מותו של דיוויד בואי לאחר שנה וחצי של מאבק במחלת הסרטן היכה בהלם גם את עולם המוזיקה הישראלי. סי היימן סיפרה הבוקר (שני) לוואלה! תרבות: "בשנת 1972, הייתי בת 11, וגרנו בלונדון - אבי נחום היימן, אמי, אחותי ואני. חיינו במיידבל, בקומפלקס של בניינים שבו גר גם חיים טופול. יום אחד עברה שמועה שדיוויד בואי עובר לגור בקומפלקס. ההתרגשות היתה רבה כשזה אכן קרה. גרנו צמוד אליו. אנחנו דירה מספר 14, והוא דירה מספר 13, באותה קומה. זה היה בתקופה שבואי הוציא את זיגי סטארדאסט. בדירה כל הזמן היו מסיבות, הם חגגו שם, היו שם בלאגנים, תמיד היה רעש. תמיד הוא דיוויד בואי היה יוצא עם כל הצבעוניות. לילה אחד נפגשתי איתו. באותו לילה, דיוויד בואי והנגנים שלו חזרו מהופעה בלונדון. הסיפורים אומרים שאשתו לא פתחה לו את הדלת. אז הם דפקו בדלת ביתנו ונשארו אצלנו עד הבוקר. אני זוכרת שזה היה הזוי. אבא שלי יצא מגדרו. נפל האוצר לתוך הבית. בקיבוצניקיות האופיינית לו, אבא פשוט הציע לו שירים. אבא מספר שדיוויד בואי כתב לו גרסה באנגלית ל'את אני והרוח'. העירו אותי כדי שאהיה בתוך החגיגה. אמא שלי שתתה תה עם חלב, וזה נראה לי מצחיק שהיא הציעה לדיוויד בואי תה עם חלב בארבע בבוקר. אני זוכרת שהוא הוציא את הגיטרה שלו וניגן במטבח. ישבנו עם נגניו המבוישים, עוד היו להם צבעים על העיניים. בבוקר למחרת הלכתי לבית ספר והפכתי לאלילה באותו יום בכתה, כי ידעו שדיוויד בואי היה אצלי במטבח. חזרתי בצהריים וראיתי שהגיע זר פרחים מטורף, ועליו היה פתק מדיוויד בואי, עם המלים 'תודה שהייתם איתנו את הלילה'. מותו זו אבידה איומה. דיוויד בואי הוא אחד בדורו. כמו שיש רק להקת ביטלס אחת. יש רק דיוויד בואי אחד. הוא היה טוטלי, טוטלי. ותמיד חידש. היה נראה שהוא עוד ימשיך הרבה זמן. עצוב".
אני חושב שדיוויד בואי בחר לא להזדקן", אומר המפיק המוזיקלי משה לוי. "בליל שבת האחרון הקשבתי לאלבום האחרון של דיוויד בואי. בת זוגתי ישנה לידי. לא יכולתי להתאפק, הערתי אותה, ואמרתי לה: 'הוא אכן גאון'. יש לו צד הרמוני מורכב ואסתטי ברמות שלא היו מביישות כל מוזיקאי מורכב, כמו ג'אזיסטים או קלאסיקאים מודרניים, הרבה מעבר למה לעושר מוזיקלי שאנחנו רגילים אליו, על סף הנשגבות ההרמונית. היכולת שלו לקחת את האסתטיקה ואת הערכים שלא קשורים לפופ ולהביא אותם לפופ ולרוק הפכה אותו לאחד המצטיינים בהיסטוריה של המוזיקה.
"אני מודה שבנעוריי לא היתה בי אהבה גדולה אל דיוויד בואי", מוסיף לוי. "דווקא האלבומים הראשונים שלו, שנחשבו לאקסטרווגנדים, אני זוכר שבזמנו מצאתי בהם משהו קצת טווסי מדי. היחס בין העושר המוזיקלי שאני מוצא היום, באלבומים האחרונים של בואי, לעומת האלבומים הראשונים, נטה יותר לכיוון הצד החיצוני. דווקא הנקודה שבה הפכתי להיות אוהב נלהב של בואי היה עם 'Ashes to Ashes'. אמרתי לעצמי, הבנאדם מגדיר את החוקים מחדש. בדרך כלל סופרים מוזיקה בתיבות של ארבע, ו'Ashes to Ashes' כבר פתיחת השיר מתחילה במעגל של שלוש תיבות שחוזרות על עצמן. חוק הכלים השלובים, כמו שאני מכיר אותו, בא אצלו מזווית אחרת".
"הייתי בהרבה הופעות שלו. ישבתי בשורות הראשונות וראיתי מקרוב. ממנו למדתי גם שאפשר להתלבש ככה ולהתנהג ככה על הבמה ובלי שום קשר לכתוב מוזיקה לא רעה בכלל", אמר צביקה פיק.
"בדיוק לפני יומיים הקשבתי לאלבום החדש שלו, וחשבתי לעצמי שהוא האמן הכי חשוב של העידן שלנו, של עידן הרוק. לא רק בזכות המוזיקה הנהדרת שלו. הוא סוג של דוגמה לכל אחד ביכולת שלו להישאר רלוונטי, להישאר יצירתי בכל גיל, בלי להראות שום מאמץ ובלי להראות שום פחד ללכת בדרך שלו. הוא עשה את זה בדרך שלו. אתמול בלילה, לפני שידעתי שהוא נפטר ובטרם הלכתי לישון, ראיתי את הוידאו החדש שלו, 'Lazarus'. לא ידעתי שזה הסוף, אבל הוא נראה במיטבו, נראה כמו אדם יצירתי שמתבגר באלגנטיות, בכישרון ובאומץ", אמר יזהר אשדות.
המוזיקאי ומבקר המוזיקה שרון מולדבי סיפר: "יצא לי לראיין את דיוויד בואי, בשנת 1996, לפני הופעתו בארץ. הוא היה מדהים. אלה היו 20 דקות מרגשות ביותר. אני זוכר את הלבביות שלו ואת שפת הגוף שלו. ואני זכרתי תשובה אחת שלו שדי הדהימה אותי. אמרתי לו: בטח היית צריך בטחון עצמי עצום, כדי להמציא את כל הדמויות וללבוש את כל הבגדים האלה. הוא אמר לי שזה בדיוק ההפך. שזה נובע מחוסר ביטחון עצמי, שהוא הבין שהוא היה צריך להמציא את כל הדמויות האלה כי הוא פחד להיות דיוויד בואי, עשה זאת כדי לא לתת לאנשים לראות אותו כמו שהוא.
"דיוויד בואי", מוסיף מולדבי, "היה הפסקול של החיים שלי. אני בן 50, ואני לא זוכר חיים בלי השירים של דיוויד בואי. אחד הדברים הכי מופלאים בו זה שהוא לא הפסיק לרתק, ואפשר היה לחיות חיים שלמים ולא להפסיק ללמוד ממנו. במובן הזה הוא היה מורנו ורבנו".
"הפעם הראשונה ששמעתי אותו היתה רגע מכונן ומאז אני שומע רק בואי", סיפר רמי פורטיס, "בשנת 96, שוקי המנהל שלי, הביא אותו וזכיתי לשבת על הבמה בזמן שהוא הופיע יותר מזה רגע מכונן לא יכול להיות. רק עכשיו יתחילו להבין הרבה יותר ממה שכולם ידעו. הוא היה המוזיקאי הכי חשוב. מפני שהוא אף פעם לא חזר על עצמו. כל מה שהוא אמר היה אמירות מדהימות מחוץ לקופסה ונבואיים ועתידניים ונכונים ולא מנסים להתנחמד או להיות מסחריים. הוא אף פעם לא חטא למוזיקה שלו. היום אין כבר בכלל כאלה".
"כל מוזיקאי שאוהב מוזיקה מקבל ממנו משהו", אומר רם אוריון. "הוא כל כך משמעותי שהוא קשור להרבה זכרונות מוקדמים. כמו לראות את הסרט 'זיגי סטראדאסט' בקולנוע פריס עם שלושה אנשים באולם או שבגיל 11 הייתי עם אח שלי והוא הראה לי עטיפה של תקליט של בואי שהוא לובש שמלה. וזה משהו שמשנה את הדעה והמודעות בקטע ממש טוב. הוא פשוט היה מאוד מסקרן ולקח עוד כמה שנים עד ששמעתי את המוזיקה עצמה. לא המון שנים כשהייתי בן 13 כבר שמעתי דברים".
"כשאנחנו מדברים על דיוויד בואי אנחנו מדברים על מהפכן, על בנאדם שבעצם עשה הרבה דברים שלאנשים צעירים אין אומץ. מה שמנהל את האמן היום זה הרבה פעמים רצון אחד - להצליח. בשביל לעשות דברים אמיצים צריך לשים את הרצון הזה בצד ולהגיד אני רוצה לעשות אמנות ולדבר אמת", אומר לוואלה! תרבות ארקדי דוכין. "כשאנחנו מדברים על אמנים שיש להם זכות קיום אנחנו מדברים בעיקר על אנשים כמו בוב דילן, דיוויד בואי, ברוס ספרינגסין מיילס דיווס - גיל זה לא פונקציה בכל.ל זה יכול להשפיע על היכולות המיניות שלך והצורה שלך אבל לא על היצירתיות.
"לשירה זה מכה גדולה. כששמעתי את זה עברה בי צמרמורת. אני באמת רוצה לבכות כי זה אחד האנשים האמיצים, זה כמו רצח רבין. את מה רצחו? רצחו אומץ. בא הסרטן ורצח אומץ. והכי מעציב שצעירות זה לא בדיוק חדשנות. המון אמנים צעירים שרים שירים זקנים בעיניי. מי שכבר מעז לא מגיע למיינסטרים... בואי לוקח איתו לקבר חתיכת אומץ של עשייה. אני לא יודע אם לי היה אומץ להוציא שיר של 10 דקות. זו לא שאלה אם יש לך או אין לך כסף. כשאתה מוציא שיר של 10 דקות אתה שם זין על מה יגידו אתה פשוט עושה את האמנות שלך. מעבר לזה שהוא המציא 1001 ניואנסים חדשניים".