שנת 2016 היא לא שנה קלה להיות בה הרכב היפ הופ ותיק. התפתחות הסגנון, טבעית ויפה ככל שתהיה, יצרה מעין התנכרות להיפ הופ ה"קלאסי" בקרב האמנים החדשים, שמנסים לבדל עצמם ממה שקדם להם. חלקם אפילו נמנעים מלהגדיר עצמם כראפרים. קשה להאשים אותם, הם גדלו בתקופה מאוחרת יותר והושפעו יותר מקנייה ווסט או סולג'ה בוי מאשר ראקים ו-Run DMC, אבל היחס המזלזל שמופגן לעתים כלפי הקלאסיקות של אותם אמנים, מעמיד את אלה מהם שעדיין פעילים במצב לא פשוט אשר מקשה על יכולתם להישאר רלוונטיים.
ההרכב האגדי De La Soul, שכולל את הראפרים Posdnous, Trugoy (היום רק דייב) והדי ג'יי Maceo, זכה לטעימה קטנה מהתוצר של חילופי הדורות לפני מספר חודשים, כאשר ב-MTV חשבו שיהיה משעשע להטיל על המבקר הצעיר דיוויד טרנר לכתוב ביקורת על אלבום הבכורה הקלאסי שלהם "Three Feet High And Rising". התוצאה היתה טקסט מקושקש ועמוס תלונות על השימוש הנרחב שעשו דה לה בסימפולים באלבום, ומשפטים כמו "דה לה סול הם לא מייג'ור לייזר".
בזה כנראה צדק טרנר. דה לה סול הם לא מייג'ור לייזר. הם גם לא דרייק, לא וו-טאנג קלאן והם אפילו לא חבריהם A Tribe Called Quest. אם יש דבר אחד שאפשר להגיד על דה לה סול הוא שתמיד היו ייחודיים. הבחירות האמנותיות והסגנוניות שלהם לא תמיד היו הפופולריות ביותר, אבל רובן ככולן עמדו במבחן הזמן, גם באלבומים החלשים יותר שלהם (בהשוואה אליהם עצמם בלבד). תרם לכך מאוד הרצון המתמיד של דה לה סול להתחדש ולהתעדכן בלי להיתקע במשבצת מסוימת. הבחירה לקרוא לאלבומם השני "De La Soul is Dead" ולהשיל מעליהם את התדמית ההיפית של האלבום הראשון היתה הראשונה ברצף של בחירות בסגנון. במובן הזה אלבומם החדש, "and the Anonymous Nobody", לא מסתפק בלשמור על שלמות הרצף - הוא ממקם את דה לה סול בטריטוריות חדשות ומאתגר אותם להישאר עצמם כשהם מנווטים בתוכן.
עוד בטרם הוקלט האלבום בחרו החברים, או שמא נכפה עליהם, לעבוד בצורה שונה. ההרכב, שבאלבומו הראשון סימפל מכל הבא לאוזן ונאלץ להתמודד עם ההשלכות של כך עד היום (אם אתם שואלים עצמכם מדוע הקטלוג העשיר שלהם נפקד מפלטפורמות הסטרימינג למיניהן), פנה אל הקהל בקמפיין קיקסטארט על מנת שיאפשר להם לעקוף את מסלול חברות התקליטים ותהליך אישור הסימפולים. הפנייה למימון הקהל נתפסת לעתים כבחירה עצלה או בתור מוצא אחרון של אמנים דלי אמצעים, אבל במקרה של דה לה סול נבעה הבחירה הזו מתוך הידיעה שרק כך יוכלו לממש את החזון לאלבום.
קצת פחות משנה וחצי אחרי כן, ההאזנה לאלבום מבטלת כל חשש מניצול לרעה של הסכום. צפייה בסרט התיעודי שיצא בצמוד לאלבום או בכמה מהריאיונות שהעניקו בימים האחרונים, מלמדת שדה לה סול עבדה קשה על מנת להצדיק את ההשקעה בהם. יותר מ-300 שעות ג'אם של להקה חיה (ה-Rhythm Roots All Stars מחוזקת בנגנים נוספים) סומפלו על ידי דה לה והמפיק Supa Dave West - וחסכו להרכב את הזמן והכסף הדרושים לאישור סימפולים. חוץ ממימון הסשנים והמשתתפים בהם והוצאות נלוות נוספות, סייעו 600,000 (פלוס) הדולרים שגייסו לקשט האלבום ברשימת אורחים מגוונת ומפוארת במיוחד - מבחירות "טבעיות" יותר כמו הוותיקים סנופ דוג והמפיק פיט רוק, דרך כוכב היפ הופ עכשווי כמו 2Chainz ועד הרכב האינדי השבדי Little Dragon.
יש שיטענו כי בין האורחים הרבים והבמה הרחבה ביותר שדה לה נותנים להם (קטע הראפ בשיר "Drawn" למשל מסתכם ב-30 שניות) קשה למצוא את דה לה עצמם. אמנם גם אני הייתי שמח לשמוע בחלק מן השירים קצת יותר את קולם של פוסדונוס ודייב, אבל הקריירה ארוכת השנים של דה לה סול לימדה אותי לסמוך על בחירת האורחים שלהם, ועל היכולת לזהות באילו שירים יש מקום להיעזר באורח ומי יהיה האורח המתאים ביותר לתפקיד. בה בעת, השאיפה התמידית של דה לה סול לחדש ולהתחדש מנעה מהם לחזור אל אורחים כמו קומון או מוס דף שכבר עבדו עמם בעבר ולחפש משתפי פעולה חדשים (למעט דיימון אלברן, איתו שיתפו פעולה במסגרת הגורילז). השימוש של דה לה באורחים המתאימים במקומות הנכונים ככלים מוזיקליים המעשירים כל שיר, מביא לכך שהקול הבולט והמהדהד בתום ההאזנה אלבום הוא קולם של דה לה, גם כאשר הוא בוקע מגרונות אחרים.
כמו כל קול מעניין, הקול של דה לה אינו חדגוני. זה קול שלא מפחד לפאר את עצמו ואת מעמדו בשירים כמו "Royalty Capes" אבל חותם את האלבום בהתנערות מתארים כמו "מושיעים" ובהסתפקות ב-"common contributors". קול שזכה לביטוי דרך תרבות ההיפ הופ ורוצה לתת לה חזרה. הקול של האיש הקטן - לא רק הקול ששר למיקרופון אלא גם של כל מי שתרם לפרויקט ורצה לשמוע אותו - הקול של אף-אחד. בניגוד לאריה סטארק, דה לה סול הצליחו להפוך ל"אף אחדים" - אולי כי מאז ומתמיד היו כאלה. מעטים ההרכבים שהצליחו להישאר ביחד מבלי להתפרק כמו דה לה סול, שגם בתקופה של 11 שנים ללא אלבום המשיכו להופיע - כולל הופעה בלתי נשכחת בישראל - ולהוציא מוזיקה בפורמטים אחרים (בהם אלבום מאוד אנדרייטד של פוסדונוס ודייב תחת השם "First Serve" ב-2012). גם אם לא היו חפים מאגו (מי כן?), האהבה הגדולה של דה לה לתרבות והמוזיקה תמיד היתה אצלה מעל הכל, גם ברגעים שבהם נדמה כי היא נמצאת בשפל, כפי שאומרת ג'יל סקוט באינטרו הכל כך קולע של האלבום.
"And the Anonymous Nobody" הוא אלבום שכולו דה לה סול. מוזיקלית, בכל שיר נזרקים דה לה סול והמאזינים לכיוון שונה ומטיילים בין ביטים היפ הופיים קלאסיים לרוקנ'רול לאלקטרוניקה - ושומרים על דמות של אף אחד. הם לא מהססים להיפתח ולחשוף את המחירים האישיים שגבו מהם (ומאהוביהם) המסע המוזיקלי רב השנים וסיבובי ההופעות הבלתי פוסקים. הם לא מהססים לדבר על כאב ("Pain" עם סנופ דוג) ובכאב על נושאים כמו המוות - ומה שאחריו ("Here in After" המרגש עם דיימון אלברן). הם מספרים סיפורים בגוף ראשון ("In Memory of Us" עם אסטל ופיט רוק) ובגוף שלישי ("Greyhounds" עם אשר) ובין כל אלה מוצאים גם זמן ליהנות (כמו ב-"Lord Intended" עם ג'סטין הוקינס). כל אלה מתחברים לאלבום שאולי אינו מושלם ולא ידבר לכל אחד - אבל בהחלט שלם.
ללא יומרות וללא הצהרות בומבסטיות, הצליחו דה לה סול ליצור באלבום תמונת מראה להיפ הופ העכשווי של 2016. אפשר לרדת לרזולוציות הקטנות יותר של ההבדלים כמו אורכי השירים והנושאים, אך עיקר ההבדל טמון בגישה של דה לה סול והנתינה שלהם לתרבות ההיפ הופ. הם לא כאן כדי לשלול את הקיים ולגרום לנו להפסיק להקשיב ל-Young Thug ודומיו ולהתנשא עליהם. ההפך הוא נכון. היכולת של דה לה סול ולשמור על הצניעות, ההומור העצמי ובעיקר - על מהות היצירה החופשית שאפיינה אותם מהרגע הראשון, התאפשרה הפעם בזכות הקהל שעדיין מאמין במרכולת הזאת שהם מציעים. אפילו אם המבקר של MTV רואה בה בזבוז זמן. הקהל אפשר לדה לה סול להפוך לאף אחד'ס והם בתמורה יצרו אלבום שאולי לא ידבר לכולם, אבל שנעשה בשביל כולם.
האזינו לאלבום במלואו.