נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון מתוך "כולנו ממש בסדר"

"כולנו ממש בסדר", המותחן הפסיכולוגי החדש פרי עטו של דריל גרגורי, עוקב אחרי שישה אנשים שעברו לפני שנים התעללות איומה בידי רוצחים סדרתיים ומצטרפים לקבוצת טיפול לא תמימה בכלל. גולשי וואלה! תרבות מוזמנים לקרוא את הפרק הראשון מהספר

כולנו ממש בסדר, דריל גרגורי (יח"צ)
כריכת הספר "כולנו ממש בסדר" (צילום: יח"צ)

פרק 1

היינו שישה בהתחלה. שלושה גברים ושתי נשים, וד"ר סאייר. ג'אן, למרות שכמה מאיתנו מעולם לא התרגלנו לקרוא לה בשמה הפרטי. היא היתה המטפלת שמצאה אותנו, ואז שכנעה אותנו שהתנסות קבוצתית יכולה להועיל בדרכים שבהן טיפול אחד-על-אחד לא יכול. אחרי הכול, אחד הדברים שהיו לנו במשותף הוא שכולנו חשבנו שאנחנו ייחודיים. לא רק שורדים, כי אם שורדים יחידים. נשאנו את הצלקות שלנו כמו תגים.

האריסון, לדוגמה, שהיה אחד הראשונים שהגיעו לבניין לפגישה המקדימה ההיא. פעם הוא היה הנער הגיבור של דנסמאות'. בלש המפלצות. עכשיו הוא ישב מאחורי ההגה במכונית שלו וצפה בחלונות המשרד שלה וניסה להחליט אם יפר את הבטחתו לה ויבריז. המשרד היה בבית דו-קומתי מיושן בחלקהּ הצפוני של העיר, ברחוב מיוער, שהיה יכול להיראות מאיים או מנחם, תלוי בתאורה. בעשור הקודם קיבל הבית המשפחתי הזה ייעוד חדש ואוכלס על ידי פסיכולוגים. הם הפכו את חדרי השינה למשרדים, את הסלון ללובי, ונעצו בקדמת הבניין שלט שהכריז ששם המקום הוא "הבוקיצות". אולי לא השם הטוב ביותר, חשב האריסון. הוא היה מעדיף שם של עץ שלא נמצא בסכנת הכחדה תמידית.

היום הרחוב לא נראָה מאיים. זה היה יום אביבי שטוף שמש, אחד הימים הנסבלים המעטים שיהיו לעיר להציע, עד שהחום והלחות של הקיץ יגיעו. אז למה להרוס אותו בתשעים דקות של רחמים עצמיים והשפלה קיבוצית?

הוא חשד בעצם הרעיון של טיפול. המחשבה שאנשים יכולים לשנות את עצמם, אמר לד"ר סאייר בריאיון לפני המפגש הקבוצתי, היא אשליה אנוכית. היא האמינה שאנשים מושלים בגורלם. הוא הסכים, כל עוד מובן שכל קברניט נועד לטבוע עם הספינה, ושאין שום דבר ארור שאפשר לעשות בנוגע לזה. אם את רוצה לעמוד שם עם ההגה בידך ולהעמיד פנים שאת מנווטת, אמר לה, את מוזמנת לעשות את זה.

היא אמרה, "ובכל זאת, אתה כאן".

הוא משך בכתפיו. "אני מתקשה לישון. הפסיכיאטר שלי אמר שהוא לא יחדש את המרשמים שלי, אלא אם כן אנסה טיפול".

"זה הכול?"

"אני גם עשוי להשתעשע ברעיון של מיתון הניהיליזם שלי. רק קצת. לא כי החיים אינם חסרי משמעות – אני חושב שזה לא מוטל בספק. אבל המודעות הבלתי פוסקת לחוסר הטעם שלהם מתישה. לא הייתי מתנגד לחזור להיות מסוגל להתעלם מכך. הייתי שמח לחוש את הרוח על פני ולחשוב, ולו לדקה, שאני לא אתרסק על הסלעים".

"אתה אומר שהיית רוצה להיות מאושר".

"כן. זה".

היא חייכה. החיוך מצא חן בעיניו. "תבטיח לי שתנסה פגישה אחת", אמרה. "תן לי פגישה אחת".

עכשיו הוא התלבט. לא היה מאוחר מכדי לנסוע משם. הוא תמיד יוכל למצוא פסיכיאטר חדש שייתן לו כדורים.

מסחרית כחולה-לבנה נעצרה במקום חניית הנכים מול הבית.
הנהג קפץ החוצה. הוא היה נער לבן כבד, מעל מטר שמונים, עם זקן מדובלל, לבוש ברישול במדים של מעמד עובדי החנויות: חולצת פולו צבעונית מעל מכנסי חאקי מ"גאפ". הוא פתח את הדלת האחורית של המסחרית וחשף גבר זקן שהמתין בכיסא גלגלים.

הנהג לחץ באגודל על כפתור בקרה, והמעלית הורידה את הכיסא והיושב בו לקרקע בתנועה רובוטית אטית כשל זרוע במעבורת חלל. הזקן כבר היה חצי אסטרונאוט, עם מסכת חמצן וצינוריות פלסטיק ומכלי חמצן מחוברים. נראה שהידיים שלו מכוסות בכפפות כבדות.

האם הזקן הזה הוא חלק מהקבוצה, תהה האריסון, או שפניו מועדות לפסיכולוג אחר בבניין? עד כמה פגומים האנשים שד"ר סאייר גייסה? הוא לא רצה לבלות שעות בחברת האנשים האחרונים שהודחו מאי הקורבנות.

נראה שאין לנהג סבלנות למטופל שלו. במקום ללכת בדרך הארוכה למשטח העלייה למדרכה, הוא דחף אליה את הזקן,
ואז הטה אותו בחדות אחורה – אחורה הרבה יותר מדי – והקפיץ את הגלגלים הקדמיים על המדרכה. הזקן הצמיד את ידיו מכוסות הכפפות לפניו בניסיון למנוע מהמסכה ליפול. לאחר עוד סדרת הרמות ומשיכות הועלה האיש במדרגות הספורות והוכנס לבית.

אז הבחין האריסון בנערה. בת שמונה-עשרה, אולי תשע-עשרה, שישבה על ספסל מול הבית וצפתה בריכוז בזקן ובנהג. היא לבשה חולצה שחורה ארוכת שרוולים, ג'ינס שחורים ונעלי אולסטאר שחורות: הבורקה הסטנדרטית של הגותים. השיער הלבן הקצר שלה נראה כאילו הותקף יותר מאשר סופר. הידיים שלה לפתו את קצה הספסל, והיא לא נרגעה גם לאחר שהזוג נכנס פנימה. היא היתה כמו חתולת פרא: רזה, בעלת עיניים נוצצות ושיער מזדקר. מוכנה להימלט.

במשך הדקות הבאות הוא צפה בנערה צופה בחזית הבית. כמה אנשים חלפו על המדרכה, ואז אישה לבנה גבוהה ניגשה לדלת. בת ארבעים בערך, עם שיער מוקפד וחליפת מכנסיים בסגנון הילארי קלינטון. היא נראתה מודעת מאוד לתנועתה. כשעלתה במדרגות, היא הניחה כל כף רגל בזהירות, כאילו בחנה עד כמה יציב כל משטח.

גבר שחור בחולצת פלנל ובמגפי עבודה גסים עלה במדרגות בכבדות מאחורי האישה. היא עצרה, הסתובבה. הבחור הביט מעלה בתקרת הכניסה לבניין. דבר מוזר. הוא נשא תרמיל והרכיב משקפי שמש שחורים עבים. להאריסון לא היה מושג מה הוא רואה שם למעלה. האישה הלבנה אמרה לו משהו, בעודה מחזיקה את הדלת פתוחה. הוא הנהן, והם נכנסו יחד.

השעה היתה כמעט שש, כך שהאריסון הניח שכל מי שנכנס הוא חלק מהקבוצה. אבל הנערה עדיין לא נעה לעבר הדלת.

"על הזין", אמר האריסון. הוא יצא מהמכונית לפני שיספיק לשנות את דעתו, והלך לעבר הבית. כשהגיע למדרכה מול הבניין, הוא התבונן לאחור – באופן אגבי לגמרי. הנערה הבחינה בו והסבה את מבטה. הוא היה בטוח שגם היא הוזמנה לקבוצה. הוא היה מוכן להתערב שהיא המטורפת מביניהם.


נהג המסחרית יצא בזמן שהאריסון נכנס. האריסון הנהן לעברו – או, ליתר דיוק, הרים את סנטרו לעברו במה שהוא כינה ניד ראש בין גברים, הדרך שבה גברים אמריקאים הכירו זה בנוכחותו של זה. הנהג הזדעף כאילו זאת הפרת כללים כלשהי.

מתברר, חשב האריסון, שהנהג מתנהג כמו שמוק כלפי כולם, לא רק הנוסעים שלו.

ד"ר סאייר עמדה מחוץ לחדר בקומת הקרקע של הבית, כמו מורה המקדמת את פני התלמידים ביום הראשון ללימודים. היא גם היתה לבושה כמו מורה, בסוודר ובחצאית, אף על פי שהאריסון היה גבוה ממנה בהרבה. היא היתה בקושי מטר וחצי, עם זרועות רזות ורגליים רזות באותה המידה, אבל גוף מוצק באופן מפתיע. הוא חשב על כמה השוואות לא מחמיאות – גברת תפוח אדמה, או הגרסה המצוירת של שוקולד M&M – ושמח שהיא לא מסוגלת לקרוא את המחשבות שלו.

"האריסון", אמרה. "אני כל כך שמחה שבאת. הכול בסדר?"

"אני בסדר". מה היא ראתה בפניו? את העובדה שהוא שפט אותה? את הכעס שלו על הנהג? הוא יצטרך להיזהר בנוכחות הדוקטור. אולי בנוכחות כל חברי הקבוצה. "אמרתי לך שאבוא, אז אני כאן".

הנימה שלו היתה חותכת מדי, אבל ד"ר סאייר התעלמה מכך. "תיכנס ושב", אמרה והחוותה לעבר החדר. כאשר האריסון נפגש איתה בעבר, זה היה בקומה מעל, במה שחשב שהוא המשרד הרגיל שלה. הוא הניח שהיא זקוקה לחדר גדול יותר לקבוצה. "נתחיל בעוד כמה דקות", אמרה.

הוא היסס, והיא הטתה את ראשה בשאלה. הוא חשב לספר לה על הנערה בחוץ, ואז נמלך בדעתו. "בסדר", אמר. "נתראה בצד השני".

שלושת האנשים שהבחין בהם נכנסים לבית, ישבו בצד אחד של המעגל. הגבר בכיסא הגלגלים הסיר את המסכה שלו.
האריסון הבין בהפתעה שאין לו ידיים. הזרועות הסתיימו מתחת למרפקים וכוסו במעין גרבי ספורט לבנים.

האריסון הרים יד בברכה – ומיד חש אי-נוחות. תראו, לי יש ידיים.

"שלום לך", אמר הזקן. האישה בחליפת המכנסיים חייכה בחמימות.

לא נראה שהגבר עם משקפי השמש הבחין בו מאחורי העדשות הכהות. הוא היה רק בשנות העשרים לחייו, הבין האריסון. אולי צעיר כמו הנערה בחוץ.

היו שישה כיסאות, כולל כיסא הגלגלים. על אחד מהם נחו מחברת ועט, מה שאמר שזה הכיסא של ד"ר סאייר. הגב של שני הכיסאות הנותרים הופנה לדלת, אחד ליד הכיסא של המטפלת, מול סטיבי וונדר. השני היה ליד איירונסייד – והוא לא היה יכול לבחור בזה שאינו ליד הנכה מבלי להיראות כמו שמוק. "אני סטן", אמר הזקן.

לפני שהאריסון הספיק לענות, אמר האיש במשקפיים, "אני חושב שעדיף שנחכה".

"לְמה?" אמר סטן.

"עד שכולם יגיעו".

האריסון פנה לסטן. "אני האריסון".

האישה העיפה מבט באיש במשקפי השמש והיססה.

"ואת?" שאל האריסון את האישה.

היא נראתה נבוכה. "אני ברברה".

האריסון הושיט יד. "נעים להכיר, ברברה".

מר משקפי שמש פתח את פיו, ואז סגר אותו. זה השתיק את כולם לכמה דקות. הכיסא החמישי – השישי, כולל כיסא הגלגלים של סטן – נותר ריק.

האריסון ניחש שהחדר היה פעם חדר השמש של הבית, ולפני כן מרפסת פתוחה. הפסיכולוגים עשו כמיטב יכולתם להסוות זאת, כשהניחו שטיחים על הרצפה והסתירו רבים מהחלונות מאחורי וילונות רומאיים, אבל עדיין היתה יותר מדי זכוכית חשופה בשביל קבוצת טיפול פרטית. בחוץ היתה חצר אחורית קטנה, מוקפת בעצי תויה. מציצן לא יתקשה להסתתר שם. הוא תהה אם הרופאים חשבו על זה ביסודיות. ואז תהה מה השם הקולקטיבי של פסיכולוגים. מחסור בתרפיסטים? וידוי של יועצים?

ד"ר סאייר נכנסה לחדר. "אני חושבת שזה רק אנחנו היום". היא הרימה את המחברת שלה והתיישבה.

"חיכית לאישה בלונדינית?" שאל האריסון. כולם התבוננו בו. "ראיתי מישהי בחוץ".

ד"ר סאייר חשבה לרגע, ואז התבוננה בשעון שלה. מובן שהיא בודקת את השעון, חשב האריסון. זאת תכונה נדרשת במקצוע.
"אני חושבת שכדאי שנתחיל", אמרה. "דבר ראשון, תקראו לי ג'אן. כמה מכם מכירים אותי יותר משנה, אבל את האחרים פגשתי רק לאחרונה. עם כל אחד דיברתי על הסיבות לכך שהקבוצה הזאת יכולה לעזור לו. כל אחד מכם עבר חוויות שמטפלים אחרים ביטלו. לפעמים החברים ובני המשפחה שלכם לא האמינו למה שקרה לכם. רבים מכם החליטו, באופן הגיוני, שלא בטוח לדבר על החוויות שלכם. הקבוצה הזאת היא המקום הבטוח. כולם הסכימו שמה שייאמר כאן יישמר בסודיות מוחלטת".

אף אחד לא דיבר. האריסון העיף מבט באחרים, וכולם התרכזו ברופאה.

"תחשבו על המקום הזה כעל מעבדה", אמרה הדוקטור – ג'אן. "אתם יכולים להתנסות בכנות, בשיתוף התחושות שלכם, כולל תחושות שליליות מאוד. אם תנסו את זה בעולם האמיתי – טוב, כדאי להיזהר. אנשים נפגעים. יש אי-הבנות –"

"מכניסים אותך לבית משוגעים", אמר סטן.

ג'אן חייכה. "אבל כאן העבודה שלכם היא לתת תשובות אמיתיות ולשמוע כאלה. אין מקום אחר שבו אתם יכולים להיות כנים כל כך, ואנשים בכל זאת יגיעו בכל שבוע".

"המפגש השבועי לחובבי סבל", אמר האריסון.

אף אחד לא צחק. אוי, לא, חשב.

"למה שלא נעשה סבב, שבו כל אחד יציג את עצמו", אמרה.

"הם כבר התחילו", אמר האיש במשקפי השמש לרופאה. "להציג את עצמם".

"זה מובן", אמרה ג'אן.

"שמי סטן". הזקן השתעל בכבדות וכחכח בגרונו. "סביר להניח שאתם כבר יודעים מי אני – אי אפשר להסתיר את הגדמים האלה". הוא חייך, והשיניים שלו נראו גדולות ולבנות מדי. "אז... כן. אני האיש ששרד את משפחת ויבר".

האריסון חשב שהגיל של האיש אכן מתאים. ברברה, משמאלו של סטן, הנהנה. האיש במשקפי השמש אמר, "סליחה, מי?"

סטן הסתובב בכיסא שלו. "הוויברים", אמר בקול חזק יותר. מר משקפי שמש עדיין לא הגיב. "הקניבלים מארקנסו?"

"בחיים לא שמעתי עליהם".

סטן נראה מתוסכל. "אנשי העכביש?"

"זה היה מזמן", אמר האריסון. "יכול להיות שהוא צעיר מדי".

"1974! ואתה צעיר כמוהו", אמר סטן. האריסון חשב, למעשה, לא. איש משקפי השמש ודאי צעיר מהאריסון בחמש או בעשר שנים. אולי באמצע שנות העשרים לחייו, למרות שהגוף השמנמן הזה גרם לו להיראות מבוגר יותר. או שסטן פשוט לא היה מסוגל להעריך את גילם של אנשים שחורים.

סטן מלמל משהו ודחף את מסכת החמצן לפניו.

"אני מצטער", אמר מר משקפי שמש. "אני פשוט לא –"

"זה היה הסיפור הגדול ביותר של השנה", אמר סטן. הוא הוריד שוב את המסכה. "הופעתי בתוכנית של מרב גריפין".

"אולי כדאי שאתה תהיה הבא בסבב", אמר האריסון לאיש במשקפיים. הוא עדיין לא הסיר אותם, למרות שהם נראו כהים וכבדים. הם נראו יותר שימושיים מאשר אופנתיים. האם הוא עיוור? אולי האריסון צריך להיות נחמד יותר אליו. לאחר שתיקה ארוכה הוסיף האריסון, "אם לא אכפת לך".

נראה שהבקשה בלבלה לגמרי את איש משקפי השמש. "היא לידו", אמר והצביע על ברברה. "זה לא תורי".

"אין לי בעיה להיות הבאה בתור", אמרה.

האריסון התבונן באיש במשקפי השמש וחשב, באמת? אתה צריך שנדבר לפי הסדר?

משהו ודאי ניכר בפניו של האריסון, מכיוון שהאיש אמר. "שמי מרטין".

"שלום, מרטין", אמרה ברברה. היא הושיטה את ידה, והוא לחץ אותה בהיסוס.

"את רוצה שאדבר על ההיסטוריה שלי?" שאל מרטין את ג'אן. "על הסיבה שאני כאן?"

"איך שנוח לך", אמרה הרופאה. "אתה יכול –"

מרטין נע בפתאומיות בכיסא שלו. הוא התבונן מעבר לכתפה של ג'אן בהבעה המומה. הרופאה פנתה לאחור.

הנערה הבלונדינית עמדה בפתח. נראה שהיא חשה את מבטי הקבוצה כאור בוהק מדי. היא סבלה אותו לרגע, ואז נכנסה לחדר, כשעיניה מושפלות ופניה אטומות, והתיישבה בכיסא האחרון, בין האריסון לד"ר סאייר.

"תודה שנכנסת", אמרה הרופאה.

הנערה הרימה את מבטה מהרצפה. "אני גרטה".

האריסון, ברברה וסטן השיבו יחד בקול אחיד, כמו בפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים: "היי, גרטה".

הם עשו סבב והציגו את עצמם שוב. כשהגיע תורו של מרטין, הוא בקושי היה מסוגל לדבר. נראה שהוא לא מוכן להתבונן בנערה החדשה.

סטן אמר, "האם את שמעת על הוויברים?"

גרטה נדה קלות בראשה לשלילה. לא.

"אלוהים אדירים", אמר סטן.


השעה הבאה היתה מלאה בשיחות מנומסות של אנשים שנזהרו זה בחברת זה. מרטין הפסיק לדבר, גרטה לא התחילה, וסטן לא הפסיק. האריסון השתעשע במחשבות איך יכבה את אספקת החמצן שלו.

ג'אן אמרה, "כמעט נגמר לנו הזמן. אני תוהה אם אנשים רוצים לחלוק את הרשמים שלהם. מה אתם מרגישים? מה אתם חושבים על האחרים?"

על האחרים? האריסון לא התכוון לגעת בזה. ג'אן אמרה שהם כולם שרדו טראומה והתנסו בחוויות דומות. אם הם עברו שבריר ממה שהאריסון עבר, זאת ודאי טראומה מיוחדת מאוד. היה די ברור למה סטן נמצא שם. הוא קורבן עם ותק, שלעולם לא נמאס לו להראות את הגדמים שלו. ברברה לא אמרה הרבה על מה שקרה לה, רק שהיא הותקפה ושהיא נפגשת עם ד"ר סאייר מאז שנות התשעים. נראה שהיא השלימה עם מה שקרה. היא היתה רגועה, מרגיעה, אחות רחמנייה מטבעה. גרטה, לעומתה, לא היתה במצב שאִפשר לה לעזור לאף אחד. היא היתה כהלומת קרב, כנראה עברה פחות משנה מאז קרו האירועים הלא טבעיים, יהיו אשר יהיו. והבחור השחור עם המשקפיים – מרטין – לא היה להאריסון מושג מה לחשוב עליו.

ומה באשר לרופאה? היו לו רק שני מפגשים איתה, לאחר שהיא יצרה איתו קשר כדי שיצטרף לקבוצה. היא אמרה שהיא מאמינה לסיפור שלו, מה שגרם לו לחשוב שהיא משקרת. הוא לא היה מאמין לסיפור שלו.

"אני חושב שזה מתקדם בערך כפי שציפיתי", אמר האריסון. כלומר, לא מתקדם לשום מקום.

ברברה אמרה, "תהיתי בנוגע למרטין. נראה שהוא אף פעם לא מתבונן בגרטה".

"מי יודע", העיר סטן. "הוא מרכיב את משקפי השמש הארורים האלה".

"באמת נראה שאתה מתחבא מאחורי העדשות", אמרה ברברה בעדינות לאיש הצעיר. "הייתי רוצה לדעת מה אתה חושב, אבל אני לא יכולה".

האריסון הבין לפתע מה הסיפור עם המשקפיים. הוא נרכן קדימה. "הי, מרטין". הנער לא זז. "מרטין".

מרטין היסס, ואז סובב את הפנים עם העיניים הבולטות שלו לעבר האריסון.

האריסון שאל, "אתה מקליט את זה?"

מרטין נשך את השפה שלו, אבל לא הסב את מבטו.

האריסון אמר, "אתה מרכיב סוג חדש כלשהו של משקפי גוגל".

"הם יחידים במינם", אמר מרטין.

"מה?"

"גוגל זכוכית", אמר מרטין. "ולא, הם לא כאלה. אלה נוצרו על ידי חברת הזנק בשם –"

"תוריד אותם, לעזאזל".

הלעזאזל נשמע כמו פיצוץ קטן. הם היו כל כך מנומסים עד עכשיו.

מרטין לא זז. אף אחד לא דיבר במשך רגע ארוך, ואז סטן אמר, "על מה הוא מדבר? מי מקליט את זה?"

"אני לא מקליט שום דבר", אמר מרטין.

האריסון הניח את ידיו על ברכיו והעביר את משקלו קדימה. כולם במעגל התקשחו. גרטה, שישבה ליד האריסון, השמיעה צליל קטן שהיה שקט כל כך, שרק הוא שמע אותו. ד"ר סאייר התבוננה בו, אבל לא ניסתה לעצור אותו.

האריסון כעס. מה? זה לא היה מעשה אלים להישען קדימה בכיסא. אם בכלל, זה סימֵן את עצם הנכונות לנקוט פעולה. או את המהלך הראשון ברצף התרחשויות. אחת: האריסון קופץ על רגליו. שתיים: הוא שולח יד לעבר מרטין השמנמן וחסר ההגנה. שלוש: הוא מושך בכוח את המשקפיים מהפרצוף המזוין שלו.

האריסון נשען לאחור, עצם את עיניו ונשם עמוק. "הייתי מעריך את זה אם היית מסיר את המשקפיים, מרטין".

אף אחד לא דיבר. האריסון פקח את עיניו לבסוף.

מרטין התבונן ברצפה כעת. "ד"ר סאייר אמרה שאני יכול להשאיר אותם", אמר בקול שקט.

ברברה קימטה את מצחה. "זה נכון, ג'אן?"

"אמרתי שהוא לא חייב להסיר אותם כדי להשתתף בקבוצה", אמרה ג'אן. "הוא הבטיח לי שהוא לא יקליט, ולא יחלוק את מה שקרה כאן – אותו הסכם שיש לי עם כולכם".

"הבטחתי", אמר מרטין.

"ואני האמנתי לו", אמרה ג'אן. "אבל כן אמרתי לו שייתכן שהקבוצה תרצה לדון בכך שהוא מרכיב אותם".

"אני לא רוצה כאן מצלמה", אמר סטן.

מרטין לא הסיר את המשקפיים.

ג'אן אמרה, "גרטה, מה דעתך בעניין?"

האריסון התבונן בה מבלי להבליט את העובדה שהוא מתבונן בה. היא לא היתה יפה – היה משהו קצת לא סימטרי בתווי פניה – אבל היא היתה מרשימה.

"זה לא משנה לי", אמרה.

"מרטין", אמרה ג'אן. "איך אתה מרגיש לנוכח התגובות?"

"אני לא אוהב את העוינות", אמר מרטין. "מה בקשר לסטן ולמסכה שלו? אתם מתכוונים לבקש ממנו להיפטר מכיסא הגלגלים שלו?"

"איך זה קשור בכלל?" אמר סטן.

ברברה אמרה, "אתה מרגיש שאתה צריך את המשקפיים?"

סטן השמיע צליל גרוני מזלזל.

"אני לא אוהב את הבריונות", אמר מרטין. "מצדו".

"מצדי?" אמר האריסון.

ברברה חייכה אליו בשפתיים קפוצות. "אתה באמת נראה קצת כועס".

"אני לא כועס". כולם התבוננו בו. אפילו גרטה. "אני לא!" אמר. מה קרה, לעזאזל? רק לפני רגע הם דיברו על המשקפיים של מרטין, ועכשיו הם תקפו אותו. "זה בגלל הקללה? התנצלתי על זה".

"זה לא קשור לקללה", אמרה ברברה. "אתה נראה עצבני מזה שאתה כאן, איתנו, המשוגעים".

"זה לא מדויק", אמר האריסון. "ג'אן אומרת שכולנו חווינו טראומה. אני מאמין לה".

"אתה לא צריך להאמין לה", אמר סטן. "לא בנוגע אלי".

"אז מה שלך?" שאל מרטין את האריסון. "הטראומה שלך. לא אמרת".

"הוא ג'יימסון בריבוע", אמרה גרטה.

אוי, לא, חשב האריסון. מעריצה.

"מי?"

"ג'יימסון ג'יימסון", אמרה. "מספרי הילדים. הנער שהורג מפלצות".

ברברה נראתה מופתעת. היא שמעה עליו. מרטין היה המום יותר. "חשבתי שאלה סיפורים בדיוניים", אמר.

"צדקת", אמר האריסון.

גרטה אמרה, "אבל הם מבוססים על נער אמיתי ששרד את דנסמאות'. האריסון האריסון".

הם בהו בו.

"בדיון", אמר. "מומצאים לגמרי". ואז: "כמעט לגמרי".


גרטה היתה הראשונה שנמלטה מהחדר בסיום המפגש. האריסון הלך בעקבותיה, אבל עד שיצא החוצה, היא נעלמה אל הלילה. לא יכול להיות שהיא התרחקה מאוד, חשב.

המסחרית המתינה לסטן. דלת ההעמסה היתה פתוחה, והנהג הצעיר לחץ על השַלָט כדי להוריד את המעלית. הנהג הרים מבט כשהאריסון התקרב, והאריסון הנהן לעברו, שוב הנהון בין גברים. הנהג פנה בחזרה לשלט.

האריסון הלך לעבר מכוניתו, ואז עצר ופנה בחזרה. "סליחה", אמר.

הנהג התבונן מעבר לכתפו.

"הנהנתי אליך כגבר לגבר", אמר האריסון.

"מה עשית?" המעלית ירדה בכבדות, והנהג התרחק ממנה.
"כבר פעמיים", אמר האריסון. "אתה אמור להנהן בחזרה".

"על מה אתה מדבר, לעזאזל?" שאל הבחור.

"הכללים", אמר האריסון. "בוקרים מטים את הכובעים שלהם זה לזה. בלשים נוגעים במגבעות שלהם. אבל מכיוון שכיום כבר אין לנו כובעים, כל מה שנשאר לנו הוא ההנהון, והנהון בחזרה אינו אופציונלי".

"אתה –?"

"אם תגיד 'מטורף', אני אכה אותך למוות בכיסא הגלגלים של סטן".

הבחור החוויר.

"אני צוחק". האריסון חשף את שיניו. "אתה גבוה ממני בעשרה סנטימטרים ושוקל חמישים קילו יותר ממני. אף אחד לא מטורף עד כדי כך. עכשיו בוא נתאמן. אתה מוכן?"

האריסון הדגים. "אתה מטה את הראש לאחור תוך שמירה על קשר עין, אבל לא באופן מאיים, ואז זוקף בחזרה. רואה? עכשיו אתה".

הבחור בהה בו. אז ראשו הוטה לאחור קלות.

"נעבוד על זה", אמר האריסון. הוא טפח על כתפו של הנהג וגרם לו להתכווץ. "אבל אני חושב שהתקדמנו יפה".

הוא הבחין במרטין, שעמד באור ליד דלת הבית. הוא צפה בכל השיחה מבעד למשקפיים השחורים שלו, ואולי אפילו הקליט אותה למרות הבטחתו לרופאה. האריסון הנהן לעברו, ומרטין הנהן בחזרה.

"אתה רואה?" אמר האריסון. "מרטין מבין". הוא התחיל ללכת לעבר המכונית שלו, ושוב פנה אל הנהג. "עוד דבר אחד. תשתמש במשטח הגישה המזוין. הוא ממש כאן".

הוא הלך למכוניתו השכורה – הוא עדיין לא הצליח לזכור מה הצבע שלה בלי להתרכז – ובדיוק הכניס את המפתח למנגנון ההתנעה כאשר פרצוף הופיע בחלון. הוא נרתע, ואז צחק לעצמו.

זאת היתה גרטה.

הוא סובב את המפתח ולחץ על הכפתור לפתיחת החלון.

"באמת היית שם, בדנסמאות'?"

"זה היה מזמן", אמר.

"עשר שנים", אמרה. "זה לא כל כך הרבה זמן". היא התבוננה הצדה. היא לא התכוונה לעזוב.

הוא לא ידע מה לעשות עם הידיים שלו. לא יהיה מנומס להתניע את הרכב. לפעמים עם מטורפים צריך פשוט לחכות.
לאחר זמן-מה היא אמרה, "אתה חוזר? בשבוע הבא?"

הוא עדיין לא החליט. הפגישה התנהלה טוב מכפי שציפה. הם כבר גילו את הזהות הלא כל כך סודית שלו, והנה, הוא עדיין נשם. "אני מניח שכן", אמר. "כן".

היא הנהנה. נראה שחשה הקלה.

הוא שאל, "את צריכה טרמפ לאנשהו?"

היא שאלה, "אתה עדיין הורג מפלצות, האריסון בריבוע?"

"תשמעי, אני לא יודע מה קראת –"

"כן או לא?"

"מצטער", אמר. "אני כבר לא עושה את זה".

"חבל מאוד". היא התרחקה מהמכונית, ואז הסתובבה וחצתה את הרחוב. בתוך רגע היא אבדה באפלה.

כן, חשב. היא בהחלט המטורפת מבינינו.

אנחנו, האחרים, לא היינו בטוחים כל כך. בפגישה האחרונה, חמישה חודשים לאחר מכן, עדיין לא הצלחנו להחליט, אף על פי שכעת נותרנו מעטים יותר שהתמודדו על התואר.


"כולנו ממש בסדר" מאת דריל גרגורי, מעברית: דידי חנוך, הוצאת גרף, 125 עמודים, מחיר: 64 ש"ח.