל' בחרנו אותה כי היא הכי טובה. יש אצלנו המון שחקנים ושחקניות בגילאים שלה מבוגרים יותר קשה למצוא, כי הרבה פורשים באמצע הדרך, אבל צעירות לא חסר. רבות מהן נבחנו לתפקיד, והדס הרשימה אותי יותר מכולן. אז אנשים יכולים לעשות השוואות ל'למלא את החלל' או להגיד שבחרנו אותה בגללו, אבל מה לעשות שזה לא רלוונטי. בהדס יש מורכבות, יופי ועדינות שקנו אותי, בלי קשר לכלום".
בשעה שהקישור בין ירון לעולם החרדי כבר מתבקש, זינגמן מספר כי רבים בסביבתו הרימו בתחילה גבה כשלמדו על החיבור בינו, חילוני גמור, לסדרה על העולם החרדי. "יותר מזה, היו אפילו אנשים שרמזו לי כי באיזשהו מקום, אני לכאורה 'מכשיר את השרץ'", הוא מספר, "היו כאלה שכעסו על כך שאני לוקח את מה שהם רואים כחברה אפלה ואטומה שמפלה נשים, והופך דמויות מתוכה לגיבורים חביבים שהקהל מזדהה איתם ומתאהב בהם. נתקלתי לא פעם בטענות האלה, באנשים שהיו רוצים שכולם ימשיכו להתקבע על אותן תפיסות לגבי אותן דברים, ומה אני אגיד לך? מן המקום שממנו אני בא, אני מאמין שאדם הוא קודם כל אדם, ואני מאמין שהתפקיד שלי כאמן הוא קודם כל לספר סיפורים, בין אם הם מתרחשים בחברה הערבית או החרדית או לא משנה מה. מי שחושב כי אני מכשיר בכך שרץ הוא אדם סגור, שלא רוצה להכיר בקיומו של האחר".
ניכר שאתה נהנה לצלול לעולם האחר הזה, אל תוך המאפיינים שלו שמבדלים אותו מן המציאות המוכרת לך. רואים, למשל, שאתה נהנה לשחק עם היידיש השגורה בפי הדמויות.
"אני אוהב שפות, ושולט בכמה למשל, בתור בן להורים יוצאי ארגנטינה, אני דובר ספרדית. אני אוהב מילים, ולחקור את המקור שלהן. זה משהו שמעניין אותי באופן אישי, כך שכיף מבחינתי להיות חלק מסדרה כזו, שמחדשת מבחינה לשונית לא רק בגלל היידיש, אלא גם בגלל שהעברית של הדמויות שונה מן העברית שלך ושלי. מן הבחינה הזו, העשייה היתה מעשירה ומחדשת ולמדתי המון. לגבי היידיש, זו שפה שנתפסת כארכאית, אפילו גלותית, שלא לומר שואתית, ואחת המטרות שלי כאן בהחלט היתה להגניב אותה פנימה לתוך התרבות הישראלית המודרנית, להפוך אותה למדוברת יותר, צברית יותר, שהקהל הרחב יוכל להתחבר אליה".
אני מניח שעשית המון תחקיר לקראת העבודה על הסדרה.
"המון. התפיסה שלי אומרת כי העמקה ודייקנות זו לא טרחנות אלא מה שגורם לסיפור לעבוד טוב יותר ולקרום עור וגידים. אני לא מאמין בגישה הזו שצריך לנסות לקלוע לאיזושהי מהות אוניברסלית, אלא אוהב לרדת לרזולציות הכי נמוכות בתיאור הסביבה של הגיבורים. לדעתי זה לא רק מה שמעשיר את היצירה, אלא גם מה שהופך אותה ליותר קומוניקטיבית, כי דווקא ככל שזה יותר ספציפי, זה יותר מלא חיים ולכן קל יותר לחבר לזה את הקהל.
"היה לנו יועץ צמוד מן העולם החרדי והתפלפלנו איתו על השאלות הכי קטנות. בזכות הנוכחות שלו ושל אחרים שהגיעו מן העולם החרדי, ובראשם היוצרים כמובן, אני חושב שהסט שלנו היה ייחודי בנוף הישראלי. אם היית בא לצילומים היית רואה חילונים תל אביבים עובדים יחד וצוחקים יחד עם חרדים מירושלים ומבני ברק, שזה לא משהו שרואים כל יום בתעשייה הישראלית. אני לא יכול להגיד שכל זה שינה אותי כאדם או בהכרח הפך אותי למאמין יותר או משהו כזה, אבל בהחלט למדתי דברים".
ועכשיו מה הצעד הבא? עוד עונה של "שטיסל"? סדרה אחרת? סרט שני? בזמנו קראתי על כך שאתה ואורלי זילברשץ-בנאי, שכיכבה ב"בין השמשות", עובדים על מעין גרסה ישראלית של "טווין פיקס".
"נכון, כתבנו משהו כזה והצענו אותו לכמה גופים. הם היו נורא נחמדים, אבל זה לא ממש יצא לפועל. אני לא רוצה להכליל, אבל אני חושב שערוצי הטלוויזיה פה, וגם בעולם כמובן, לא ממש אוהבים לקחת סיכונים. יש איזה ניסיון להפוך את האמנות הזו למדע מדויק. אבל זה קשקוש. אין בדברים האלה נוסחאות ואתה לא יכול לחשב באיזה דקה בתסריט צריך לקרות דברים כדי שזה יהיה סיפור הצלחה. קראתי עכשיו שנטפליקס פיתחו לכאורה שיטה לדעת מתי קהל מתמכר לסדרה. בעיני הרצון האנושי הזה לשלוט בהכל הוא פשוט פאתטי, וזה טעות לחשוב שאם תצבור את כל הידע האפשרי ואז תסדר אותו בנוסחאות אז תגיע לנקודה טובה יותר. מה שאנחנו באמת צריכים זה יותר מקבלי החלטות שאוהבים לקחת סיכונים".