כל שנה בין חנוכה לכריסמס אנו חוגגים את "עונת הסיכומים". בזמן כתיבת שורות אלו רוב אתרי המוזיקה כבר פרסמו את רשימותיהן, וכמו שמאלני שצופה במדגמי בחירות התחוור לי לאכזבתי שגם אלבומה הרביעי של ג'וליה הולטר, "Have You in My Wilderness", יישאר כנראה באופוזיציה. למעט הגרדיאן שנתן לו את המקום הרביעי המכובד, רוב הסיכומים האחרים השאירו אותו בעמדת האלבום המוערך אך לא-מוערך-מספיק (מה יהיה במצעד של וואלה! תרבות? בקרוב נדע). בשורות הבאות אנסה לתקן את העוול.
בתקופה של שלוש שנים בלבד מ-2011 הוציאה הולטר, זמרת-כותבת-מפיקה מלוס אנג'לס, שלושה אלבומים יפים. את סגנונה קשה להגדיר, כך שרוב הניסיונות כן לסווגה לז'אנרים השתמשו בווריאציה כזו או אחרת של המלה "אמנותי". כן אפשר למתג את האמנות הזו על הספקטרום בין "אוונגרד" ל"פופ" (אבל בצורתו המופשטת ביותר שאפשר לדמיין). דמיינו את קייט בוש של אלבומיה המוקדמים בעיבודים האבסטרקטים של אלבומיה המאוחרים.
בשלב זה - למרות שבניגוד לשיריה, הקריירה שלה נעה מאוד מהר - כבר יכולנו פחות או יותר לדמיין איך נשמע שיר של ג'וליה הולטר. ואז בקיץ (והדגש העונתי מכוון), יצא השיר "Feel You" ובהאזנה ראשונה נשמע שונה מכל שיר שלה שיצא עד כה. את הפסנתר החליף פסנתר חשמלי, קולות הרקע צרמו במכוון וקולה נשמע חזק וברור. בהשוואה ליצירותיה הקודמות זה נשמע כמעט כאילו היא צועקת. השיר השני שיצא מהאלבום, "Sea Calls Me Home", המשיך את הקו וביתר שאת. שוב אותו פסנתר חשמלי, והפעם השירה שלה נשמעת כמעט פארודית. אלו השירים הכי "ידידי רדיו" שלה עד כה, וכאלו שגם אם השאירו אותה בנישה האלטרנטיבית כבר לא אפשרו לתייג אותה בתווית אקספרימנטלית.
"Feel You" הוא אחד השירים היפים ביותר שיצאו השנה, את "Sea Calls Me Home" אני עדיין לא ממש מחבב, אבל מה שיותר חשוב שניהם האפילו בצורה מאוד לא הוגנת על האלבום השלם. בשמיעות הראשונות הצלחתי לשמוע רק אותם. שני השירים האלו ועוד אחד ("Everytime Boots") הם השירים האופטימיים היחידיים באלבום (אופטימיים מוזיקלית, לא נכנס לליריקה). וכך נסחפתי ואף הסכמתי עם דעה רווחת לגביו שמדובר באלבום משעמם. כשהציפייה (שהולטר בעצמה אשמה ביצירתה) היא לשירים כמו המוזכרים לעיל האכזבה מגיעה מהר מאוד. האלבום עצמו מתנהל בקצב אחר לחלוטין.
כמו האשליה הוויזואלית המפורסמת שבה באותו ציור אפשר לראות גם אשה צעירה וגם אשה זקנה, כל מה שצריך כדי ליהנות באמת מכל היופי שיש לאלבום להציע זה בסך הכל להקשיב לו אחרת. וכך, תוך סינון ודילוג על שני הסינגלים, התגלה אלבום אחר, יפהפה הרבה יותר משאפשר לדמיין. האלבום החדש מתחיל עם "Silhouette", השיר היפה ביותר באלבום (להוציא אולי את "Feel You" שנושא באיכויות נוספות) ומגלה לנו את הולטר שהכרנו מהאלבומים הקודמים. שני השירים הבאים, "How Long" ו-"Lucette Stranded on the Island", נשמעים כמו גרסאות בהילוך איטי של השירים שהיו כשנכתבו. כאילו הורידו להם את הפיץ' באולפן וקולה החזק והברור שבלט מהסינגלים נבלע בתזמורים העדינים שמאחוריה. אם נדלג אחרי "Sea Calls Me Home" ו-"Everytime Boots" נגלה בהמשך גם את "Night Song" ו-"Betsy on The Roof" והתמונה הופכת לשלמה. הייתי אומר שזה אלבום לילה מושלם, אבל יהיה זה בזבוז לא להיות במאה אחוז ערנות שכמקשיבים לו.
וכאן צריך להדגיש נכון, אלו אותם חלומות ששרה באלבומים הקודמים, אבל אלו החלומות הכי קוהרנטיים שלה עד כה. ההישג של האלבום הוא לא בגילוי שהולטר לא השתנתה, אלא בכך שהצליחה לדייק את קולה האמנותי לכדי שלמות. בסינגלים היא אולי שיווקה לעולם פנים אחרות, ואולי זה הצליח לה, בכל זאת זהו אלבומה המדובר ביותר עד כה, אבל באלבום עצמו היא נשארה נאמנה לאסתטיקה המוכרת שלה. כזו שאולי קשה למצוא לה השפעות מדויקות אבל ללא ספק תשפיע על יוצרים ויוצרות בעתיד. כזו שלוקחת את הזמן לחלחל פנימה אבל כשזה קורה זה מתגמל, ועבורי לפחות, יותר מכל אלבום אחר שיצא השנה. אחרי התלבטויות רבות ובחינת כל האספקטים האפשריים (ויחד עם האלבום של פונד שעליו הרחבתי בטור הקודם, ראו קישור בצד ימין) אני מוכן להצהיר ולהודות בלב שלם שמדובר באלבום השנה שלי.