נושאים חמים

הצדדים המכוערים של החיים: "האלמנה" הוא מותחן אפקטיבי אך שכיח

ספרה של פיונה ברטון הבריטית חודר ביעילות רבה אל כמה מהפינות האפלות ביותר של הנפש האנושית, ומתעמת עם הפחדים שמלווים כל הורה. על אף שהוא כתוב בצורה קולחת וקריאה, גיבוריו הם טיפוסים גנריים והסיום שלו לא מותיר את הקורא עם שום דבר

בפתח הדבר של "האלמנה", המותחן הפסיכולוגי של פיונה ברטון הבריטית שתורגם לאחרונה לעברית, מאחלת המחברת לקוראיה הנאה מהספר. לא ברור אם ברטון, שמאחוריה קריירה ענפה של עיתונאות ואקטיביזם, התכוונה לכך ברצינות. למעשה, קשה לדמיין רגש רחוק יותר מהנאה כשחושבים על חוויית הקריאה ברומן הזה. "האלמנה" נועד לזעזע, למרוט עצבים ולעמת את קוראיו עם הצדדים המכוערים יותר של החיים, ובתור שכזה הוא בהחלט אפקטיבי, גם אם לא יצירתי או מעניין במיוחד.

במרכז "האלמנה" עומד סיפורה של בלה, פעוטה בת שנתיים וחצי שנעלמת בנסיבות מסתוריות מחצר ביתה. החשוד העיקרי בחטיפתה הוא נהג משלוחים בשם גלן טיילור, טיפוס מבחיל למדי שבמחשב האישי שלו מגלה המשטרה חומרים פדופיליים. גלן עומד למשפט שממנו הוא יוצא זכאי בעקבות התנהלות חובבנית של הצוות המנהל את החקירה נגדו, אף שדעת הקהל עדיין רואה בו חוטף ורוצח ילדים. עלילת הרומן נפתחת כעבור שנתיים, זמן קצר לאחר שאוטובוס פוגע בגלן והורג אותו. לג'ין אלמנתו, שבמשך כל הזמן הזה ניצבה לצדו ללא תנאי, נמאס להיות האישה הקטנה, השקטה והתומכת, ולאחר מות בעלה היא משתכנעת לעשות את מה שלא העזה אפילו לחשוב עליו לפני כן ומדברת עם התקשורת שצובאת על ביתה. לאורך העלילה, שמתמקדת הן בהווה והן בארבע השנים שחלפו מרגע היעלמה של הפעוטה, נחשפת לאט ובהדרגה האמת שמאחורי עשרים שנות נישואים לא מאושרים, לצד תיאור החיפוש המשטרתי אחר בלה והקמפיין המשפטי, התקשורתי והציבורי נגד גלן. העלילה מזגזגת לא רק בין זמנים שונים אלא גם בין נקודות מבט שונות, בגוף ראשון או שלישי, ובעיקר אלה של האלמנה ג'ין, הכתבת הלונדונית השאפתנית והדורסנית-במידה קייט ווטרס, ומפקח הבילוש בוב ספארקס. פרקים אחדים מתמקדים באמה של בלה, ופרק בודד וקריפי למדי מועבר מנקודת מבטו של גלן.

בתור מותחן פסיכולוגי, "האלמנה" עושה את עבודתו נאמנה כאשר הוא חודר אל כמה מהפינות האפלות ביותר של הנפש האנושית ומתעמת באופן ישיר עם נושא שמהווה את אחד הפחדים הגדולים של כל הורה. בנוסף לכך, ברטון מיטיבה לתאר את מערכת היחסים המניפולטיבית והנצלנית של גלן וג'ין, את השליטה המוחלטת של גלן בחיי בת הזוג שלו – שהייתה בעצמה נערה כאשר הם הכירו – ואת חומות ההכחשה שהיא בונה סביבה בניסיון להצדיק את מעשיו. ג'ין, שמעריצה את בעלה הלא-יוצלח ובטוחה שהפריצה המקצועית הגדולה שלו עומדת להתרחש בכל רגע, מתייחסת לתאוות הפורנו של גלן כאל "השטויות שלו", לא מטילה ספק בטענתו המגוחכת שתמונות הילדים נשתלו במחשב שלו ללא ידיעתו, וגם ברגעים שבהם היא פחות בטוחה בחפותו היא מאשימה בעיקר את עצמה ואת התשוקה הגדולה שלה להביא ילד לעולם. העובדה שגלן הוא עקר הופכת לשבר הגדול של חייה של ג'ין, ובסופו של דבר גם של הזוגיות שלה. באחד הרגעים המרגשים ברומן היא תולשת תמונות של פעוטות מעיתונים, מסדרת אותן בחשאי באלבומים, מעניקה להם שמות ומדמיינת שהם הילדים שלעולם לא יהיו לה. לנוכח המציאות מכמירת הלב הזו, ראוי לציון האיפוק שבו עוסקת ברטון בנושאים קשים לעיכול כמו פדופיליה, היעלמויות ילדים ומחלות נפש. הטון הקר והמרוחק מעט שבו כתוב הרומן דווקא מעצים את האפקט הדרמטי שלו ומונע ממנו להידרדר לתהומות המלודרמה. גם הניסיון העשיר של ברטון כעיתונאית ניכר ביצירתה, בעיקר כאשר היא מתארת את הציניות של העיתונות הבריטית רודפת הסנסציות שתהרוס ללא היסוס את חייהם של אנשים ונשים כדי לזכות בעוד שבריר רייטינג בקרב קהל בור, מטומטם וראוי לבוז ("'בואו ניתן קצת כבוד לקוראים שלנו,' אמר העורך. והם כולם פרצו בצחוק" – עמ' 218).

על אף כל זאת, הפרוזה של ברטון רחוקה מלהיות מרשימה. היא אמנם יודעת לרתק את הקוראים ולהחזיק אותם במתח – אפשר בקלות לסיים את "האלמנה" במרתון קריאה לילי – אבל זאת בעיקר בזכות היותו של הספר קריא וקולח מאוד, ולא תודות לאיכויות יוצאות דופן. אף אחת מהדמויות המופיעות בו אינה מורכבת או מסקרנת, ונדמה שכבר קראנו גרסאות שלהן באינספור ספרים אחרים. ג'ין אמנם נוגעת ללב, בדרכה, אבל דמות בינונית, נטולת שאיפות ולא מעניינת כמוה לא באמת מסוגלת להחזיק עלילה שלמה על כתפיה. והיא עוד המוצלחת מבין גיבורי הרומן. קייט היא עיתונאית שאפתנית מהסוג הגנרי, כזאת שאוהבת את ילדיה ומפתחת אמפתיה למושא הסיקור שלה, אבל בשורה התחתונה נתוני התפוצה והוראות העורך תמיד יהיו בשבילה לפני הכול. הבלש ספארקס, הגנרי לא פחות, הוא כלב משטרה זקן ומכור לעבודתו שלא מוכן להרפות מפרשת התינוקת הנעדרת גם כאשר הממונים עליו פוקדים עליו במפורש לעשות זאת, ואפילו – תחזיקו חזק – מורים לו לצאת לחופשה. דמויות אחרות לא זוכות אפילו לאיפיון מינימליסטי מהסוג הזה (מעניין, אגב, שבספר שמתמקד כמעט אך ורק בנשים, דווקא ספארקס הוא הטיפוס החיובי היחיד, כזה שבאמת אפשר לחבב). הקלישאות האלה לא עוצרות בדמויות, והן מאפיינות חלק גדול מהתיאורים, המונולוגים והדיאלוגים ברומן. במרבית המקרים המינון שלהן נסבל, אבל פה ושם מופיעים משפטים איומים כמו "הבלשים היותר מבוגרים התקשו לעקוב אחרי הדברים שנאמרו. הסיבה לא היתה בורות טכנולוגית, היתה זאת הקרבה הגדולה לדוקטור ג'ונס ורגליה חסרות המנוחה שהסיחו את דעתם ופגמו ביכולת הריכוז שלהם" (עמ' 151). מהסיבות האלה, ולמרות שהוא עוסק בנושאים חשובים ואינו חושש לגעת בנקודות רגישות, "האלמנה" הוא בסופו של דבר ספר זניח למדי שעתיד להישכח זמן קצרצר לאחר קריאתו.