נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "מועדון המתאבדים" מאת רוברט לואי סטיבנסון

פרשת הרפתקאות בשלושה הפרקים, המתרחשת בלונדון ובפריז. הנסיך פלורציאל, איש בוהמה המבקר באנגליה עם שלישו הנאמן, מסתבך בשערוריית רצח ושם לו למטרה למצוא את האשם בה

מועדון המתאבדים (יח"צ)
"מועדון המתאבדים" (צילום: יח"צ)

בעת שבתו בלונדון קנה הנסיך המצוין פְלוֹריצֶל איש בּוֹהֶמיה את לבם של בני כל המעמדות בהתנהגותו המקסימה ונדיבותו הנבונה. הוא היה אדם לא רגיל גם על פי מה שהיה ידוע עליו, וזה לא היה אלא מעט שבמעט ממה שעשה באמת. הגם שהיה בעל מזג שלֵו ובנסיבות רגילות קיבל את העולם בדרך כלל בקור רוח פילוסופי כאחד מעובדי האדמה, לא היה נסיך בוהמיה נטול נטייה לדרכי חיים הרפתקניות ויוצאות דופן יותר מאלה שנועד להן מלידתו. מפעם לפעם, כשהייתה יורדת עליו רוח נכאה, כשלא היה מחזה מבדח לצפות בו בשום תאטרון מתאטראות לונדון וכשעונת השנה לא הייתה טובה דייה לעיסוק בספורט השדה לסוגיו, ספורט שגבר בו על כל המתחרים, היה מזמן את איש סודו ורב־הסייסים הקולונל ג'רלדין ומצווה עליו להכין את עצמו לערב של שוטטות. רב־הסייסים היה קצין צעיר אמיץ לב ואפילו נועז. מקבל היה את הבשורה בהנאה רבה וממהר להכין את עצמו לקראת הערב הזה. ניסיון רב־שנים וראייה של צורות חיים שונות הקנו לו מומחיות יחידה במינה בהתחפשות: הוא ידע לא רק להתאים את פניו ואת אורחו ורבעו אלא גם את קולו וכמעט גם את מחשבותיו לאלה של כל מעמד, אופי או אומה, וכך הסיט את תשומת הלב מן הנסיך ויכול למצוא לשניהם אפשרות כניסה אל חוגי חברה מוזרים. הרשויות לא הוכנסו אף פעם בסוד ההרפתקות האלה. אומץ לבו קר המזג של זה וכושר האמצאה והנאמנות האבירית של חברו העבירו אותם כמה מצָרים מסוכנים, ועם הזמן הלך וגבר ביטחונם בעצמם.

ערב אחד בחודש מארס הניס אותם מטח עז של גשם מעורב בשלג אל בָּר של צדפות סמוך מאוד לכיכר לֶסטֶר. קולונל ג'רלדין היה לבוש כאדם הקשור לעיתונות שירד מנכסיו, ואילו הנסיך שינה, כרגיל, את מראהו בהדבקת זקן לחיים וזוג גבינים גדולים. אלה שיוו לו מראה מרושל, מראה של מי שהִרבּה לשהות בחוץ, שלאדם עירוני כמוהו היה תחפושת מושלמת. מוסווים כך לגמו המפקד ובן לווייתו את הברנדי־וסודה שלהם בביטחון.

בר הצדפות היה מלא בני אדם, גם גברים גם נשים, ואף על פי שלא רק אחד מהם היה נכון לקשור שיחה עם ההרפתקנים, לא נראה אף אחד מהם כמי שייעשה מעניין יותר בהיכרות קרובה. לא נכחו שם אלא הזיבורית של לונדון והנדושות של חוסר הנימוס, והנסיך כבר החל לפהק, נלאֶה מהיציאה הזאת כולה. ואז נפתחה בתנופה הדלת הסובבת ואיש צעיר ואחריו צמד מלצרים נכנסו אל הבר. כל אחד משני המלצרים האלה נשא קערה גדולה של עוגיות קצפת מכוסה במכסה, שהסירו אותו מיד. והצעיר סבב ועבר בין היושבים שם והציע את דברי המתיקה האלה לכל אחד מהם באדיבות נפרזת. יש מי שקיבלו, צוחקים, את מה שהציע ויש מי שדחו אותו בתוקף, אפילו בגסות.

כשעשו זאת, היה הצעיר אוכל את העוגייה בעצמו אגב הערה מבודחת פחות או יותר.

לבסוף פנה אל הנסיך פלוריצל.
"אדוני", אמר, בקידה עמוקה, ובתוך כך הגיש את העוגייה באגודל ואצבע, "התֵיאות לכבד כך איש זר לחלוטין? אני אחראי לטיב המאפים, לאחר שאכלתי אני עצמי שני תריסרים ושלושה

למן השעה חמש".
"אני נוהג", ענה הנסיך, "להסתכל פחות במהותה של מתנה ויותר ברוח שהוגשה בה". "הרוח, אדוני", השיב הצעיר ושוב קד, "היא רוח הֲתוּלים".

"התולים?" חזר אחריו פלוריצל. "ובמי אתה אומר להתל?"
"לא באתי לכאן להרצות את תורתי", ענה זה, "אלא לחלק את עוגיות הקצפת האלה. ואם אעיר שאני בכל לבי כולל את עצמי בהיתול שבעסקה הזאת, אני מקווה שלא תראה בזה פחיתות כבוד

ותיענה לי. אם לא, תאלץ אותי לאכול את העשרים ושמינית שלי, ואני מודה שעייפתי מן המאמץ".

"אתה נוגע ללבי", אמר הנסיך, "ויש לי כל הרצון שבעולם להצילך מן הדילמה הזאת, אבל בתנאי אחד. אם ידידי ואני נאכל את העוגיות שלך — שאין לאף אחד משנינו שום נטייה טבעית לכך — נצפה שתארח לנו לארוחת הערב, כמין פיצוי".
הצעיר נראה מהרהר בזה.

"יש לי עדיין תריסרים אחדים בידי", אמר לבסוף, "והדבר ידרוש ממני לבקר עוד בכמה ברים קודם שהמעלל הגדול שלי יושלם. הדבר יימשך זמן־מה, ואם אתם רעבים
—"
הנסיך קטע את דבריו במחווה של נימוס.
"ידידי ואני נתלווה אליך", הוא אמר, "כי כבר מצאנו עניין רב בדרך הנעימה שלך לבלות ערב. ועכשיו, שתנאי השלום נקבעו, הרשה לי לחתום על האמנה בשם שנינו".
והנסיך בלע את העוגייה בסבר פנים שטוב ממנו לא יעלה על הדעת.

"היא טעימה להפליא", הוא אמר.
"אני רואה שאנין טעם אתה", ענה הצעיר.
הקולונל ג'רלדין עשה גם הוא כבוד למאפה, ולאחר שכל מי שהיה בבר הזה קיבל או דחה את
המטעם שלו, הוליך אותם האיש הצעיר עם עוגיות הקצפת אל מוסד אחר דומה לזה. שני המלצרים, שכנראה כבר התרגלו לעיסוקם המופרך, הלכו מיד אחריו, והנסיך והקולונל היו המאסף. שלובי זרוע

ומחייכים זה אל זה בלכתם. לפי הסדר הזה ביקרה החבורה עוד שתי מסבאות, שהאירועים שם דמו
בטבעם לזה שכבר תואר כאן — היו מי שסירבו והיו מי שקיבלו את חסדי האירוח הנייד הזה, וכל עוגייה שנדחתה אכל הצעיר עצמו.

כשיצאו מבית המרזח השלישי ספר הצעיר את המלאי שלו. נשארו רק תשע, שלוש במגש אחד ושישייה באחר.
"רבותיי", פנה האיש ואמר לשני מלוויו החדשים, "אין לי כל רצון לעכב את ארוחת הערב שלכם. אני סמוך ובטוח שאתם בוודאי רעבים. אני חש שאני חייב לכם התחשבות מיוחדת. וביום הגדול הזה שלי, כשאני חותם דרך חיים של שטות במעשה שהוא בעליל הכי מטופש שלי, אני מבקש לנהוג יפה עם כל מי שנותן לי עידוד. רבותיי, אל לכם לחכות עוד. הגם שבריאותי נהרסה בהפרזות קודמות שלי, אני מסכן את חיי ומחסל את הגורם המעכב".

אמר ודחס את תשע העוגיות הנותרות אל תוך פיו, ובלע כל אחת מהן בבליעה אחת, ואחר כך פנה אל השליחים ונתן להם שני סוֹבֵרֵנים.*
"אני חייב לכם תודה", אמר, "על אורך רוחכם".
ושילח כל אחד מהם בקידה. שניות אחדות עמד והביט בארנק שמתוכו שילם עתה זה לעוזריו, ואחר כך, מחייך, השליך אותו לאמצע הרחוב והודיע שהוא מוכן לארוחת הערב.
במסעדה צרפתית קטנה בסוהו, שלמשך עת קצרה זכתה למוניטין מוגזם אבל כבר החלה

להישכח, ובחדר פרטי במעלה שני צמדי מדרגות, אכלו שלושת הרעים ארוחת ערב הדורה מאוד ושתו ארבעה בקבוקי שמפניה, אגב שיחה על עניינים מעוטי חשיבות. הצעיר היה רהוט ועליז, אבל צחק צחוק רם מן הטבעי לאדם טוב חינוך; ידיו רעדו רעידות עזות ובקולו נשמעו שינויים פתאומיים
ומפתיעים, שנראו לא תלויים ברצונו. הפרפרת פונתה, כל השלושה הציתו את הסיגרים שלהם,
ואז פנה אליו הנסיך בזה הלשון:
"אתה, כך נראה לי, תסלח לי על סקרנותי. מה שראיתי בך נשא חן בעיניי, אבל אף יותר מכן
התמיה אותי. ואף על פי שלא לרצון לי להיות בעיניך חסר נימוסין, אני חייב לומר לך שידידי ואני
הננו אנשים שראוי להפקיד בידיהם סוד. יש לנו סודות רבים משלנו, שאנו שוב ושוב מגלים אותם
לאוזניים לא ראויות. ואם, כך אני משער, סיפור קורותיך אווילי, אינך צריך להתבייש לפנינו, שניים
מגדולי האווילים באנגליה. שמי גוֹדוֹל, תֵאוֹפיליוּס גוֹדוֹל, וידידי הוא מייג'ור אלפרד המֶרסמית — או,
על כל פנים, זה השם שבחר להיקרא. אנו מבלים את כל חיינו בחיפוש אחר הרפתקות מוזרות, ואין
זרוּת שלא תמצא חן בעינינו".

"אתה איש כלבבי, מר גודול", השיב הצעיר. "אתה מעורר בי אמון טבעי, ואין לי שמץ התנגדות לידידך המייג'ור, שהוא בעיניי אציל בתחפושת. על כל פנים, אני בטוח שאין הוא חייל".
הקולונל חייך למשמע המחמאה הזאת לשלמות המסווה שלו, והצעיר המשיך ביתר ערנות.

"מכל הסיבות שבעולם אינני צריך לספר לכם את סיפור קורותיי. לכן אולי דווקא מן הסיבה
הזאת אני עומד לעשות זאת. אתם, על כל פנים, נראים מוכנים כל כך לשמוע על מעשה שטות
עד שאיני יכול להתיר לעצמי לאכזב אתכם. אני, שלא כמוכם, אשמור את שמי בלבי. גילי, אין לו
חשיבות מכרעת בסיפורי. אני צאצא של אבותיי מרבייה, ומהם ירשתי את בית המגורים הראוי מאוד
שאני עדיין דר בו והכנסה של שלוש מאות לירות סטרלינג לשנה. נראה לי שהם גם העבירו לי אופי
קל דעת, שהגדולה בהנאותיי היא להתמכר לו. ניתן לי חינוך טוב. אני יודע לנגן בכינור כמעט טוב דיי
להתפרנס כנגן בתזמורת בידור, אבל לא ממש. וכך גם כשהמדובר בחליל ובקרן יער. למדתי לשחק
ויסט במידה שמספיקה כדי להפסיד כמאה לשנה במשחק המדעי הזה. ידיעתי בצרפתית הספיקה כדי
לאפשר לי לבזבז כסף בפריז כמעט באותה קלות כמו בלונדון. בקיצור, אני אדם מלא סגולות גבריות.
היו לי הרפתקות מכל המינים, לרבות דו־קרב על לא כלום. רק לפני חודשיים עשיתי היכרות עם גברת צעירה שהייתה בדיוק לפי טעמי ברוחה ובגופה, חשתי שלבי מתמוגג, ראיתי שסוף־סוף מצאתי את היעודה לי, והייתי קרוב להתאהב. אבל כשחישבתי מה נשאר לי מהוני, התברר לי שהוא עולה למעט פחות מארבע מאות לירות! אני שואל אתכם בכנות — היכול גבר שמכבד את עצמו להתאהב על ארבע מאות לירות? החלטתי: ודאי שלא; נטשתי את זו שקסמה לי והגברתי קצת את קצב בזבוזיי

הרגיל והבוקר הגעתי לשמונים הלירות האחרונות שלי. את אלה חילקתי לשני חלקים שווים: ארבעים
השארתי למטרה מסוימת ואת ארבעים הנותרות עמדתי לכלות עד הערב. יום משעשע מאוד עבר
עליי, והצגתי פרסות רבות נוסף לזאת של עוגיות הקצפת שזיכתה אותי בהיכרות עמכם; כי גמרתי
אומר, כמו שאמרתי לכם, להביא דרך חיים אווילית לסיום אווילי אף יותר; וכשראיתם אותי משליך את ארנקי לרחוב, תמו ארבעים הלירות שלי. עכשיו אתם מכירים אותי טוב ככל שאני מכיר את עצמי: שוטה אך עקבי בשטויותיו, וגם, זאת אבקש מכם להאמין: לא בכיין ולא פחדן".

מכל מה שנשמע בהצהרתו של האיש הצעיר היה ברור שמקננות בלבו מחשבות מרות ומבזות על עצמו. המאזינים לו נטו לשער שפרשת האהבים שלו הייתה קרובה ללבו יותר משהודה ושיש לו איזו כוונה לגבי חייו. הפרסה של עוגיות הקצפת החלה ללבוש צורה של טרגדיה סמויה.
"ראו, האין זה מוזר", התפרץ ג'רלדין, מציץ בנסיך פלוריצל, "ששלושתנו היינו צריכים להיפגש באופן מקרי לגמרי בישימון גדול כמו לונדון, ולהימצא כמעט באותו מצב עצמו?"
"איך זה?" הצטעק הצעיר. "האם גם אתם מרוששים? האם ארוחת הערב הזאת היא מעשה
השתטות כמו עוגיות הקצפת שלי? האם זימן השטן שלושה מבני מינו יחד לשם הוללות אחרונה?"
"השטן, היֵה סמוך ובטוח, יכול לפעמים לעשות מעשה אדיבות ממש", השיב הנסיך פלוריצל, "וצירוף המקרים הזה נגע ללבי כל כך שאף על פי שאנחנו לא בדיוק באותו מצב עצמו, אני עומד לשים קץ לשוני הזה. והמעשה האחרון שלך בעוגיות הקצפת יהיה לי לדוגמה".
כך אמר הנסיך והוציא את ארנקו ושלף מתוכו צרור קטן של שטרי כסף.

"אתה רואה, פיגרתי אחריך כבשבוע אחד, אבל אני מתכוון להדביק אותך ולהגיע צמוד אליך אל קו הגמר", המשיך. "זה", הניח אחד מן השטרות על השולחן, "יספיק לתשלום החשבון. אשר
ליתר —"
אותם השליך אל האח, והם בהבהק אחד עלו לתוך הארובה.
האיש הצעיר ניסה לאחוז את זרועו, אבל מאחר שהשולחן חצץ ביניהם, איחר קצת בהתערבותו.
"איש אומלל", צעק הצעיר, "לא היית צריך לשרוף את כולם! ארבעים לירות היית צריך להשאיר לך".
"ארבעים לירות!" חזר אחריו הנסיך. "מדוע, בשם אלוהים, ארבעים לירות?"
"מדוע לא שמונים?" צעק הקולונל. "כי למיטב ידיעתי היו בוודאי בצרור מאה".
"רק ארבעים לירות היו נחוצות לו", אמר הצעיר בעצב. "אבל בלעדיהן לא ייתנו לו להיכנס. הכללים חמורים. ארבעים לאדם. חיים ארורים, במקום שאפילו למות אין אדם יכול ללא כסף!"
הנסיך והקולונל הביטו זה בזה.
"הסבר לנו", אמר איש הצבא. "לי עדיין יש חריט מלא למדי ואינני צריך לומר כמה נכון אהיה לחלוק בהוני עם גודול. אבל אני חייב לדעת לאיזו תכלית: אתה באמת חייב להגיד לנו לְמה אתה

מתכוון".
הצעיר נראה כמקיץ משינה; במבוכה הביט אל זה ואל זה ופניו הסמיקו מאוד.
"אתם לא משטים בי?" הוא אמר. "אתם באמת אנשים מרוששים כמוני?"
"אכן. על כל פנים אני", ענה הקולונל.
"וגם אני", אמר הנסיך. "הרי הוכחתי לך זאת. מי אם לא אדם מרושש ישליך את כספו לתוך האח? המעשה הוא ההוכחה".
"אדם מרושש — כן", השיב זה בחשדנות, "או מיליונר".
"די, אדוני", אמר הנסיך. "הלוא כך אמרתי ואינני רגיל שמטילים ספק בדבריי".
"מרוששים?" אמר האיש הצעיר. "האם אתם מרוששים כמוני? האם אתם, לאחר חיים של
סיפוקים, הגעתם למצב שאתם יכולים לתת סיפוק רק לעוד יצר אחד? האם אתם —" הוא הנמיך עוד את קולו והמשיך, "האם אתם עומדים לתת לעצמכם את הסיפוק האחרון הזה? האם אתם עומדים לחמוק מתוצאות השטות שלכם בדרך הקלה והבטוחה היחידה? האם אתם עומדים להתחמק מאנשי
משטרת המצפון בדלת הפתוחה היחידה?"
פתאום השתתק וניסה לצחוק.
"לחייכם!" צעק ורוקן את כוסו. "ולילה טוב לכם, רעיי המרוששים העליזים".
כשהתכוון לקום אחזוֹ הקולונל ג'רלדין בזרועו.
"אינך בוטח בנו", הוא אמר. "ואתה טועה. על כל שאלותיך אני עונה בחיוב, אבל אינני הססן
והאנגלית שבפי ברורה. גם לנו, כמו לך, נמאסו החיים ואנחנו נחושים בדעתנו למות. במוקדם או
במאוחר, לחוד או יחד, היה בדעתנו לבקש לנו את המוות ולהתגרות בו במקום שהוא רובץ שם מוכן
ומזומן. מאחר שנפגשנו אתך והמקרה שלך דחוף יותר, ייעשה נא הדבר הערב — ומיד — ואם תרצה, שלושתנו יחד. שלישיית דלפונים כזאת", קרא, "חייבים ללכת שלובי זרועות אל היכליו של אפלטון ולתת זה לזה איזה עידוד בין הרפאים!"
ג'רלדין היטיב למצוא את הסגנון והנעימה ההולמים את הדמות שגילם. ואולם הנסיך היה
מוטרד והביט על איש סודו בספקנות כלשהי. אשר לצעיר, הסומק שב והכהה את לחייו ועיניו ירו זיק
של אור.

"אתם אנשים כלבבי!" קרא, כמעט בעליצות נוראה. "בתקיעות כף נחתום את העסקה!" )ידו
הייתה קרה ולחה.) "מעט אתם יודעים על בן הלוויה שעמו תתחילו את הצעדה! מעט אתם יודעים באיזה רגע של אושר לכם התכבדתם בעוגיות הקצפת שלי! אני רק יחידה אחת, אבל אני יחידה בצבא
שלם. אני יודע היכן דלתו הפרטית של מלאך המוות. אני אחד ממיודעיו ויכול להכניס אתכם אל הנצח בלי גינונים של טקס, אבל גם בלי שערורייה".
בקוצר רוח קראו לו השניים שיסביר לְמה הוא מתכוון.
"תוכלו לקושש שמונים לירות שניכם?" הוא שאל.
ג'רלדין עשה את עצמו בודק את חריטו והשיב בחיוב.
"בני מזל שכמותכם!" קרא הצעיר. "ארבעים לירות הן דמי הכניסה למועדון המתאבדים".
"מועדון המתאבדים", אמר הנסיך. "ומה זה, לעזאזל?"
"שמעו", אמר הצעיר, "תקופת עזרֵי הנוֹחוּת עכשיו, ועליי לספר לכם על השכלול האחרון
בתחום הזה. יש לנו עסקים בכל מיני מקומות ולכן הומצאו הרכבות. הרכבות הרחיקו אותנו שוב ושוב מידידינו, לכן הותקן הטלגרף כדי שנוכל לתקשר מהר ממרחקים גדולים. אפילו בבתי מלון יש לנו מעליות כדי לחסוך מאתנו את הצורך לטפס מאות מדרגות. ועוד זאת, אנחנו יודעים שהחיים הם רק במה לשחק עליה את השוטה כל עוד התפקיד משעשע אותנו. היה אפוא עוד עזר אחד חסר לנוחות המודרנית: דרך קלה והגונה לעזוב את הבמה, המדרגות האחוריות אל החירות, או כמו שאמרתי זה עתה: דלתו הפרטית של מלאך המוות. את זה, שני רעיי שנקעה נפשם, נותן מועדון המתאבדים. אל תניחו שאתם ואני היחידים, או אפילו היוצאים מן הכלל, ברצון ההגיוני מאין כמוהו שאנו חשים. מספר רב של אחינו בני האדם, שבחלו בהצגה שהם אמורים להשתתף בה יום־יום ובמשך כל חייהם,

נמנעים מן המנוסה ממנה רק מתוך שיקול אחד או שניים. מקצתם, יש להם משפחות שיזדעזעו או
אפילו יואשמו אם ייוודע הדבר; אחרים, יש להם לב חלש והם נרתעים מנסיבות המוות. וזה, במידה
ידועה, מצבי שלי. אינני יכול לקרב אקדח אל ראשי וללחוץ על ההדק, כי משהו חזק ממני עוצר בעדי, ואף על פי שאני שונא את החיים, אין לי בגופי די כוח לאחוז במוות ולהיפטר מהם. לאלה כמוני, ולכל המשתוקקים לצאת מהסבך בלי השערורייה שלאחר המוות, נחנך מועדון המתאבדים. איך אורגן זה, מהן תולדותיו או מה עשוי להסתעף ממנו בארצות אחרות, אין אני יודע, ומה שידוע לי על חוקתו אינני רשאי לגלות לכם. ואולם במגבלה הזאת אני לשירותכם. אם באמת עייפתם מן החיים,
אביא אתכם הערב למפגש, ואם לא הלילה, בתוך שבוע לכל היותר תיפטרו בנקל מקיומכם. עכשיו
(הביט בשעונו) אחת עשרה; בעוד חצי שעה לכל המאוחר אנחנו צריכים לעזוב את המקום הזה; יש
לכם אפוא חצי שעה לשקול את הצעתי. זה רציני יותר מעוגיית קצפת", הוסיף בחיוך, "ונראה לי עָרֵב
יותר".

"רציני יותר, בוודאי", השיב הקולונל ג'רלדין,
"ומאחר שהוא הרבה יותר רציני, התתיר לי חמש דקות שיחה ביחידות עם ידידי מר גודול".
"זה רק הוגן", ענה הצעיר. "ברשותכם, אפרוש עכשיו".
"תעשה עמנו חסד גדול", אמר הקולונל.
וכשהיו השניים לבדם — "מה הטעם", אמר הנסיך פלוריצל, "בפטפטת הזאת, ג'רלדין? אני רואה שאתה מבולבל ונרגש, ואילו דעתי שלי נחושה ושלווה. אני רוצה לראות איך זה ייגמר".
"הוד רוממותך", אמר הקולונל והחוויר, "הרשה לי לבקש ממך לשוב ולשקול את חשיבות חייך לא רק לידידיך אלא לציבור כולו. 'אם לא הלילה', אמר המשוגע הזה, אבל נניח שהלילה יפקוד איזה אסון שאין לו תקנה את הוד רוממותך, מה, הרשה לי לשאול אותך, מה יהיה על ייאושי ומה על הדאגה והאסון לאומה הגדולה?"

"אני רוצה לראות איך זה ייגמר", חזר ואמר הנסיך בנעימת הקול הכי מפוכחת שלו. "והואל
נא בטובך, קולונל ג'רלדין, לזכור ולכבד את מילת הכבוד שלך כג'נטלמן. בשום תנאי, זכור, גם לא בלי הסכמתי המפורשת, אסור לך לחשוף את הדמות הבדויה שבחרתי לי להיותי בחוץ לארץ. אלה היו פקודותיי, ואני חוזר עליהן עכשיו. ועכשיו", הוסיף, "אבקש ממך להזמין את החשבון".
קולונל ג'רלדין קד בהכנעה, אבל פניו היו לבנות מאוד כשקרא לאיש עוגות הקצפת הצעיר
ונתן את הוראותיו למלצר. הנסיך, לא השתנתה התנהגותו הרוגעת, ובהומור רב והתלהבות תיאר למתאבד הצעיר איזו פרסה שהוצגה ב"פָּלֶה רוּאָיָל". בלי להשתחץ התחמק ממבטיו המתחננים של
הקולונל ובחר לו עוד סיגר בקפידה רבה מן הרגיל. הוא אכן היה עכשיו היחיד בחבורה השולט במידה
כלשהי בעצביו.

החשבון נפרע, הנסיך נתן את כל העודף משטר הכסף למלצר הנדהם, והשלושה נסעו משם
בכרכרה ארבע־אופנית. הם לא נסעו שעה ארוכה וכבר נעצר הרכב לפני כניסה לחצר די חשוכה. כאן ירדו כולם.
לאחר ששילם ג'רלדין את דמי הנסיעה, פנה הצעיר אל הנסיך פלוריצל וכך אמר לו:
"עוד יש לך זמן, מר גודול, להצליח במנוסתך אל השעבוד. וגם לך, מייג'ור המרסמית. חשבו היטב קודם שאתם עושים עוד צעד, ואם אומר לכם לבכם לא — כאן פרשת הדרכים".
"קדימה, אדוני", אמר הנסיך. "לא אני האיש שיחזור בו ממה שנאמר".

"שלוות נפשך מיטיבה לי", ענה מורה הדרך שלהם. "מעודי לא ראיתי אדם הנשאר שווה נפש כל כך בנסיבות כאלה, והרי אתה לא הראשון שליוויתי אותו אל הדלת הזאת. לא חבר אחד שלי הלך לפניי אל המקום שידעתי שגם אני אהיה חייב ללכת אליו בקרוב. אבל זה לא עניינכם. חכו לי כאן רק רגעים אחדים, אשוב מיד לאחר שאסדיר את ההכנות להכנסתכם".
והצעיר נופף בידו לבני לווייתו, פנה אל החצר, נכנס לאיזו כניסה ונעלם.

"מכל מעשי השטות שלנו", אמר קולונל ג'רלדין חרש, "זה הכי פרוע והכי מסוכן".
"אני אכן סבור שכך הוא", השיב הנסיך.
"עדיין יש לנו", המשיך הקולונל, "רגע לעצמנו. אפציר אפוא בהוד רוממותך שננצל את שעת הכושר ונפרוש. תוצאות הצעד הזה עמומות כל כך ועלולות להיות חמורות, שאני רואה לי הצדקה להרחיב קצת יותר את החירות שהוד רוממותך בחסדו מתיר לי כשאנחנו לבדנו".

"האם עליי להבין שהקולונל ג'רלדין מפחד?" שאל הוד רוממותו, מוציא את הסיגר שלו מפיו
ונועץ את עיניו בפני בן שיחו.
"פחדי הוא לחלוטין לא אישי", ענה זה בגאווה. "בזה יכול הוד רוממותך להיות סמוך ובטוח".
"כך שיערתי", השיב הנסיך, בלא שיופר מצב רוחו הטוב, "אבל לא רציתי להזכיר לך את שוני המעמדות שלנו. די — די", הוסיף, כשראה שג'רלדין עומד להתנצל, "נסלח לך".
והוא עישן לו שאנן, שעון על המעקה, עד שחזר הצעיר.
"ובכן", הוא שאל, "האם קבלתנו הוסדרה?"
"לכו אחריי", הייתה התשובה. "הנשיא יקבל אתכם בלשכתו. ואני מזהיר אתכם שתשובותיכם חייבות להיות כנות. אני ערבתי לכם, אבל המועדון דורש חקירה קפדנית לפני הקבלה, משום שאי־שמירת סוד של חבר יחיד עלולה לגרום להתפרקות האגודה כולה לצמיתות".
הנסיך וג'רלדין נועצו רגע זה בזה. "תמוך אותי בזה", אמר האחד, ו"תמוך אותי בזה", אמר חברו, ובעמידה אמיצה על אופיים של האנשים שהם מכירים הסכימו ביניהם כהרף עין והיו מוכנים

ללכת אחרי מורה הדרך שלהם אל לשכתו של הנשיא.
לא היו מכשולים נוראים לעָברם. הדלת החיצונית הייתה פתוחה לרווחה, דלת הלשכה הייתה
פתוחה קצת, ושם, בחדר קטן אך גבוה מאוד, שוב עזב אותם הצעיר.