נושאים חמים

קורדרוי 127: האלבום החדש של פט שופ בויז כמשל להגשמת חלום

ניל טננט וכריס לואו משחררים את "Super", האלבום ה-13 שלהם, והולכים עד הסוף עם אלבום קרחנות שמראה כי גם גברים שעברו את החמישים יכולים לרקוד. מני אבירם נשאר לסוף השבוע

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
פט שופ בויז (יח"צ)
רק רוצים לרקוד. פט שופ בויז (צילום: יח"צ)

כשהגעתי ללונדון כנער כועס אך רך מבפנים בסוף שנות השמונים היו לי שתי משימות מיידיות: לראות הופעה של בון ג'ובי ולראות הופעה של פט שופ בויז. קצת לפני זה, בקריית אונו של אותן שנים, שני ההרכבים האלה פחות או יותר הרכיבו את התפריט המוזיקלי שלי. זו האמת ואין מה להתבייש בזה בדיעבד. אני לא חושב ששאלתי את עצמי אז למה ג'ון בון ג'ובי מתאפר כמו אישה, ועל איזה חטא נורא שרים ניל טננט וכריס לואו ב-"It's a Sin". אהבתי את המוזיקה, וזה הספיק.

לא הייתי מודע אז - או חכם - מספיק כדי להבין שטננט העניק לי את פס הקול של אותה תקופה עם "Suburbia", ולא יכולתי לדמיין שבזמן שאני שומע בחדר את "Please" ההורים שלי מתכננים לי מפגש עם אותן נערות ווסט אנד. אבל עם כל הכבוד לאלבום הראשון של הצמד, היה זה האלבום השני שלהם, "Actually" מ-1987, שבאמת העיף לי את המוח. הייתי מכור לאלבום הזה, שכולל שניים מהשירים האהובים עלי בכל הזמנים: "Rent" ו"Heart". ב-1990, כשאני עדיין מנסה להבין מי נגד מי בעיר שלהם - ושלי - לונדון, הם הוציאו את "Behaviour", שנפתח עם מה שחייב להיות אחד מחמש השירים הכי טובים שאי פעם נכתבו, "Being Boring" שילוב מושלם בין טקסט מדויק של טננט על התבגרות לבין הצלילים של לואו שכל כך עושים איתו חסד.

על שתי ההופעות ההן סימנתי וי מהר מאוד. שתיהן היו בוומבלי ארנה. אחרי הופעות של משינה ופורטיס, פט שופ בויז נראו לי גדולים מהחיים. אני זוכר את ההופעה הזאת לטובה גם בגלל שהפעמיים האחרות בהן ראיתי אותם, בשנים האחרונות, היו קשות, שלא לומר גריאטריות. הפעם האחרונה, בנוקיה, או איך שקוראים למקום הנורא הזה, דיכאה אותי. אווירת האחוזת ראשונים על אם.די.אם.איי, עם טננט בן השישים וכובעיו, היתה מגוחכת. השניים אף פעם לא היו חיות במה, לואו בן ה-56 הרי לא זז, זה הקטע שלו, אבל זה היה מכאיב. פט שופ בויז, החלטתי אז באופן סופי, הם לאוזניים, לא לעיניים. זה לא שבקטע של האוזניים דברים באמת הלכו חלק – האלבום האחרון הבאמת ראוי שלהם היה "Very" מ-1993, ויש לי יחסים מורכבים עם "Electric" מ-2013.

ואפשר לפתוח את זה עוד. לואו אמר פעם בריאיון שהוא לא אוהב רוקנרול, וטננט גם הביא את ההתנשאות הזאת לשירים: "היא הפכה אותך לבדיחה, כי אתה רוקד דיסקו ואתה לא אוהב רוק", הוא שר ב-"Can you Forgive Her", וב-"The Pop Kids", הסינגל השני מתוך "Super", האלבום החדש שלהם, יש את המשפט "חשבנו שרוק הוא אוברייטד". והנה, תראו, אני לא לוקח את זה אישית. אני אוהב את שני הנרגנים האלה. מאוד.

זאת המוזיקה שלהם כמובן, אבל אני גם אוהב את הגישה. הם ג'נטלמנים אנגלים. קרירים, מרוחקים, שומרים על האנונימיות שלהם לאורך השנים, הכי רחוקים מהרעש והזוהמה של הרשתות החברתיות, שמהן הם נמנעים. אוצר לאומי, מפעם. אגב, בשנים האחרונות השירים שלהם לא באמת מושמעים ברדיו באנגליה, הם לא היו טובים מספיק או פשוט לא התאימו. כשמירי רגב תתפנה, הנה המשימה הבאה שלה.

כמובן שכל השקט היחסי בחייהם הפרטיים – בעיקר של כריס, צריך להתאזן איכשהו, וזה קורה במוזיקה, ובעיקר בשני האלבומים האחרונים והמאוד מסיבתיים של הצמד, "Electric" ועכשיו "Super", שאת שניהם הפיק סטיוארט פרייס (מדונה, הקילרז, ניו אורדר ועוד ועוד), שמכיר היטב את נפשה של רחבת הריקודים התמיד רעבה, לא שלואו צריך מישהו שיסביר לו איך מרימים.

35 שנים מאז שיצאו לדרך, פט שופ בויז הולכים ב-"Super", אלבום מספר 13, עד הסוף, והם באמת רק רוצים לרקוד, זה תמיד מה שהם רצו. לואו אמר בריאיון שמדובר בטרילוגיה, ושהאלבום הבא שלהם, שגם יופק על ידי פרייס, יהיה מלא בלדות וקטעים איטיים יותר, ואני אומר אמן, יש רמזים לזה גם ב-"Super", אבל רובו ככולו הוא באמת אלבום קרחנות, ואם עדיין הייתי הולך לאפטרים יש פה כמה קטעים שהייתי רוצה שיהיו שם בשבילי בשעות הקשות, לא שיש שעות קלות שם.

"Super" נפתח חזק עם הצהרת הכוונות של "Happiness" וממשיך עוד יותר חזק עם "The Pop Kids", שבו טננט מגולל בנוסטלגיות את הביוגרפיה של הצמד ואהבתו לפופ ולריקודים (שיר שכבר זכה ברמיקס רשמי של עופר ניסים). אחר כך מגיע "Twenty Something", בן דודו הקונספטואלי הרחוק אך החמוד של "Being Boring", ואחרי "Groovy" החלש נכנס "The Dictator Decides", אחד הקטעים הטובים באלבום, שבו טננט חושף את הצד הפוליטי הלא באמת פעיל שלו. יש מי שימצא במילים את דונלד טראמפ, יש מי שימצא מנהיגים אחרים שקצת איבדו את זה: "האם מישהו סוף סוף יגיד את מה שאסור להגיד? האם מישהו סוף סוף יגיד לי שאני טועה? אני חי בכל יום כמו טורף עצוב, כי אני חייב להיראות חזק, וזו טעות, אני יותר מדי חלש בשביל להיות חזק".

אחרי שנרגענו וחשבנו קצת עם הדיקטטור, מגיעים "Pazzo" הערסי (בקטע טוב) והסינגל הראשון "Inner Sanctum" הטראשי, ואיתם חזיונות על סמים קשים (בקטע טוב). "Undertow" הוא כמעט פט שופ בויז קלאסי, וגם ל-"Sad Robot World" יש איכויות של פעם, הגם שגברים בני שישים שמבקרים את הצעירים של היום ומנהגיהם זה לא כזה קול. גם שני השירים האהובים עלי ב"Super" , שממוקמים בסוף, באים עם פלאשבקים מסוימים: "Burn" הוא קטע אהבה למועדונים שמזכיר קצת את אלקטרוניק, הרכב הצד הנהדר של ברנרד סאמנר וג'וני מאר שטננט תרם לו מקולו הנפלא, וכשלואו ממלמל "Say it to me" בשיר שזכה לאותו שם, אני מרגיש פתאום שבא לי לראות אותם מבצעים אותו בלייב. אבל לא, נוקיה וזה.

"Super" הוא קצת יותר מדי upרי ואופורי בשבילי, אבל הוא מזכיר לי למה אני כל כך אוהב את פט שופ בויז ולמה אהבתי אותם מהרגע הראשון. ניל וכריס חלמו והגשימו. הם עדיין עושים מוזיקה, הם עדיין רוקדים, ב-2016 שלהם. לא משועממים, ובטח לא משעממים. הלוואי עלי בגיל 60.