וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חלום חלמתי: האודישן המופלא של רחלי רוטנר ל"עלובי החיים"

1.1.2016 / 5:36

ההפקה החדשה של "עלובי החיים" יוצאת לדרך, והמעריצה מספר אחת שלה רחלי רוטנר שמה נפשה בכפה והלכה להיבחן לתפקיד של אפונין. ופנטין. וז'בר. וז'אן ולז'אן. טוב שמישהו יוריד אותה כבר מהבמה

צילום: אבי כהן, עריכה: רן צימט

"עלובי החיים" הוא פסקול חיי. גדלתי עליו. אימא שלי היתה שומעת בלופים את ההקלטה של ההפקה הישראלית מ-87', וכפעוטה בת חמש עד שמונה הייתי נרדמת, מתעוררת ואוכלת לצלילי דודו פישר מתייפח "קח אותי, שלח אותו". אחר כך, כשלמדתי לקרוא, התאהבתי בספר, מייבבת כל פעם מחדש בסצנת ה(ספוילר!!!!) מוות של ולז'אן עם ההספד שנפתח במילים "פה הוא נם". בשנים הבאות צפיתי כמעט בכל הקלטה אפשרית של המחזמר, וכמובן בהפקה הישראלית המחודשת ב-99' ובאחת ההצגות בלונדון. נדבקתי בחיידק המיזרבל.

קשה לדמיין יצירה תיאטרלית יותר מושלמת מ"עלובי החיים". על גרף מחזות הזמר, שבו ציר אחד מייצג את המוזיקה וציר אחר את הסיפור, זה המחזמר שבו שני הצירים גם יחד נוגעים בתקרה. גם סיפור מורכב, גם דמויות מרתקות, גם מוזיקה אלוהית. אם לא מלהקים את ראסל קרואו בטעות (ארור תהיה טום הופר!) אפשר להפיק מהיצירה הזאת מאסטרפיס.

אז יהיה לנו פעם מאסטרפיס או לא? כמו כל מיזרבלית מושבעת, גם אני נתקפתי התרגשות וחרדה גם יחד כששמעתי ש"עלובי" חוזר אלינו השנה, בבימויו של משה קפטן. האם ימצאו לנו דודו פישר חדש? האם ילהקו סוף סוף ז'אבר שלא יגרום לי לרצות להתאבד במקומו? איך יהנדסו הפעם את הקפיצה לנהר או את סצנת הסיום? והאם אי פעם יהיה מריוס לא-מעצבן?

כיוון שאני לא נוהגת לסמוך על המזל, החלטתי ללכת בעצמי לאודישנים. כדי לסקר את האירוע לאתר, כן, אבל גם כדי לנסות את מזלי. למה להתחבט ולהתייסר בשאלה מי יהיה ולז'אן, אם אני יכולה להיות ולז'אן בעצמי? אני הרי מכירה את התפקיד כולו בעל פה! ואם אני כבר שם, למה לא לנסות לקחת על עצמי גם את ז'בר, וגם את אפונין, ואת פנטין (ממילא בזמן האחרון הטוקבקיסטים קוראים לי זונה, אז אני כבר בחצי הדרך לשם) ואת מריוס ואנז'ולרא? אני יכולה לעשות את זה יותר טוב מכולם גם יחד, כולל דואטים! למה שלא אעלה את "עלובי" כמופע יחיד, רחלי בתפקיד כל אחת עשרה הדמויות + מקהלה? הכי "קח אותי, שלח אותו".

רגע האמת

לאודישן הגעתי עם צלם של וואלה ופאסון "באתי לעשות כתבה על האודישנים", אבל איפשהו בתוכי עדיין פיעמה ילדה בת שש עם וילון על הראש ששרה "מי אני, כן ז'אן ולז'אן" לברביות שלה. שחושבת פאק, אני יכולה לעשות את זה. אני ולז'אן. אני ז'בר. אני קבצנית מספר 3. אני אלך לחפש כתבה ואמצא מלוכה. הגעתי לחדר האודישנים בתיאטרון "הבימה", רשמתי את שמי בכל דפי ההרשמה של כל התפקידים, שמתי רעל עכברים במימיות של המתחרות שלי וחיכיתי עם כולן לתורי.

לא חשוב באיזה שלב את בחיים, אודישנים זה תמיד מלחיץ. כולם רועדים בחדר ההמתנה כאילו הם בתור לניתוח לב פתוח. גם אני רעדתי, למרות הגנת ה"זו בסך הכול כתבה" שלי. האם קולי ייסדק? האם אתקע בגבוהים? האם אספיק לבצע את תפקידי כל 11 הדמויות לפני שיגרשו אותי משם בכך?

ובכן, לא. הספקתי רק שתי דמויות וגם את זה על רקע רטינות "די כבר, צאי מפה" של אחד הבוחנים. הז'אן ולז'אן שלי, למרבה הפלא, לא היה להיט הדור. "את לא יכולה להיבחן לז'אן ולז'אן", אמר משה קפטן בתימהון כשהתחלתי לצווח על הבמה את "מי אני" באינטונציית הדודו פישר שלי. על הביצוע של אפונין קיבלתי ממנו את ה"שרת יפה, אבל" המפורסם שמתמודדי ריאליטי שירה כל כך אוהבים לקבל. "יפה, אבל". אבל עוף מכאן.

אז עפתי. עם כתבה ביד ומוות קטן בלב. קפטן היה חביב מאוד אבל היה ברור שזה לא זה מבחינתו. מי כן יעברו את האודישנים במקומי, והאם הם יתגלו כהימור מוצלח? אאלץ להמתין בחרדה לקיץ ולגלות על בשרי. יש עוד תשובות לשאלות כשיבוא מחר, י-בואאאאא מ-חאאאאאאר!

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully