יש רבים שמקשקשים בקולניות ובהתלהמות על הפריפריה ולא עושים דבר בנידון. פסטיבל סרטים בערבה הוא ההפך הגמור מכך: בשקט ובצניעות, השכילו מנהליו לטעת באמצע המדבר אירוע תרבותי מרשים. וכך, גם המהדורה החדשה שלו שתיפתח מחר (רביעי 18.11) תציג תחת כיפת השמיים תפריט עשיר ואיכותי של יצירות קולנועיות ואורחים מן התחום.
בין אלה, בולט ארנו דפלשן, שינכח בהקרנת היצירה האחרונה פרי עטו, "שלושה זיכרונות נעורים". זו הזדמנות לראות על מסך גדול את הסרט, שלא יופץ מסחרית בארץ. זאת, בניגוד לכמה מעבודותיו הקודמות, למשל "סיפור חג" ו"מלכה אחת וכמה מלכים". הודות להן ולכמה פנינים אחרות, זכה היוצר בשני העשורים האחרונים למעמד של אחד הקולנוענים המוערכים בצרפת, ואחד הבמאים הצרפתים המהוללים בעולם הפסטיבלים הבינלאומי.
דפלשן הוא גם אורח קבוע באירוע הדגל של העולם הזה, פסטיבל קאן. הפרמיירה של "שלושה זיכרונות נעורים" התקיימה במסגרתו במהדורה האחרונה של חגיגת הקולנוע היוקרתית, ויום לאחר מכן אני פוגש את הבמאי על אחד הגגות בריביירה. כהרגלו, קוד הלבוש במקום לא עושה עליו רושם, והוא מגיע לריאיון בג'ינס, המשקפים את ההתנהלות הצנועה וחסרת היומרות של האיש נעים ההליכות.
כפי שאפשר היה להתרשם בעת הביקור הקודם שלו בארץ, לפני כעשור, דפלשן הוא איש חייכן ואדיב מלכתחילה, והריאיון תופס אותו במצב רוח טוב במיוחד "שלושה זיכרונות נעורים" נהנה משירי הלל של התקשורת העולמית. המבקרים התרגשו מן הדרך בה נעזר הבמאי בשותפו הקבוע, מתייה אמלריק, ובצוות של שחקנים צעירים, כדי להציג דרמה מלאת אמוציות ורומנטיקה: סיפורו של אקדמאי בשנות הארבעים לחייו, שבעקבות תקרית חמורה נדרש להרהר בזהותו ולשוב ולהעלות פלאשבקים מימיו כאדם צעיר יותר.
אלה כוללים אלמנטים שנהוג לראות בקולנוע האיכות הצרפתי, למשל משולשי אהבה, חלופות מכתבים, משגלים בסורבון וכיוצא בכך, אבל גם קווי עלילה שפחות נהוג לראות בו ובמסך הגדול בכלל למשל, אפיזודה המתרחשת מעבר למסך הברזל, בה הגיבור הנוצרי וחברו היהודי נוסעים לברית המועצות כדי לסייע למסורבי עלייה.
אם מסתמכים על הצפייה בסרט, אפשר לחשוד כי לדפלשן היו נעורים מעניינים ביותר. אך אף שבמהלך הצפייה נוצרת התחושה כי מדובר ביצירה אישית ואוטוביוגרפית, הבמאי מפריך זאת נחרצות. "המצאתי כאן הכל!", הוא מבהיר בענווה של מי שמודה כי הקולנוע שלו מעניין בהרבה מחייו. "האמת לאחים שלי יש זיכרון של פיל, אבל אני לא זוכר כלום מן הנעורים, אז לא היתה לי ברירה אלא לייצר זיכרונות בדיוניים. נראה לי שזה עבד".
כנראה שכן, כי יש הסכמה כללית שזה הסרט הכי מרגש שלך. לכך ציפית? לזה כיוונת?
"ממש לא. כשכתבתי את התסריט, לא ידעתי שכך ייצא. לא שיערתי שמתייה אמלריק יפגין כאן תצוגה מרגשת כזו. הסצנה האחרונה שוברת לי את הלב, אבל לא חלמתי שהוא ישחק אותה בצורה שתשבור כך את לבי. זו מתנה שקיבלתי".
שוחחתי עם אמלריק ועם השחקנים הצעירים בסרט קוונטין דולמייר שמגלם את הגיבור בצעירותו, לו רוי-לקונייה שמשחקת את אהבתו הגדולה. הם אומרים שיש לך שיטת עבודה ייחודית: מצד אחד, אתה בעיקרון מעניק הרבה חופש, אבל מצד אחר נותן לעתים הנחיות ספציפיות ביותר, יורד לרזולוציות הכי קטנות.
"זה נכון. אני אוהב לרדת לפרטים הקטנים ואני לא רע בזה. אני לא גרוע בכתיבת פאנצ'ליינים ואני לא גרוע בהעמדת מחוות גוף. אני יודע איך להגות דברים שהקהל יזכור, כי יש בהם משהו לא טבעי, שתופס את תשומת הלב. סתם לדוגמה, יש סצנה שאסתר אומרת 'אני לא יפה, אבל יש לי תחת יפה', ואז היא מניעה את הראש ואת הישבן במין דרך מיוחדת כזו שעובדת היטב על המסך. שחקנים שיודעים לאמץ את הרפליקות ואת המחוות שאני נותן בידיהם, רק יוצאים נשכרים מכך".
אם כבר מדברים על תחת, הסרט מאשש מחדש את הקלישאה שחיי הסקס של האינטלקטואלים והאקדמאים עשירים יותר מאשר במגזרים אחרים. אתה באמת מאמין בזה?
"כן, והביטחון שלי נובע מכך שאני בעצמי לא כזה. אני לא איש ספר ואף פעם לא הייתי. אני אוטודידקט. גדלתי בעיר תעשייה בפרובינציה. יש לי נשמה של פועל והיו לי חיים כאלה. כשהייתי נער, כל מה שרציתי זה לדעת איך לנהוג במשאית. מעולם לא רכשתי השכלה גבוהה. הקולנוע הוא בשבילי נקמה על החיים שלא היו לי, אני יכול לפנטז בו על החיים האקדמיים מלאי התשוקה שלא נהניתי מהם בעצמי. בלי קשר לכך, אני חושב שאקדמאי הוא דמות טובה, כי יש בו משהו מסתורי. כשאתה מציג מוסכניק, לכולם ברור מה הוא עושה, כשאתה מעמיד מול הקהל פלאנתולוג, לאף אחד אין בעצם מושג מה זה אומר להיות כזה, כך שיש בזה משהו אניגמטי ומרתק".
כשגיבוריך לא מבטאים את אהבתם בצורה גשמית, הם שולחים זה לזה מכתבים לא מיילים כמובן, כי הסרט מתרחש בשנות השמונים, אלא מכתבים של פעם. זה נורא רומנטי. אתה זוכר מתי בפעם האחרונה כתבת מכתב ביד ולא בג'ימייל?
"כן! לפני עשרה ימים. שלחתי מכתב לז'יל ז'אקוב, הדמות הכי מרכזית בפסטיבל קאן בעשורים האחרונים, ומי שאני חייב לו את החיים שלי. איפה הייתי, אם לא היה מקבל לכאן ב-1992 את סרט הביכורים שלי, "The Sentinel"? אני כל כך אסיר תודה, אני מנשק לו את הרגליים. ההוקרה שלי כלפיו אמוציונלית מדי בשביל אי-מייל, אז כתבתי לו מכתב ביד".
אנחנו כבר לא רואים הרבה מכתבים של פעם על המסך הגדול, אבל עוד יותר נדיר מזה להיתקל בסרטים שעוסקים ברפוזניקים, מסורבי העלייה. למה בחרת לטפל בסוגיה זו?
"בדיוק בגלל שזה נושא שלא כל כך מדברים עליו, ואני חושב שאחד התפקידים של הקולנוען זה להעלות באוב סיפורים שנשכחו מן הזיכרון הקולקטיבי. נוסף לכך, זה איפשר לי לעסוק בנושא אחר וחשוב מבחינתי החברות בין הנוצרי ליהודי, הדיאלוג בין הבית כנסת לכנסייה. כנוצרי, המפגש הזה בין הדתות הוא נקודה משמעותית מבחינתי".
אגב, זה נדמה לי או שחדר חברו היהודי של הגיבור מעוטר בכרזות של משה דיין?
"בוודאי! הוא הרי ציוני בטירוף, וכיוון שהסרט מתרחש בשנות השמונים, רק הגיוני שיעריץ את משה דיין ויתלה פוסטרים שלו".
אם כבר שנות השמונים, הפסקול של הסרט הוא חוויה מענגת לחובבי העשור. איך בנית אותו?
"השתדלתי להימנע מלהיטים, כי הדמויות כאן סנוביות, אז לא הגיוני שהן יקשיבו לשירים פופולריים מדי. בחלק מהמקרים פשוט ניסיתי לחשוב למה הן היו מאזינות, אבל לפעמים הכנסתי דברים משלי למשל שיר של מי שהוא ללא ספק הגיבור הכי גדול שלי, פול וולר".
אתה שמח מן הסתם על התגובות הנלהבות של המבקרים ברחבי העולם, אבל איך אתה מתייחס לכך שרואים בך מעין סמל, הבמאי הכי צרפתי שיש שעושה את הסרטים הכי צרפתיים שיש?
"תשמע, זה קצת מרגיז אותי ובעיקר מאוד מצחיק אותי. שואלים אותי איך הושפעתי מטריפו, ואני בכלל הושפעתי מסרטים כמו 'טריפ נעורים', 'כמעט מפורסמים' ו'סופרבאד'. אבל ברגע שאנשים רואים אצלי דמויות שעושות אהבה ומעשנות סיגריה, הם מחליטים שאני הכי צרפתי שיש".
"זיכרונות נעורים" יוקרן ביום שישי 20.11 ב-21:30. להזמנת כרטיסים ופרטים נוספים ראו האתר הרשמי של הפסטיבל.
עוד שלושה סרטים שכדאי לראות בפסטיבל
"איילים"/"הלב הרחב" שני סרטים איסלנדים המוכיחים כי תעשיית הקולנוע במדינה הקרה היא בין הפורחות באירופה. "הלב הרחב" יופץ מסחרית בסוף השבוע הבא, אך "איילים" כרגע לא, כך שזו ההזדמנות האחרונה בינתיים לראותו כאן על מסך גדול.
"האם השנייה" דרמה ברזילאית יפה ומלאת עוקץ על הבדלי המעמדות במדינה, שבהחלט עשויה להשתלב בחמישיית המועמדים לאוסקר לסרט הזר השנה.
"המלך והציפור" קלאסיקת ענק צרפתית שלא כל כך מוכרת מחוץ למדינה ופסטיבל ערבה מעניק אפשרות להתוודע אליה. סרט אנימציה יפה, מיוחד ומשפיע שכתב לא אחר מאשר ז'אק פרוור.