"דימונה טוויסט", סרטה התיעודי הטרי של מיכל אביעד, מעמיד במרכזו שבע נשים שעלו לארץ בשנות החמישים והשישים והתיישבו בעיר בשמה הוא נקרא. ברגעי הפתיחה שלו אנו חוזים באחת מהן מעלה זיכרונות מעלייתה. היא נזכרת איך בקזבלנקה נהגה לצפות עם משפחה ב"סרטי קאובויז" ולכן כשהגיעה לביתה החדש, וראתה כי הנופים בסביבתו נראו כאילו נתלשו מן המערב הפרוע, היתה משוכנעת שעומדים לצלם בהם מערבון.
האשליה, כמובן, התפוגגה חיש-קל, עת הבינה ש"זה רק מדבר", ושום בוקרים, אינדיאנים או מצלמות לא עומדים להגיע. או כהצהרתה בסוף המונולוג "אין סרט".
אז הנה, עשרות שנים לאחר מכן, בכל זאת הסרט קיים. הקרנת הבכורה שלו התקיימה לפני חודשיים בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ממנו יצא עם הפרס הראשון בתחרות התיעודית המקומית, ובסוף השבוע האחרון עלה להקרנות סדירות בסינמטק תל אביב.
כבר מחרתיים, ביום רביעי ה-7 בספטמבר, אפשר יהיה לראותו ב-yes דוקו ב-21:00, אך "דימונה טוויסט" הוא סרט שעדיף לחזות בו, לפחות פעם אחת, על המסך הגדול. רק כך אפשר להתרשם בצורה מיטבית משלוש האיכויות שלו: הכוח הקולנועי של המרואיינות, שכל אחת מהן מדברת בדרכה שלה, אך כולן כובשות את המסך ואת הצופה באותה מידה; היופי הפיוטי של קטעי הארכיון מן הזמן והמקום עליו הן מדברות, שוודאי נאספו בעבודת נמלים; ויד האמן בה שוזרת אביעד את שני האלמנטים הללו, ואת העבר וההווה.
והיפה הוא, שבכל נקודות הזמן, אנחנו שומעים אך ורק את קולן של אותן נשים, שעד כה לא ניתנה להם ולשכמותן הזדמנות לבוא לידי ביטוי. אף גבר אינו מדבר בסרט, ובכלל, איש לא מקבל בו את הרשות לתפוס עליו טרמפ. ב"דימונה טוויסט" לא תמצאו, למשל, הוגי דעות שלא גדלו בעיר אבל "מבינים את ההרגשה" או משהו בסגנון. הסיפור הוא מלכתחילה של המרואיינות עמן משוחחת הבמאית, ונותר כזה עד סופו, ואם הביקורת היתה בשפה האנגלית אפשר היה להתחכם ולסכם כי זו דוגמה נדירה ליצירה קולנועית בה אנו לא חוזים ב-history אלא ב-herstory.
ועוד יותר מדויק יהיה לומר, כי "דימונה טוויסט" הוא לא כל כך על היסטוריה, אלא יותר על איך היא נחוותה מבעד לעיניהן ונשמתן של הדמויות הראשיות בו. לכן, למרות ההרגשה כי יש כאן פוטנציאל לפרויקט מקיף יותר, קשה להצטער על כך שהוא נמשך שעה ועשר דקות בלבד. מטבעו, זה אינו סרט אפי אלא חוויתי, שמנסה ומצליח לתפוס פיסות חיים, אז אורכו תואם את רוחו.
ובכל מקרה, האורך הקצר לכאורה אינו מונע מאביעד לשרטט דיוקן של כל אחת מן הנשים, ושל הגורל המשותף שהיה מנת חלקן: גורל של דיכוי מתמשך, אם זה בגלל ארץ המוצא שלהן, העיר בה גרו בישראל או היותן נשים, או בשל שלושת אלה יחד. את הדיכוי הזה הפעילו לפעמים הממסד והאליטות שמעליהן ולפעמים הגברים בצדן, וגם כאן, לעתים קרובות, כולם יחד, והן ענו לו, עד כמה שהיו יכולות, באמצעים שהיו ברשותן: למשל, ריקוד הטוויסט.
לא סתם נקרא הסרט דווקא "דימונה טוויסט": צירוף מסקרן שכולל בתוכו את שם העיר וכן את שמו של אחד הריקודים הקולנועיים מכולם. אלא שעד כה, על המסך הגדול, השתמשו בו בעיקר גברים לבנים, וכאן קורה בדיוק ההפך. בכך מזכירה לנו אביעד כי עוד יותר מאשר סגנונות ריקוד אחרים, הטוויסט נחשב מפגן חתרני בשנות החמישים והשישים, ולרקוד אותו נחשב מרד במקומות מסוימים.
כך היה גם אצל אחת הגיבורות כאן, שרקדה אותו אף כי לא רצו שתרקוד. גם לדבר לא רצו שתדבר, ובכל זאת היא ושש דימונאיות אחרות מדברות פה, וקולן עוד יהדהד: גם הודות לאיכותו הקולנועית וגם בשל היותו התגשמות אמנותית של הדיון הציבורי המתעורר בסוגיית ייצוג הנשים, הפריפריה ועדות המזרח, אין ספק שעוד ידסקסו את "דימונה טוויסט" בשנים הקרובות.
ובכל זאת, ולמרות הפרס בירושלים וההקרנות הסינמטקיות והטלוויזיונית, יש משהו מקומם בדרך בה מתייחסים ל"דימונה טוויסט", בעיקר אם בוחנים גם את קבלת הפנים שציפתה ל"פוטו פרג'", סרט תיעודי נוסף שעלה לא מכבר לאקרנים. במקרה שלו, ביקורת אחת ניצלה את מוצאם העירקי של גיבוריו כדי להדביק לו ביטויים ממעיטים ומעליבים, ובתחנת רדיו אחרת, הטיח המראיין בפני הבמאי כי "נו, העירקים תמיד היו טובים בעסקים".
ובאשר ל"דימונה טוויסט" - יפה שהסינמטק מקרין אותו, אבל חבל שהוא לא נהנה מהפצה מכובדת יותר - כזו בה זכו סרטים תיעודיים טובים פחות מן השנתיים האחרונות, שעסקו במשפחות ייקיות ולא מרוקאיות או טוניסאיות.
היחס הבעייתי לשני הסרטים מוכיח כי אף שהשניים מתרחשים ברובם בעבר, הרי שהקיפוח המוצג בהם הוא גם נחלת ההווה. עשרות שנים עברו מאז הגיעו גיבורות "דימונה טוויסט" לארץ, ועדיין לא קיבלנו טוויסט בעלילה.