מוקף אנשים מחייכים, סקרנים, אדישים, נפחדים, מפרפר כדג שהועלה בחכה, לכוד דוד הלפרין בידו של הצעיר המגודל, אדום הזקן, שעיניו שחורות ובוהק פלדה קר נע בהן. איזה חוסר אונים. ולמה אני? למה דווקא אני?
ללוכד יש תשובה. "חוטאת. חוטאת ארורה", הוא שב ואומר לו בנעימה של מטיף ומוכיח. "איזבל! לילית! תמר הזונה מכוסת העיניים! מכשפה כ??ש??ד??ית בת שטן. חוטאת! חוטאת!"
הלפרין הנדהם מבחין מעבר לכתפו בצעיר השני, חיוור ומיוסר, שזקנו הקלוש כמו הודבק לסנטרו ביד לא בטוחה של מאפר מתחיל, כלהסוות את פניו חרושות הקמטים, שלא לפי גילו. הוא מהנהן בראשו לגערות חברו, כמאשר בלב ובנפש את כל אשר יאמר ועוד הוא משלים לעצמו את תמונת הרישעה הזאת בצחוקו של הצעיר השלישי, הנאה, שזקנו עשוי וצבוע בכחול-כהה. הלפרין מגלה לעצמו, אולי כראשיתה של התאוששות מהפתאומיות הנפלצת, כי הגברתן המאיים, האוחז בו ויורה אליו צרורות-מלים בלשון "היא", פונה אליו. "בזנו?תייך? וברעתך?", הוא הוא אומר בקולו הט?נו?ר?י, הדק, המנוגד בתכלית למגודלותו, וסיומות המלים נבלעות בשטף דיבורו. "אשת זנונים עתליה. אשה בחטאה תומת. זימה, איוולת ור?ש??ע?ה. לילית ארורה מלכת ז?מ?רגד, אם האופל. מארה שילחתי בך", הוא יורה אליו, מכונת-מלים שאינה עוצרת. "בתועבות אביך? ואמך? אפשיטך? ולשחת אורידך?. דינה הטמאה. בתולה בעו?לה זבה בנידתה, ריח זנונייך ביצועך ותאוותך תאוות הבהמה".
האיש מטורף, אומר הלפרין לעצמו, נחרד, מנסה לשווא להיחלץ מאחיזת הברזל. מטורף גמור. הבט בגיחוכי האנשים שמסביב. שמע את צחוקו של רעו. קרא את הנהוניו של הצעיר השלישי. איש מטורף. מעמד מטורף. בדיחה מטורפת. אבל הפלדה האפורה, המבהקת, הנעה לכאן ולכאן במבטו היציב של הבחור, קרוב כל?כך וכה חודר לעיניו הפעורות, אומרת לו כי הטירוף מתוכנן היטב - וההכרה הזאת מכווצת את מעיו, כאילו התמודדות עם סתם שגעון עשויה להיות קלה יותר. אם אינו משוגע, הרי מאשים הוא ואני נאשם. באיזו מהירות אנו מוכנים לקבל על עצמנו כל אשמה בענייני יהדותנו כדבר המובן מאליו. כמו חבים אנו לנאמני האמונה את חטא חילוניותנו. אולם, מתקומם הלפרין, איני מוכן למובן-מאליו הזה, לנחיתות המסתגלת הזאת. איני חש אשמה. אינני אשם - ומשום כך מטורף האיש. גם זכרונו המדהים לפסוקים מוכיח. גם העובדה שגלגלי מוחו הסובבים במהירות משבשים כך את המובאות; נוטלים מכאן ומכאן ומחסירים ומוסיפים, באיזשהו הגיון נעוות, שמתמקד בעניין אחד - ובי.
למה? מנסים גלגלי מוחו להדביק את המהירות הקדחתנית שבה פועל מנגנון החשיבה של הבחור האוחז בו. מה הוא רוצה ממני? מדוע בחר בי? "שוכבת זרע, זירמתם בחיקה וחטאתה תשמיד ממנה. אהליבה העוגבת אל חמורים. אהלה מו?עכו? שדיה, נגלתה ערוות תזנוניה. איפה לא שו?ג?ל?ת??, ש??ג?ל? אשת-זנונים, בזימתך ובזרע דודייך אמיתך?", גוער בו האיש הצעיר. מה הוא מטיל עלי את כל נאצות המשכב האלה? ומדוע אשה אני בעיניו? "נקבה ושיערה ערוותה. ודדיה ירוו זרע ודודיה במשכב עגבים". הרי הוא סוטה-מין. מניאק. אז למה זה, לכל הרוחות, מריעים לו הכל בצחוק, כלשוטה השכונה? מה הוא חזיון העיוועים שמתרחש מסביבי? מדוע קפאתי מאימה ואינני מתעשת וקם ועומד על כבודי?
אבל אחרי דקה או שתיים, שמחרדתו נראו לו כנצח, ראה הלפרין שלא אונה לגופו כל רע, אף כי כבודו נפגע. איני חייב לעמוד ולשאת באורך?רוח את הדברים, לעזאזל, אמר לעצמו. אצבעותיו העבות של האדמוני חושקות כצבת את בשר זרועו ופיו ממשיך למלל, להנאת הסובבים. "עזוב את היד," אמר הלפרין בקול נמוך, אבל איש לא שמע את דבריו. המוח כבר מתחיל להריץ חלופות-פעולה. אולי אכה בו בידי הפנויה? לא. זה יעורר את האלימות המטורפת שבו - ואני אינני יכול לראות את עצמי מתמודד עם אלימות שכזאת. אולי אעשה את עצמי קו?ל?ן, אדיש. אדבר אליו בקור?רוח. ללא התרגשות. בקול סמכותי. אבל הרי פני החיוורות יבגדו בי. קולי יסגיר אותי. אולי אגדף אותו. מטורף. חולה-רוח. פדאת. אבל גם זה יכול להעיר בו את המפלצת המטורפת שתסתער עלי. אז מה אני עושה?
"עזוב את היד", צעק בקול שנשמע לו כצווחת ציפור נרמסת. הצעיר הצוחק הרחיב את פיו וצחוקו התגלגל והדביק כמה מן הסקרנים שמסביב. הצגת-רחוב. כמה אני עלוב, חשב הלפרין, מאובן כולו. מעגל הסקרנים סגר עליהם, מתעבה והולך. טוב. שידבר. שיפות?ת לו את מליו. מלים. רק מלים. אני אתאטם לי כצב בשריונו ואמתין עד שהכל ייגמר. לא אעשה דבר כדי להרתיחו ולהתגרות בו. אצלול עמוק-עמוק. אנתק כל קשר. אחשוב על הריח המתקתק, המלאכותי, הנודף מפניו הנטויות כלפי. שקדים. כן. זהו הריח. האם יש ריח לשקדים? ריחו מזכיר לי את כיכר זו?דו?קו?ב?ר בעיר טולדו, את חנות מעדני המרצפן מ?ז?פ??אן קראו לו שם - ואת עוגות השקדים ומשקה השקדים הלבן הקרוי הו?רצ?'ט?ה. ריח עדין שהוא גם ריחו של סם ממכר; ריח שכמו הוכפל והו?ג?ס כאן בהינ?דפו? מפני האיש.
"תפסיק. באמת. למה אתה צריך להתווכח אתם בכלל?" יעץ אחד הסקרנים שמסביב להלפרין בנימת השתתפות, כאילו קיימת אפשרות אחרת, או כמו הוא משלם עתה על מעשה-התגרות זדוני שעשה. על הכביש המשיכה התהרוצה האינסופית לדלוק אחרי עצמה, לפרוץ ולנוס באותה עת. "לו?ניש-כ??ח ו-לו?ניס-ל?ח!" צעקו הדוהרים בקול אחד. "לוליכ?-פ?ו?ת ולוליש??-פ?ו?ט!" והצעיר החיוור, שזקנו קלוש, אמר כממתיק סוד: "הוא צודק. כולו חדור יראת השם ובכוח מוראו כל מעשיו. כי השם צבאות יתנהו כוח לבער כל מעשי פריצות מן הארץ".
על מה אתה מדבר? על מה אתם מדברים? רצה הלפרין לצעוק. מה הם כל הדברים האלה על פריצות ותזנונים ואיברי נשים? מהי לשון הנשים הזאת שהזקן האדום ממשיך ויורק אליו, פניו נוגעות-לא-נוגעות בפניו-שלו וידו הגדולה אוחזת בזרועו בכוח עד לה?ש??ת?רגו?ת אצבעותיה בבשרו. האברך הצחקן הפסיק לצחוק ואמר בשנאה עזה: "חי השם צבאות, אני הייתי מזיין את אמו המקוללת", ומבטו משדר משטמה להלפרין. "מזיין", נזכר הלפרין, שבשרו נרטב מזיעה, אף שהאוויר היה קריר, כך היו הפרחחים אומרים פעם על מי שהזדווג עם זולתו. "עזוב אותי. מה אני, ערבי?" שמע את עצמו אומר לפתע, כמו שהיו אומרים אז. הצעיר כחול הזקן צחק. "שמעת אותו?" אמר לחברו המגודל, "ערבי. הוא לא ערבי". ולהלפרין אמר, "ומה ערבי, אה? מה רע בערבי, בן אשה זונה? גרוע אתה מכל ערבי. מטונף מתנשא שכמותך. ואיפה יש לך ערבים, בכלל, אה? כבר שנים שאין בארץ הזאת ערבים". הוא התבונן סביב בשביעות-רצון. "הרי גירשתם את כולם, יאררכם המקום - ורק כמה אלפי אנוסים נשארו פה ושם. הנה. הוא!" - ואצבעו של הבחור כוונה לעבר גבר קטן שעמד בין הנאספים והביט בנעשה בפנים שחומות וחתומות. הערבי, אם אמנם היה זה ערבי, נסוג לאחור ונבלע בקהל.
כחול הזקן צחק שוב בשיניים לבנות, הביט כמנצח על סביבותיו ולפתע שלח יד מהירה, מתגרה, הישר אל חיקו של הלפרין ותפס בכוח באשכיו. "איי!" צווח הלפרין הנדהם והרחיק את עצמו מידו החצופה של האברך. הבחור הגביר את צחוקו, ודוד הלפרין, נלפת בכאב ובעלבון, חשב בחרדה שיש קשר בין הדברים הנטרפים שמשמיע הגברתן האדום למעשהו של חברו כחול הזקן. איזו השפלה, קונן הלפרין לעצמו. איזו השפלה.
כבר היה ערב ולמרות האנשים הרבים שהקיפו אותם הרעידה הצינה את בשרו של הלפרין - ואולי צמרמורת מא?ימ?ת הלא-מובן והלא-צפוי בעולמו, שהכל בו נ?תכ?ן ונצפה, נמסכה בקרת הערב וח?לחלה בגופו. הוי. הרי הייתי כבר צריך לשבת בשעה כזאת בבית, מסוגר ומוגן, כשהחמו?מית מפזרת סביב את חומה הנעים, ואני על הכורסה הגדולה, עם כוס תה ירוק, בעיניים עצומות, קולט שלווה, כמו חלום של מרחקים.
אבל, הוא אומר לעצמו, מתקומם על שהוליד את עצמו למצב שכזה, מדוע אתה חרד? הרי לרבים כל-כך נטפלים הפנאטים הדתיים, הפדאתים האלה. ככה זה בדמוקרטיית כוהנים. אנשים שמופקדים מטעם הרשות על שמירת האמונה. הרי חצי העולם הוא כזה - ולאו דווקא המחצית הנחשלת. אז מה אתה נבהל? אין זה סוף העולם ולא קצה הייאוש. אפשר לחיות עם זה. ובכלל, תזכור שקודם לכן האברכים האלה כלל לא התבוננו בך ולא חיפשו אותך. אולי כל העניין הוא טעות בזהוי?
"מלאכים באים" / יצחק בן נר. 464 עמ', כנרת זמורה ביתן