נושאים חמים

רושם פעמי הזמן: "עוד מהנעשה בעירנו" מחזיר אותנו לזוטות היפות שמרכיבות את החיים

אוסף טוריו השני של עלי מוהר המנוח, שיצא זה מכבר לאור, מהווה נקודת אור של כותב בלתי רגיל, שביקש להביא מעט שקט לחיים בתקופה סוערת. אבחנותיו הדקות ותובנותיו החכמות מוכיחות עצמן כרלוונטיות גם בימינו

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

משהו בטון המשתומם של עלי מוהר, בכתיבה העדינה והניואנסית שלו, כל כך חסר היום בנוף התקשורתי-תרבותי המגאפוני. הנינוחות, המתינות. מוהר, שהלך לעולמו לפני עשר שנים בדיוק, היה אבירם של הפרטים הקטנים, הזוטות שמרכיבות את חיינו.

לכן היה זה אך מתבקש להוציא כעת לאור אוסף חדש מטורי "מהנעשה בעירנו", כדי להיזכר בו ובמה שייצג. "עוד מהנעשה בעירנו", בהוצאת עם עובד ובעריכת חיים לפיד ומשה רון, הוא מקבץ נוסף של מיטב הטורים שפירסם מוהר בעיתון "העיר", החל משנת 1984 ועד מותו ממש. הטורים הללו, עם האיורים הדקים והמשעשעים של עמוס בידרמן, היו אחת העילות להשיג את עיתון "העיר" כבר ביום חמישי, קריאת חובה לכל מי שאהב עיתונות ואהב עברית ואהב את תל אביב ואהב תרבות.

בטורים הללו כתב מוהר על הים ועל בתי הקולנוע של פעם, על הפועל תל אביב ועל נערותיה היפות של העיר, על שירה צרפתית וגבינות צרפתיות ועל פריז בכלל, על הלשון העברית ומה שמתחולל בה, על דמויות אהובות עליו כמו אלתרמן ואריק איינשטיין, פרנק סינטרה וז'ורז' ברסאנס. ותמיד על האביב שהגיע לעיר, או על הגשם הראשון.

הוא אימץ לעצמו גישה נוסטלגית-מלכתחילה, להסתכל על העבר בעינים אוהבות ולשמר מתוכו את מה שכדאי. כך ייצגו אותו בכבוד דמויות שמרניות שהמציא, כמו בר קולמוסא או פולמוסאי, המבוססות על זקני עיתון "דבר" שבו עבד פעם. וכמובן, הטיפוסים רבי החן, כמו זה שמצטרף בלי לשאול אם אפשר, זה שאין כוח להתווכח איתו, או זו שהורגת אותך ברכות.

בהקדמה לספר "מהנעשה בעירנו" מ-1994 כתב מוהר: "בטור הזה נעשה בדרך כלל מאמץ עיקש לדבוק באותן זוטות שבמקומות אחרים (ופעם גם אצלנו) הן מרכיבות את מה שמכונה בהיסח הדעת בכינוי החיים: עצים שונים, בעלי כלבים (וכלביהם), בת צחוק של מישהו, פינת רחוב בשמש, הילוכה המצודד של גברת תלפיות, ריח קציצות מיטגנות הממלא את חדר המדרגות, שכנה ממול... מי שמתעקש לדון דווקא באלה, חש תחושת אשמה גדולה והולכת: על זה לכתוב? צעיפים, צמרות, חלקותה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף? העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?"

אז התשובה לשאלה של אלתרמן, ושל מוהר בעקבותיו, היא – כן, מותר ואף רצוי. הנה כך, למשל, נפתח המאמר הראשון בספר החדש, מדצמבר 1985: "גם המוות איננו מה שהיה, וכל מי שיש לו תוכניות בכיוון הזה מוטב שיחשוב פעמיים. בעבר היה נהוג לומר בדרך כלל את שבחי הנפטר, לעתים אפילו בהגזמה... ואולם... דור מפוכח, שפוי, נטול סנטימנטים, אינו מאבד את קני המידה המחמירים שלו אפילו לנוכח המוות, ונוטה לומר את האמת בפרצוף, גם אם זה אינו יכול עוד להרים את גבותיו בתמיהה". קשה שלא לחשוב בהקשר זה על ה"הספד" שספד יוסי ביילין לבנימין (פואד) בן אליעזר לפני חודשים אחדים, ולהבין עד כמה הטורים של מוהר רלוונטיים גם עכשיו.

עוד מהנעשה בעירנו, עלי מוהר, איורים (יח"צ , עמוס בידרמן)
אימץ לעצמו גישה נוסטלגית. מתוך "עוד מהנעשה בעירנו" (איור: עמוס בידרמן)

מוהר נולד ב-48' בתל אביב, בן לעדינה וליחיאל, משורר ופזמונאי. הוא גדל בבית ברחוב שלמה המלך, למד בבית הספר א"ד גורדון ובתיכון חדש (שלוש שנים מעל התלמיד יוני רכטר, שכעבור שנים שיתף איתו פעולה והשניים יצרו שירים נפלאים ביחד). הוא שירת ככתב "במחנה נח"ל", אבל ביקש להתנדב לגדוד הנח"ל המוצנח, עבר מסלול הכשרה כלוחם, ואכן השתתף במלחמות שבאו לאחר מכן.

מוהר נישא פעמיים. אשתו הראשונה, אירית, היתה חברתו מגיל 14 והיא אם בתו היחידה, שרון, שגם פעלה רבות לטובת הוצאת הספר כעת. הספר מוקדש לשלושת נכדיו של מוהר, תומא, נעמי ואנה. אשתו השנייה של מוהר היתה ויוי צידון. בשנה האחרונה לחייו הוא חלה בסרטן הלבלב, אבל השתדל להמשיך לחיות כרגיל ולא לפנות יותר מדי מקום למחלה. הוא הלך לעולמו בגיל 58 ב-30 בנובמבר 2006, ונקבר בבית העלמין בחולון.

מוהר כתב שירים שהיו לחלק ממחזור הדם של השפה העברית והמוסיקה הישראלית. "שיעור מולדת", "שש עשרה מלאו לנער", "שיר נבואה קוסמי עליז", "כל עוד", "יורם", "נגיעה אחת רכה", העיקר זה הרומנטיקה", ועוד כל כך הרבה.

גם שלושה ספרים פירסם - "מהנעשה בעירנו" שקיבץ מטוריו בין 1984 ל-1994, "פלוגה גימ"ל, מחלקה שלוש" שליקט רשימות ממלחמת יום הכיפורים שפורסמו בעיתון "דבר", בליווי רישומים של דוד טרטקובר, ו"זו אותה האהבה" – מעין "ביוגרפיה של אריק איינשטיין בראשי פרקים".

עוד מהנעשה בעירנו, עלי מוהר, איורים (יח"צ , עמוס בידרמן)
מוהר המשיך לכתוב וליצור עד יומו האחרון. מתוך "עוד מהנעשה בעירנו" (איור: עמוס בידרמן)

"עלי היה רשם של פעמי הזמן", אומר הסופר חיים לפיד, חברו של מוהר ואחד מעורכי הספר. "הוא רשם את השתקפות קרני השמש על שיח זה או אחר בעיר, אבל גם עקב אחר שינויים במנהגים, בצורות בילוי, בטעמי הקריאה והתרבות, בשפה, ובפוליטיקה הישראלית. בחרנו לספר רשימות שיש בהן ייצוג למוטיבים העיקריים בכתיבה שלו. למשל, רשימות שעוסקות באישים ידועים, כמו אלתרמן, נסים אלוני, אריק איינשטין, או איב מונטן. יש התרשמויות שלו מערים בחו"ל, בעיקר פריז אבל גם רומא או בודפשט. יש רשימות שעסקו בדאגה לעברית ההולכת ומתפתחת או נפגמת ונשחקת. סגנון ההטפה שלו היה תמיד חביב וחינני אבל הוא באמת נרתע מההתעללות בעברית.

"יש לו גם רשימות פוליטיות. הוא היה איש מחנה העבודה ובן גוריוניסט. הוא עסק בסוגיות חברתיות תרבותיות, גם בנושא החלוקה העדתית".

בשיח האקטואלי העכשווי, עלי מוהר היה מתויג מיידית כגבר פריבילגי, לבן אשכנזי חילוני תל אביבי שמאלן, הגמוני.

"היום הוא היה יכול להיות מסומן די מהר כשייך לאותו מחנה. אבל מי שיקרא את הרשימה שבה כתב כיצד בעתיד נכדיו ייקראו לחפש שורשים אבודים בפולין, או רשימה מבריקה ומצחיקה על חוגגי המימונה שמסבירים איך הם חגגו אותה פעם, לפני שהפולנים עיצבו את המימונה כרוחם, יבין שהוא עסק בנושאים חברתיים רבים".

עוד מהנעשה בעירנו, עלי מוהר, איורים (יח"צ , עמוס בידרמן)
"בשיח האקטואלי הוא היה מתויג כגבר פריבילגי לבן" (איור: עמוס בידרמן)

משה רון מעורכי הספר, אומר כי מוהר לא היה בעד כור היתוך, אלא בעד הישראליות. "הוא רצה שאנשים שמרגישים את התרבות המזרחית שלהם, ירגישו גם את הישראליות שלהם".
מוהר ייצג עולם של חילוניות שפויה. בהקדמה לספר, מתאר דורון רוזנבלום את הכתיבה של מוהר כ"מלחמת חורמה כנגד הזמן עצמו". הוא היה, כותב רוזנבלום, "כותב מעודן ומתורבת, כמעט אנכרוניסטי במודע, במציאות שהלכה ונעשתה בוטה מאין כמוה... כי מה בסך הכל רצה, כרבים מבני דורו? לקושש לעצמו ולאחרים – לא, אפילו לא אושר, בל נגזימה – אלא מעט שקט, נגיעה אחת רכה של שגרת חולין, קצת עקביות, טיפת המשכיות בין-דורית, איזו מעגליות עונתית, כבמתוקנות שבארצות".

הוא גם ברא תל אביב משלו, שהתכתבה יותר עם פריז ועם לונדון מאשר עם ברלין. "גם כשעלי כתב על תל אביב שלו בז'אנר שבין לפרוזה לשירה", אומר חיים לפיד, "יותר משהוא שיקף את תל אביב הוא יצר את תל אביב. זו היתה תל אביב מוהרית כזאת. הוא היה אמן שיצר במילותיו עיר קסומה במבט אוהב וכואב, אבל אופטימי ואוהב חיים. נכון שהיום תל אביב השתנתה אבל עלי גם ליווה את העיר בשינויים שלה, ובטורים שלו היתה ערנות למה שקורה. כל הזמן היה מודע לדון קישוטיות של הניסיון להיאבק בתחנות הזמן ובשינויים שהן מביאות".

מוהר הלך לעולמו עוד לפני שהספיק להתוודע לפלאי הפייסבוק, הוואטסאפ והטוויטר, ולסוגי הכתיבה וחידושי ההבעה שהביאו איתם. "מן הסתם לו היה כותב היום", אומר לפיד, "הוא היה סופק ידיים מול תופעת הסלפי, ובוודאי היה מסגנן קצת סמסים לטור". משה רון אומר כי היה "חן אינסופי בכתיבה שלו, כתיבה מתונה בלי עוקץ של רשעות".

הוא אימץ לעצמו טון שמרני.

"מבחינה פוליטית עלי היה ליברל, אדם רחב אופקים. השמרנות שלו היתה יותר הצורך לשמור על דברים ישנים ולא לתת להם ללכת לאיבוד. הוא זיהה דברים שנשארו רלוונטיים גם עשר שנים אחרי מותו".