נושאים חמים

בית התקליט עם טיפקס

רגע לפני שהוא מגיע להרים את קיסריה, ביקשנו מקובי אוז לבחור את השירים והאמנים שעיצבו את הקו המוזיקלי של הלהקה. האזינו לבחירות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

"Mano Negra - "Puta's Fever

הלהקה שהכי השפיעה עלינו עם הקמתנו. להקת מנו נגרה (היד השחורה), אוסף של מהגרים דוברי ספרדית בצרפת, שניגנו פאנק סטייל להקת ה"קלאש" ומיקססו אותו עם לטיני, סקא וראיי אלג'יראי. הם שרים בספרדית, ערבית, צרפתית ואפילו קצת אנגלית. מנהיג הלהקה מנו צ'או - אינטלגנטי ופרוע, הוביל אותם להרפתקאות מוזיקליות, כמו סיבוב הופעות שלם על חופי דרום אמריקה על ספינת מטען שבבטנה במה, כמו חיבור עצבני עם כדורגל (סנטנה ומרדונה) והמון ביקורת חברתית. נגנים חדים, משופעי אורגנים מצחיקים וגיטרות רועשות – וכל זה בגרוב מנענע ראש וישבן.

אלון אולארצ'יק - "הנה הקיץ"

אלון אולארצ'יק הוא ממש כוס התה של טיפקס: מתוחכם, מצחיק, מזרחי, מערבי, מסלסל, אלקטרוני. מי היה מאמין שנזכה שהוא יהיה האיש שיפתח לנו את הדלת של תל אביב. היינו מיואשים, הופענו במרתף קטנטן ברחוב בוגרשוב וההסכמה של אלון להפיק לנו את האלבום, הניבה גם חוזה בחברת הד ארצי. כל כך הרבה למדנו מהמפגש איתו, אבל המפגש עם המוסיקה שלו לימד אותנו אפילו יותר.

למשל, שאפשר ליצר פופ ישראלי חכם, מפתיע מבלי ליפול לשטאנצים מערביים, להיאבק כדי להישאר שורשי כמו שרצו ראשוני המלחינים, להתעקש להתאים את המוסיקה למזה"ת. אולארצ'יק הוא יוונית, הוא בן בסט, הוא מכונת תופים, הוא בס חכם, הוא ארץ ישראל אבל גולה תמידי, עם פולניה וארצות הברית של אמריקה מתערבבות במקצבי האלקטרו סופלאקי פאנקי שלו. שעשועי כאילו הוא אלבום מושלם לדעתי, משופע להיטים. בחרתי דווקא קטע קייצי יותר ומוכר פחות.

"Les Negresses Vertes - "Mlah

באלבום השני של טיפקס כבר היינו להקת אקורדיונים, כלומר, להקה שמנסה להמציא את הפולק הישראלי מחדש, להצמיח על גזע עברי שהיה מלכתחילה הכלאה רוסית תימנית, ייחורים צפרוקאים מוגרבים. בדרכם השתוייה והלא מלוטשת לה נגרס וורטס (הכושיות הירוקות) היו הפוגז של הצרפתים וכשהם שרו זובי לה מוש (זובי היתוש) – ממש רצית להיות חלק מהפאב המופרע שלהם.

הנה הרהורים מעמיקים על חאלד מתוך טור שכתבתי בטיול בפריז

מוזיקת הראיי היא מוזיקה המולכת בצרפת ובמדינות צפון אפריקה. פירוש המילה ראיי היא דעתי. מוזיקת הראיי היא המוזיקה הערבית הראשונה שבה מובעות דעות ולא רק מילים של רגש. היא מוזיקה פוליטית, חברתית, רגשית ומחוצפת. הראיי היא מוזיקה חתרנית שאינה אהובה על שמרני האיסלאם שמעדיפים שירי אהבה, מולדת ודת, היא הוצאה מחוץ לחוק ביחד עם האלכוהול. זמרי הראיי מתגוררים רובם בצרפת משום שבארצם הם נמצאים בסכנת חיים ממש, יש איומים על ראשיהם וידוע כבר על זמרי ראיי שחזרו לאלג'יר ונפגעו. הממסד הערבי וקנאי האיסלאם לא אוהבים את המסרים המפוכחים שלהם. המוזיקה המיוחדת הזאת התחילה בעיר אוראן שבאלג'יר, עיר נמל, באווירה של פרוצות ומלחים. זמרת בשם רימיטי התחילה לשלב מוטיבים של ספרדית לטינית במוזיקה המרירה והמתלוננת שלה. רימיטי נשמעת כמו סלע מדברי מזמר, כמו שיח של שיבא, רימיטי נראית כמו סבתא משדרות ומבטאת את עצמה באמצעות נגנים צפון אפריקאים הרריים ונגני רוק מפורסמים כדוגמת "פלי" מה"רד הוט צ'ילי פפרז". למוזיקת הראיי מסרים חברתיים, הראיי מרחמת על החלש ומטיפה לחופש.

השייחה רימיטי (כל מייסדי הראיי נקראו שייחים ושייחות) היתה הראשונה, אך אליה הצטרפו זמרים רבים שהפכו את המוזיקה הזאת ללהיט מועדונים. מה שהתחיל בעיר אוראן המשיך לפריז והניב תהילת עולם למבריקים שביוצרים ובמבצעים של הראיי. המון מכירים את הזמר שבחאלד ולא מעט מכירים את "שב מאמי". המילה שב היא מלשון שבאב, שב חאלד הוא חאלד הצעיר. זמרי ראיי רבים קוראים לעצמם שב, שב מאמי, שב חסני וכדומה. כלומר אלו הם זמרי הדור השני של הראיי. המילים של שירי הראיי מושחזות יחסית למוזיקת הפופ הערבית הרווחת, אך יחסית לשירי מחאה אמריקאיים או ישראליים הם די מפויסים. בחברה השמרנית הערבית המסרים הללו היו ממש דגל אדום והביאו לביקורת קשה על הפקרות הנוער. יוצרי הראיי משלבים אלמנטים של פאנק עם מוזיקה ערבית, הם משלבים אלקטרוניקה ותיפופי טאררר, חצוצרות וכינור מזרחי. הם יורקים את המילים ומסלסלים סלסולים עמוקים ומלאים, סלסולים שמבטאים מאמץ וכאב, לא סלסולים של חן ונועם. הראיי הפכה למוזיקה של גלות, מוזיקה שמדברת ערבית מתוך העולם האירופי, מוזיקה של נדודים בעולם. לא בכדי אחד השירים האהובים ביותר בז'אנר הוא "יא ראייח", שיר המדבר על איש שמטייל בכל העולם, איש שמתגעגע הביתה.

מוזיקת הראיי תמיד דיברה אלי, גם אני הרגשתי לא פעם את הבלוז הצפון אפריקני הזה. גם כשקיבלו אותי במחיאות כפיים הרגשתי לפעמים כמו צפון אפריקני במזרח אירופה. הרגשתי שאני אומר בתל אביב דברים שדרותיים ובשדרות דברים תל אביביים. החיבור ברור, גם אנשי הראיי מנסים לחדד את תרבותם ולהשתלב בסביבתם המגוונת. ואכן, כשהגעתי לפריז החלטתי לא להחמיץ את המופע של שב חאלד, קניתי כרטיסים למופע שהיה כולו בפריפריה מוזנחת של עיר האורות. הלילה ירד קודר וגשום והאולם היה אוהל קרקס ענק. בתורים הארוכים חיכו צעירים שנראו כמו חברים שלי מהשכונה, עם אותם צחוקים ותנועות ידיים, רק שהם דיברו מרוקאית, טוניסאית ואלג'יראית מעורבבות בצרפתית. טיפות טפטפו ודוכן עלוב מכר נקניקיות מרגז חריפות וריחניות. מתברר שהתור הארוך נועד לבדיקות פרטניות, כדי שלא יתגנבו אנשים עם נשק, ממש בדיקות כמו בנמל תעופה, עם גלאי מתכות והכל.

אני עומד בתור והגשם מתגבר ומתגבר, בחיים שלי לא נרטבתי ככה, ממש הרגשתי כאילו מפל של מים שוטף אותי, לא הצלחתי לפתוח את העיניים בזרם הזה הגדול, שמעתי צחוקים מסביבי, חשבתי נפרץ איזה סכר על הראש שלי, פסעתי חצי צעד קדימה והמבול נפסק, חצי צעד אחורה והמבול החל שנית. ניקיתי את המשקפיים שלי בחולצה הרטובה, הסתכלתי למעלה וראיתי שכמו אידיוט נעמדתי מתחת לפינה של האוהל, כל המים מהאוהל הענק התנקזו לי על הראש, היו לי קצת שערות אז, נראה לי שמאז הן מסרבות לצמוח. רטוב כולי עברתי את גלאי המתכות, מתאפק לא להוציא מילה
בעברית ולשחק אותה יווני. נראה לי שאם הם היו יודעים מאיפה באתי, הם היו מראים לי מאיפה משתין הסופלאקי. על הבמה היו מיטב נגני הדור, הנגנים של דיוויד בואי לצד הדרבוקיסט הטוניסאי הטוב בעולם, חצוצריאדה מדהימה וכלים אותנטיים. חאלד עלה על הבמה כולו חיוך ושפם, בלי פוזה בכלל, כאילו עכשיו תלשו אותו מהבלוק, בחור טוב כזה, רק הרגע חפף את התלתלים. הקהל התחיל לרקוד בלי קשר לבמה, עם הגב לבמה, עם הצד לבמה, עם הפנים לבמה, כאילו באו לשמוע ולרקוד, לא כדי שישחקו הנערים לפניהם. בקהל היו מעגלים של משפחות. פעם אבא נכנס למעגל, פעם הקוזינה השופעת, פעם הדודה הקובבה ופעם ארמונד עם העגיל באוזן. פשוט רחבת ריקודים במלוא מובן המילה. חאלד ניצח על ההרקדה הזאת ממש כרב אמן. הוא הזמין אל הבמה את הזמרת הטוניסאית אמינה, הם שרו את "אה שבא" (כן כן, אתי אנקרי חידשה את זה), הלהקה היתה מדהימה ואני רקדתי את עצמי לדעת. כשנגמרה ההופעה.

ניסיתי להגיע לחאלד, להביא לו דיסק של טיפקס, אבל נבלמתי על ידי שומר גברתן. הוא לקח ממני את הדיסק והבטיח להעביר אותו לחאלד. היה רטוב וחם. אז מי אני בכל הסיפור הזה? יהודי ישראלי שאוהב חוצפה ערבית, אבל מסוכן לו לחשוף את עצמו בקהל שנראה וצוחק כמו החבר'ה מהבית. בתל אביב אני חריימה, בהופעה של חאלד אני מרגיש כמו אלי כהן. חאלד וראשיד טאהא הם בעצמם אויבים של האויבים שלי, אויבים של האיסלאם הקיצוני והשמרנות הערבית וחברים של הקדמה והחופש, אבל הם לא חברים שלי, כי אני יותר מדי יהודי ולא מספיק ערבי. כולנו היינו רוצים שהצרפתים יאהבו אותנו, אבל לא נולדנו צרפתים. והנה הסמטוחה של הזהות הרב תרבותית: הצרפתית שלי עם מבטא טוניסאי, אבל אם אפגוש טוניסאי ערבי הוא יעשה ממני פריקסה. טוניסאית אני מבין מעט, אבל לא מדבר מילה. בכלל בערבית אני אילם, תרבות ערבית נשמעת לי כמו משהו מסוריה וזמר עברי נשמע לי כמו משהו מרוסיה.

"Wyclef Jean - "Apocalypse

טיפקס תמיד היתה על גבול ההיפ הופ, היינו די חלוצים בתחום, כבר ב1993 באלבומנו "האחרון בעשירון התחתון" הופיע שיר ראפ מלא בשם "אלוף המונופול". ואח"כ ציחצחנו את הנוסחה של היפ הופ פופ מזרחי ב"מה עשית?", "איזה עולם" ו"סמי וסומו". וויקלף ז'אן הוא אמן ההיפ הופ, שעשה את זה הכי מושלם, האלמנט שלו כפרובינציאל מהאיטי, המקצבים, הצרפתית השזורה, האורחים המפתיעים, נגיעות הנגינה, המערכונים האאוטסיידרים שבו והתחושה הבלתי אמריקנית, הפכה אותו למשפיע גדול על הפרויקט הגרנדיוזי של טיפקס "דיסקו מנאייק".

להקת טיפקס תופיע ב-8 בספטמבר בקיסריה. כרטיסים ניתן לרכוש כאן.