נושאים חמים

אלים ומשפטנים: "מת ברובו" הוא ספר פנטזיה פרוע, שנון ומהנה

הספר הראשון בסדרת הפנטזיה מאת מקס גלדסטון מכניס אותנו לתוך עולם יצירתי, מטורף ובלתי צפוי, אבל כזה שבנוי על מערכת חוקים וכללים מורכבים. הבעיה היא שהוא מסתיים כל כך טוב, עד שלא ברור איך ממשיכים מכאן

בעולם שבו אלים יכולים למות, בני אדם יכולים לקום לתחייה, ערפדים יכולים להתהלך באור השמש אם הם התאמנו מספיק, ויש סוסים שמדברים עברית (או לפחות מסוגלים לפתוח תיק עוסק זעיר במע"מ), גם דיון משפטי משמים בענייני חוזים הוא בעצם דו-קרב מכשפים שיפוצץ לכם את המוח. ככה זה בעולם הפנטזיה של "מת ברובו", הכותר הראשון (מבחינת סדר הכתיבה, לאו דווקא כרונולוגית) בסדרת רצף האומנות שכתב הסופר הצעיר מקס גלדסטון, ושראה לאחרונה אור בעברית בהוצאת נובה. הדמויות, היצורים, המקומות והאירועים בספר הזה הם כל כך יצירתיים, צבעוניים, מטורפים ובלתי צפויים עד שלעתים כל העסק מרגיש מעט מוגזם. אלא שלא מדובר כאן בכאוס מוחלט, ומאחורי ה"אומנות", כלומר הגרסה הגלדסטונית לכישוף, ישנה מערכת חוקים וכללים מורכבת, מסובכת ולא תמיד נהירה לגמרי, קצת כמו מערכת המשפט בעולם המודרני. ואם כבר משפט, אז את תפקיד עורכי הדין ממלאים כאן אנשי אומנות בעלי אוב, שכדי להוכיח את תוקף טענותיהם נאבקים זה בתוך זה במסגרת מופשטת שמזכירה מציאות מדומה.

"מת ברובו", אם כן, הוא הכלאה לא שגרתית, די מוזרה ומעניינת למדי בין ספר פנטזיה ומותחן משפטי. עלילתו מתרחשת זמן קצר לאחר מלחמה שזעזעה את העולם, שבה נאבקו אלים במכשפים והשמידו אלה את אלה בשמחה ובשפע. טארה אברנתי היא אשת אומנות צעירה שסיימה את לימודיה בבתי הספר הנעלמים עם שערורייה מבישה שבעטייה היא נזרקה מהמוסד (במובן המילולי ביותר – השליכו אותה אל הקרקע מגובה של מאות מטרים). למזלה הרב, היא מצליחה להתאושש מהתקרית הלא נעימה, ובזכות כישוריה המרשימים מקבלת הצעת עבודה מאחת מפירמות בעלי האוב היוקרתיות בעולם. במסגרת משימתה הראשונה בתפקיד היא נשלחת, בלוויית השותפה הבכירה הממונה עליה, אל עיר הענק אלט קולומב, מטרופוליס מטמטמת-חושים שאת הסיבוב הנצחי של גלגלי השיניים שלה מניע כוחו של פטרונהּ, האל קוס שלהבת-התמיד. כאשר באחד הלילות חדלה אותה שלהבת תמיד מלבעור, וקוס עצמו מפסיק להיענות לתפילות כוהניו, מתחיל להתעורר חשד קל שאותו אל כל יכול עבר, איך נאמר זאת בעדינות, להריח את הפרחים מלמטה. טארה מתבקשת לברר את העניין, ובאותה הזדמנות גם להגן בבית המשפט על האינטרסים של האל הספק-מנוח מול הנציג המרושע והעוצמתי של נושיו, על מנת להבטיח את יציבות מערכת הבריתות והחוזים שכרת קוס עם גורמים שונים. המאבקים המשפטיים האלה אמנם מהווים את שיאה הדרמטי של העלילה, אבל הם תופסים חלק לא גדול במיוחד ממנה, כאשר גם מחוץ לכותלי בית המשפט לא חסרים ריגושים, תהפוכות, תככים ומרדפים, שהופכים את הספר לנגיש גם עבור קוראים שלא מתעניינים במיוחד בלוגיקה של מערכת האומנות או בהבדלים בינה לבין "תיאולוגיה יישומית".

הבוז של גלדסטון לקלישאות פנטזיה ניכר לא פעם, למשל כאשר אחת הדמויות מתארת איש אומנות, כלומר מכשף, באמצעות הסטריאוטיפ הלעוס של אדם עוטה גלימה וחבוש מצנפת. טארה מגיבה לכך בלעג: "אתה יכול לחשוב על איש אומנות אחד שאתה מכיר שלובש מצנפת וגלימות? באותה מידה היית יכול לצפות ממני להתרוצץ בביקיני עשוי מגולגולות". באנג! במכה אחת שולח כאן גלדסטון שתי ציפורים מאוסות לבית עולמן – את דמות קוסם הפנטזיה הטיפוסי ואת דמות גיבורת הפנטזיה הטיפוסית – וטארה היא בהחלט גיבורת פנטזיה יוצאת דופן. קודם כל, היא אישה, ועוד כהת עור. למרות זאת – ובספר פנטזיה זה כלל לא מובן מאליו – היא לא מתוארת כאובייקט מיני, כנימפומנית או כשונאת גברים מסרסת, והספר כולל רק התייחסות מצערת אחת להיקף החזה שלה ("גדול", למקרה שתהיתם). זו אמנם התייחסות אחת יותר מדי, אבל בתחום שברובו הגדול נשלט על ידי מיזוגנים שטופי זימה כמו ג'ורג' מרטין, קשה להתלונן על כך. טארה היא גיבורה חזקה אבל לא בלתי מנוצחת, נועזת אבל לא נטולת פחד, רודפת צדק אבל לא צדקנית, ויש לה חוש הומור מצוין. אבלרד, הסיידקיק המתוק שלה, הוא כהן צעיר של קוס, שלמרות משבר האמונה שהוא חווה בעקבות הטרגדיה שפקדה את האל שלו, נאבק לשמור על אמונתו בדבקות נוגעת ללב שכוללת כמה ימים רצופים של עישון בשרשרת, אחד מסמלי האמונה באל האש. ויש גם דמויות מוצלחות נוספות, כמו אנשי ה"חליפות השחורות" – הגרסה המקומית למשטרה, שחבריה מפקירים את גופם, במשך שעות העבודה שלהם, לחסדיה של היישות האחראית על הצדק באלט קולומב, והופכים למעין זומבים בעלי תודעה קולקטיבית אחת. בשעות הפנאי שלה, אחת השוטרות האלה היא גם מכורה שמפיקה את העונג הנרקוטי שלה מכך שדמה נמצץ על ידי ערפדים.

בשביל להמציא דברים כאלה נדרש מוח מבריק במידה ומעוות במידה, ונראה שגלדסטון חונן בשניהם. היצירתיות והטירוף בכתיבה שלו מזכירים, ברגעיהם המוצלחים יותר, את אלה של דאגלס אדמס ו"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". על אף ההבדלים הניכרים בסגנון, בסוגה ובאווירה, כמו גם העובדה ש"מת ברובו" נכתב כספר לא מצחיק ברובו (הכנס כאן משחק מלים מטופש על "לא מזיק ברובו"), יש בו גם כמה משפטים שכאילו נכתבו על ידי הגאון הבריטי המנוח, כמו למשל "מבין כל הצרחות שקוטלגו בספריית הקול האנציקלופדית של בתי הספר הנעלמים, זו של טארה היתה הקרובה ביותר לצרחה של אדם שבטנו נאכלת על ידי חרק בעל טפרים משוננים, שפניו פנים של ילד". גם הפסיפס האנושי והלא-אנושי שמרכיב את אלט קולומב מזכיר לפעמים את אחת התחנות במסע הנדודים של פורד פרפקט וארתור דנט ("היא פילסה את נתיבה בינות לשדים ולאנשי אומנות שלדיים, לערפדים ולכוהנים ולאומני טכנולוגיה ולזוועה סגולה ומרובת זרועות ציד". ואם זה לא מספיק, כעבור כמה שורות מתברר שאותה זוועה סגולה היא גם חובבת ברידג'). עם זאת, בניגוד לכאוס הגמור השורה על יצירתו של אדמס, אצל גלדסטון נראה שקיימת חוקיות מסוימת מאחורי כל תופעה משונה, גם אם לעתים קרובות מדובר במערכת חוקים כמעט בלתי אפשרית להבנה. או אם לצטט את הבוסית של טארה: "מהנדסים: הם מבלים כל כך הרבה זמן בפתרון בעיות גשמיות ובציות לחוקי הפיזיקה, עד שהם שוכחים שתופעות בלתי גשמיות מצייתות לחוקים נוקשים לא פחות". יתר על כן, לעומת הכתיבה הבריטית מאוד של אדמס, אצל גלדסטון ניכרת השפעה צפון אמריקנית חזקה, למשל כאשר הוא מתאר את "הדלפקים החלקים של דיינרים נקיים ברובם, וכמעט מוארים היטב, שלעולם לא נסגרו, גם כשהמלצרית במשמרת הלילה התנמנמה בשתיים לפנות בוקר, והותירה את הלקוחות למזוג לעצמם מקנקן הקפה המר והגרוע שהתחמם על המבער החלש".

על אף היותו של "מת ברובו" חלק מסדרה, הוא עומד בפני עצמו לחלוטין כיצירה שלמה עם סוף סגור וברור. מצד אחד, נחמד מאוד לחוות את הסיפוק של התרת סבך העלילה. מצד שני, היא מסתיימת ללא קליף-האנגר משמעותי שיגרום לקורא הממוצע להשתוקק לקרוא את ספרי ההמשך. למעשה, תחושת הסגירה כאן היא כל כך הרמטית עד שקשה לדמיין איך ממשיכים את זה מכאן. יהיה מעניין לראות כיצד מתמודד גלדסטון עם האתגר הזה, כי אם לשפוט לפי "מת ברובו", יש לו עוד הרבה מה להציע לציבור קוראי הפנטזיה בעברית.


"מת ברובו" / מקס גלדסטון. מאנגלית: אורי שגיא. הוצאת נובה. 365 עמודים.