נושאים חמים

קורדרוי 141: החדש של מטאליקה מזכיר שלפעמים צריך לדמם מהאוזניים

ב-"Hardwired... to Self-Destruct" ארבעת חברי הלהקה מנגנים בהרמוניה מושלמת, חומות הגיטרות דחוסות מתמיד, ג'יימס שר כמו נער בן 17 ולארס בשיאו. מדובר באחד מהאלבומים הכבדים של מטאליקה, בקטע טוב, מרסק את המוח כמו לוסיל של ניגן

אבא, למה אתה עושה ככה עם הראש? שאל הילד את אביו שישב ליד המחשב ולראשו אוזניות שמהן מתפרץ האלבום החדש של מטאליקה. זה לא תלוי בי, אני לא מצליח להפסיק, ענה האב. תן לי לשמוע, ביקש הבן, והשליך את האוזניות בגועל אחרי חמש שניות. זה אכן לא "כביש החוף". וגם אני לא התחלתי עם מטאליקה בגיל 6. אולי הוא יצטרף בהמשך, אולי הוא ימצא את המטאליקה הפרטית שלו.

כבר עשרים שנה שלא נענעתי את הראש באופן רצוני למוזיקה חדשה של מטאליקה, וגם אז, ב-"Load", זה היה נענוע בחצי כוח. הנענועים הכנים, מהבטן, דהו ונשכחו עם השנים, משאירים איתם מאחור זכרונות ילדות וזעם נעורים. אז מאיפה בא האלבום הזה, בעל השם הטיפשי "Hardwired... to Self-Destruct" (תרגום חופשי: מתוכנת להשמדה עצמית) והעטיפה המעט מבחילה, וגורם למטאליקה להיות קצת קול שוב? כל זאת כמובן בהנחה שאתם בשלים לקבל אלבום חדש של הלהקה הזאת רגע לפני 2017, ושהיא בכלל יכולה לחזור להיות חלק מחייכם, שהתקדמו שנות חושך מהמטאל של ג'יימס הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיליו (תפסיקו, הוא כבר משפחה).

ומה הופך את אלבום מספר 10 של מטאליקה, שמגיע שמונה שנים אחרי קודמו, "Death Magnetic" המיותר, לקאמבק מוצלח? קודם כל עצם זה שהוא כולל שירים ממש טובים (שוב - מסייג, לחובבי הז'אנר), מהטובים של הלהקה מאז האלבום השחור. שנית, הוא מזכיר באווירה ובאנרגיות שלו את האלבומים הראשונים שלהם, מ- "Kill 'Em All" ועד "And Justice for All...". אמרתי מזכיר, הוא לא הם - בכל זאת, עברו יותר משלושים שנה. הוא מהכבדים שלהם, בקטע טוב. הארבעה מנגנים בהרמוניה מושלמת, חומות הגיטרות דחוסות מתמיד, ג'יימס שר כמו נער בן 17 ולארס בשיאו, מפרק את הדאבל בייס. ותודה למפיק גרג פידלמן, שעבד איתם בעבר כטכנאי ועכשיו לקח פיקוד אחרי שנים של בוב רוק וקצת ריק רובין.

אוקיי, מסכים שזה קצת מוזר כל המטאל הזה עכשיו. הם בני חמישים פלוס, אבות לילדים כבר לא קטנים. ואנחנו לא נמצאים הרחק מאחור. ובכל זאת, לפעמים אתה צריך שוב לדמם מהאוזניים כדי לזכור שאתה חי. ואחרי שברון הלב של סוף השבוע עם הפרידה מלאונרד כהן, בא האלבום הזה ומרסק לך את המוח כמו לוסיל של ניגן. הוא האלבום המושלם לתחילת עידן טראמפ, מה שנקרא יאללה, תביאו. אפוקליפסה עכשיו. אלוהים יודע איך הם שורדים את המאמץ הפיזי, אבל אשריהם.

אין ספק שהחברים התחזרו כאן - מי יכול או רוצה להקשיב היום לאלבום שנושק לשמונים דקות? מה קרה? הרי אחרי חצי שעה רצופה אתה יכול לדגמן לפרסומת לשבץ מוחי, אז שירים של 7 ו-8 דקות?! אנחנו אנשים מבוגרים ולא יכולים להרשות את זה לעצמנו. חצי מהאורך היה הופך את האלבום הזה לטוב בהרבה, ומתוך 12 השירים שלו יש ארבעה שאפשר היה להסתדר בלעדיהם, אבל עדיין, מדובר בהפתעה. "Atlas! Rise" ו-"Now That We're Dead" הם אדירים, גם שיר הנושא והסינגל הראשון "Moth to the Flame" ימצאו מקום של כבוד בקטלוג של הלהקה, "Dream no More" הוא כמעט אליס אין צ'יינזי, ושיר הסיום "Spit out the Bone" יהדהד במוחכם זמן רב אחרי שהוא נגמר. להבדיל ממנהגה של הלהקה עד כה, ההרעשה הכבדה הזאת לא מציעה נחמה. רוצה לומר שבכל שמונים הדקות שלה לא נמצא מקום לבלדה אחת של חסד. אם תתעקשו תוכלו להטיל את התפקיד על "Halo on Fire" הנאה, אבל לא באמת. אין כאן מנוחה, רק מתן אכזרי ואפקטיבי בראש. כרגיל, הטפילד לא יזכה בנובל על הטקסטים שלו, אבל זה הוא שצריך להסביר לילדים שלו מה לעזאזל הוא רוצה, לא אני.

בזמן שגאנז נ' רוזס סוחטים כסף ממעריצים בשביל הנוסטלגיה, הקולגות שלהם מהניינטיז עובדים ברצינות. לא היה קורה כלום אם הם לא היו עושים יותר מוזיקה חדשה. וכשכבר בחרו לעשות את זה יכלו להתרסק על סלעי המבוכה. זה לא קורה, וזה משמח. מטאליקה חזרה עם האלבום הכי טוב שלה מזה 25 שנים. אתם בפנים?