נושאים חמים

קורדרוי 134: 25 שנים לאלבום שעשה והרס את מטאליקה

האלבום השחור של מטאליקה היה אחד האלבומים הכבדים יותר שהוקלטו אבל הצליח לפרוץ את חומות המיינסטרים. הלהקה, לצער כולם, לא שרדה את ההצלחה. כנראה שכלום לא באמת משנה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

"זה לא היה אלבום שהיה כיף או קל לעשות. כן, היו גם צחוקים, אבל היה קשה. כשסיימנו אמרתי לבחורים שאני לעולם לא אעבוד איתם יותר. הם הרגישו אותו דבר לגבי".

בוב רוק, המפיק של "מטאליקה".


מטאליקה לא היתה אמורה להיות להקת הרוק הכי גדולה בעולם. ממש לא. בסוף שנות השמונים היא אמנם כבר היתה במעמד של מלכת סצנת הטראש-מטאל שגם קורצת למיינסטרים, עד כמה שהקרוסאובר הזה אפשרי עם שירים כועסים שהממוצע שלהם הוא שש-שבע דקות, אבל מטאליקה היתה האלטרנטיבה לרוק הנוצץ מדי של בון ג'ובי ואפילו איירון מיידן, לא הלהקה שאמורה להחליף אותן. גם אם אחרי ארבעה אלבומים מוצלחים ומצליחים ג'יימס הטפילד ולארס אולריך רצו יותר, לא בטוח שה"יותר" ששני החברים - אז לקראת סוף שנות העשרים שלהם - חשבו עליו היה קרוב למה שקרה באמת - אלבום שהפך את הלהקה שניגנה בגאראג'ים למפלצת בינלאומית ששוברת שיאים ומוכרת עשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם. יברך האל את ה-12 באוגוסט 1991. או שלא.

לא מופרך להניח שהאלבום הזה קינן בתוך הטפילד, אורליך, קירק האמט וג'ייסון ניוסטד והיה מוצא את דרכו החוצה בצורה כזאת או אחרת, אבל טיימינג זה הכל בחיים, והגורל זימן להם את בוב רוק בדיוק ברגע ספציפי. קיימות כמה גרסאות לגבי המפגש הראשוני ביניהם: המפיק הקנדי סיפר שהוא ראה אותם בהופעה, התלהב, ניגש אל מאחורי הקלעים והציע להם את שירותיו. כבר אז הרזומה שלו היה מפואר - הוא עשה את המיקסים ל-"Slippery when Wet" ו-"New Jersey" של בון ג'ובי, גם ל-"Permanent Vacation" של אירוסמית', והפיק את אלבום הלהיט של מוטלי קרו, "Dr. Feelgood". החברים במטאליקה אהבו את החגיגה המטונפת של מוטלי קרו, וזרמו. הם חשבו שהוא בא למקסס, הוא שכנע אותם שיתנו לו להפיק את כל העסק. עד אז מטאליקה אמנם עבדו עם מפיקים, בעיקר עם הדני פלמינג רסמוסן שחתום על "Ride the Lightning", "Master of Puppets" ו-"... And Justice for All", אבל אף אחד לא באמת אמר להטפילד ואולריך מה לעשות, כמו למשל שמוטב לשמוע גם את הבאס במיקס ולא רק את הגיטרות והתופים. תשאלו את ניוסטד.

בהתחלה, וגם בסוף, כפי שאפשר ללמוד מהציטוט למעלה, הלהקה מיררה לרוק את החיים. חבריה התעלמו מדבריו, ביטלו את הרעיונות שלו, עשו לו זובור. סרטים דוקומנטריים שליוו את ההקלטות כוללים רגעים קשיים לצפיה. אבל לרוק היו גם ניצחונות קטנים-גדולים: קודם כל הוא שכנע את חברי הלהקה להקליט לייב ביחד בחדר, ולא כל אחד לבד, כפי שהיו רגילים. הוא הזכיר להם שיש כזה דבר באס. הוא ניפח את הסאונד הרזה. הוא עזר ללהקה למצוא את הגרוב שתמיד היה קיים בה. הוא דחף את הטפילד לכתוב טקסטים אישיים יותר. והוא רתם את הפרפקציוניזם של חברי הלהקה לרצונו, גם אם המשמעות היתה 30-40 טייקים של תופים לכל שיר.

ורוק ניצח. מצד אחד, האלבום הזה לא ויתר לרגע על הכובד שלו. להפך, מדובר באחד מהאלבומים הכי כבדים שהוקלטו. מצד שני, הכובד שלו היה כזה שהרדיו ואם.טי.וי יכלו לבלוע, ובחרו לחבק. והיו כמובן את הבלדות, בראשן "Nothing Else Matters", שגרם גם לאמהות של הילדים שצעקו את "For Whom the Bell Tolls" לדמוע. בראיונות סיפר רוק שבמהלך ההקלטות הטפילד סיפר לו כמה הוא אוהב את השירה של כריס אייזק ב-"Wicked Game", ושאל אותו איך הוא יכול לשיר כמוהו. תודו שזה סיפור מרגש, שגם מסביר לא מעט דברים וגם עוזר לנקות קצת את תדמית הדוש של הטפילד.

פעם, סליחה על המשפט המדמם מזיקנה, אלבומים היו אלבומים. כוונתי היא ליצירות שלמות, עגולות, עם פילר או שניים במקרה הרע. אלבומים שיכולת לשמוע מהתחלה ועד הסוף כמעט מבלי להקפיץ שירים קדימה. 2016 מאפשרת לחזור אחורה באלגנטיות שמתלבשת מספרית לשנים מכוננות - 2001, 1996, 1991, 1986 - ולהיזכר בעובדה הזאת. כיום, מהרבה סיבות, ועכשיו כבר יש שלולית דם מתחתיי, די נדיר למצוא אלבום שראוי לתואר הזה. בדרך כלל מדובר באסופת שירים אקלקטית, כמה מהקטעים בולטים בהרבה מהרצועות השכנות, ואין ביניהם באמת קשר. כשכבר יש אלבומים כאלה - למשל של טיים אימפלה וסופיאן סטיבנס - הם נישאים גבוה מעל כל היתר.

האלבום השחור של מטאליקה, או בשמו הרשמי "מטאליקה", הוא חבר של כבוד במועדון 1991, בהחלט אחת מהשנים הגדולות בתולדות הרוק. שנים אחרי שלחצתי פליי על הדיסק, לחצתי עליו בשבועות האחרונים פליי ביוטיוב, ולמרות ששמעתי מאות פעמים ברבע המאה האחרונה את "Enter Sandman", זה לא היה בלתי מרגש להרגיש שוב את ההתחלה האדירה ההיא. שיר ערש מוזר כתב הטפילד. הבן שלי פחות זרם, אבל איזה סאונד ואיזו פתיחה. זה היה כבד ולא דומה לשום דבר אחר שנעשה בז'אנר עד אז, ואז הגיע "Sad but True" העצום והראה מה זה באמת כבד. וזה ממשיך וממשיך, יותר משעה של תצוגת תכלית של להקה בשיאה, מגבירים ומרגיעים, צועקים ומלטפים, "Holier than Thou" שכמעט היה הסינגל הראשון ו-"The Unforgiven", קלאסיקה רודפת קלאסיקה באלבום קלאסי שגם הוא לא נמלט מרגעים טיפשיים, אבל כאלה שאפשר לסלוח להם (שיעול שיעול "Of Wolf and Man"). קצת כמו "המתים המהלכים", הוא לפעמים יותר מדי, לפעמים מגוחך, אבל קשה להפסיק.

האמט קרא לאלבום הזה, שבקלילות לועג למבחן הזמן, "הצד האפל של הירח" של מטאליקה. הוא צודק במובן המשמעות והחשיבות שלו להיסטוריה של הלהקה. אבל פינק פלויד ידעו שיאים נוספים לאחר האלבום השמיני שלהם. מטאליקה לא באמת שרדה את ההצלחה המטורפת ונוצחה על ידה. ההקלטות וסיבובי ההופעות התגלו כהרסניים לחייהם האישיים, ושלושה מתוך ארבעת חברי הלהקה התגרשו. עם בוב רוק הם לא דיברו שנה אחרי סיום ההקלטות (אבל אחרי זה השלימו והוא הפיק ללהקה עוד שלושה אלבומים. המעריצים האדוקים של מטאליקה טוענים שהוא הרס את הלהקה, ושנים אחרי ההפקה של האלבום השחור חתמו על עצומה שבה קראו ללהקה לא לעבוד איתו יותר). היחסים המעורערים בין חברי הלהקה תועדו בסרט הדוקומנטרי מנתץ התמימות "Some Kind of Monster". היה רומן מוזר עם הפילהרמונית של סן פרנסיסקו, משהו שגם בון ג'ובי לא עשו. וניוסטד אמר איני יכול עוד ונטש את החברים שלו. אבל יותר מהכל, זה היה האלבום הגדול האחרון של מטאליקה. היא לא התקרבה להצלחה שלו, אמנותית, וכמובן מסחרית. השנה היא אמורה לנסות שוב, אבל אין מה לעצור את הנשימה. כמו אלבומים אחרים מאותה שנה, האלבום השחור מקועקע בנצח, ועמוק בהוויה ובזכרון של מי שהיינו אז. לא יהיו עוד כמותו, בכל מובן. זה עצוב אבל נכון.