מצעד מאה שירי 2016 של וואלה! תרבות: חלק ראשון

לבצע גרסת כיסוי כל אחד יכול. לבצע גרסת כיסוי שתיקח שיר בן יותר מ-50 שנה ותהפוך אותו לרלוונטי עבור דור חדש וצעיר זו כבר אמנות. גם אם אתם לא מחובבי הז'אנר או הלהקה אי אפשר שלא להעריך את ההישג. בביצוע עצמו אין הרבה סאבטקסט, אבל בואו נודה על האמת, גם בביצוע המקורי של סיימון וגרפונקל אין (כזכור העיבוד הלהקתי הולבש מאחורי גבם של הצמד). מה שכן יש בו זו ההבנה שכל העוצמה וה"רעש" שבוקעים מהשיר מתבססים כמעט אך ורק על קולו של סולן הלהקה דייוויד דריימן. ואם באים אל שיר נטולי ציניות, אי אפשר שלא להתרשם מהביצוע הקולי המופלא. השיר הפך ללהיט אף שהוא לא מתכתב עם אף תופעה אופנתית בפופ העכשווי. מה זה אומר? שלמרות שמצעד הבילבורד היום שונה לחלוטין מזה של לפני שלושים או חמישים שנה, כאשר שיר טוב פוגש קול טוב, ילדים ומבוגרים כאחד מתקשים להישאר אדישים.

(ניר גורלי)

קשה לעמוד בקסמה של וויטני, להקה שהוקמה על חורבות הסמית' ווסטרנס. לכן לא פלא כי אלבום הבכורה שלה, שיצא הקיץ, מככב כעת בסיכומי השנה, ובו בזמן,"No Woman" מתוכו חצה את רף מיליון ההשמעות ביוטיוב. זה אכן שיר יפהפה, על-זמני וממכר, מהסוג שאתה בטוח כי שמעת אותו אלף פעם בעבר כבר במפגש הראשון שלך עמו. האפיון שלו כל כך נוגע ומדויק, עד שכבר בשורה הראשונה אנחנו מרגישים שאנחנו שם עם גיבורו הבודד והנודד, עולים יחד איתו לרכבת אל המקום שאין בו אישה, אבל יש בו גיטרות, חצוצרות וקולות מתוקים כמו נשיקה.

(אבנר שביט)

פעם שיבוצו של שיר בפרסומת יכול היה להפוך אותו ללהיט. כיום כוח גדול אף יותר הוא זה של טרנדים ויראליים. מדהים עד כמה "Black Beatles" של ריי סרמורד תפס תאוצה במסגרת אחת המגמות היותר חמודות של השנה, אתגר חלון הראווה. צלילי להיט הטראפ עיטרו אותו בעקביות כאשר בזה אחר זה גם העמך וגם אצולת הידוענים קפצו צילמו את עצמם עומדים ללא ניע עם השיר הזה ברקע. כחודש תמים אחרי שיצא קפץ השיר לתודעה בענק והתלקח, נישא היישר אל המקום הראשון מכירות והשמעות הסינגלים בארה"ב ובשאר העולם. הצמד האמריקאי (וגוצ'י מיין, שמתארח בשיר) זכה לראשונה להכיר את אוויר הפסגות של מצעד הבילבורד. בצדק. גם אם כיוונו לאילנות גבוהים מדי כשקראו לעצמם הביטלס השחורים, מדובר בהמנון חמוד וממכר עם סטמפת "2016" על עכוזו.

(עידו ישעיהו)

יש להקות שמקליטות ומשחררות חומרים ללא הכר עד שכמעט בלתי אפשרי לעקוב ולתפוס את הדיסקוגרפיה שלהם. ההמלצה שלנו לכל מי שמתבלבל מהגודש, היא להחריש את הכל ולהתמקד בשיר אחד. הרכב הגאראז'-פסיכדליה הקליפורני Thee oh Sees (שגם הופיע השנה בישראל) הוציא עד כה 12 אלבומים בשמונה שנים; שניים מהם יצאו השנה, ומעליהם מנצנץ שיר אחד מרהיב - יצירת הפסיכדליה בת שש הדקות "The Axis" שסוגרת את האלבום "A Weird Exits". השיר מציג את הצד הרך והמלודי יותר של ההרכב, אבל גם לא חף מקתרזיס כאוטי ומחריש אוזניים בסופו. ההנאה מובטחת למעריצים ותיקים ומאזינים אקראיים כאחד.

(ניר גורלי)

מהשירים האלה שעושים לך חשק להקים להקה במוסך שאין להורים שלך. קטע בולט באלבום מלא קטעים בולטים של ההרכב האמריקאי הזה שמאז כבר שינה את שמו.

(מני אבירם)

כנראה שיעור הכימיה הטוב ביותר שהולחן השנה. הסינגל הראשון מתוך אלבום החזרה-לפורמה של ההרכב הניו יורקי Yeasayer מכיל מעט היגיון אבל הרבה מאוד רגש (בעצם אולי יש היגיון שפספסתי כי לא הרחבתי כימיה בתיכון). למי שקולו מלא הכוונה של הסולן כריס קיטינג לא מספיק, מצטרפת במערכה השלישית גם מקהלת הילדים הדרמטית ומדגישה את מוסר ההשכל של השיר: להתרחק מרעלים כאשר הטוויסט הוא... אני הרעלים! כך נשמעת להקה שעושה בחירות אמנותיות מוזרות בעודה נמצאת בשיאה האמנותי.

(ניר גורלי)

נתחיל מהכתר: הקאמבק הכי מרגש של השנה שייך לטרייב קולד קווסט. אחרי 18 שנים הוציא ההרכב אלבום פראי, מאסיבי, שנושף בעורף של טיפוסים כמו טראמפ ומלמד שוב על ההיסטוריה, ובעיקר מי האבות המיתולוגיים של הראפרים האינטליגנטים, אלה שקוראים תיגר על כל מה שסתום וחלול. במרץ האחרון איבדו חברי טרייב את פייף דוג, אבל לא לפני שהקליטו איתו את "We Got It from Here... Thank You 4 Your Service", ובו "We The People..." המצטיין. זה קטע טעון פוליטית שמדבר לכולם, למי שתפס את המושכות בבית הלבן ולמי שאיבד תקווה. המאה ה-21 מודה לשבט על חזרתו.

(שי סגל)

יש אמנים שמוציאים שני אלבומים בשנה ויש אמנים שהורידו את הקצב לסינגל בודד בשנה. כשזה בק וכל שיר הוא בסדר גודל של Dreams משנה שעברה או Wow מהשנה – זה לגמרי בסדר. נהוג לחלק את עבודתו של בק לשניים: בק הפאנקי והשמח מול בק הרגיש והמלנכולי. "וואו" מזכיר לנו שהיצירה שלו מכילה יותר מדי צבעים כדי שנתייג אותה בשחור או לבן. בשיר הזה אנו פוגשים בעצם את אותו בק הראשוני שהכרנו – ההוא מ-Loser ו-Where It's At. אם מתעקשים לתייג אפשר לקרוא לו בק הסטלני, ואפשר גם סתם ליהנות מכושר ההמצאה הבלתי נגמר של האמן הפורה. אולי בשנה הבאה נזכה להתייחס לאלבום מלא חדש שלו אבל גם אם יחליט להמשיך במשחק המקדים הארוך בהיסטוריה, כאמור זה בסדר מבחינתנו.

(ניר גורלי)

אמנם יצאו לא מעט (בלשון המעטה) שירים דומים השנה, ובכל זאת משונה למדי שהטראק הכובש הזה די התאדה מאז דיצא באפריל, ומקומו נפקד גם מרוב הסיכומים למיניהם. שיתוף הפעולה בין קלי אוצ'יס, מוזיקאית ממוצא קולומביאני, וינס סטייפלס וסטיב ליסי הוא מפגש פסגה קולע, קצבי וחושני. אפשר להאמין שעוד יסמפלו אותו, ירקדו אותו ויחזרו איתו, ודווקא העובדה שבניגוד לטראקים עכשוויים דומים אחרים אין בו שום יומרה, היא שהופכת אותו למושלם.

(אבנר שביט)

למרות היותו אחד האמנים החיים המשפיעים ביותר, ואולי בדיוק בגלל זה, משמש סולן טוקינג הדס לשעבר, דייוויד ביירן, בשנים האחרונות בעיקר כשחקן אורח. שלישיית ההיפ הופ הוותיקה דה לה סול התקמבקה השנה עם אלבום מצוין שהמעריצים מימנו באמצעות פרויקט קיקסטארטר מוצלח. בין האורחים גונבי ההצגה שבאלבום אפשר למנות בין השאר את סנופ דוג, דיימון אלברן ואשר. מי שגונב את ההצגה מעל כולם הוא ביירן בשיר סנופיז. אולי שיר הקרוס-ז'אנר הטוב של השנה.

(ניר גורלי)

לא היו הרבה רפרורים לאייטיז השנה, אבל הנה שיר שכן ניסה. חתומה עליו החמישיה האנגלית ההייפית בלוסומס, שהיא קצת סטרוקס וקצת ארקטיק מאנקיז, רק עם סינתיסייזרים.

(מני אבירם)

קארן אורסטד (מו?) הפכה לכוכבת הפופ הדנית הגדולה בעולם. וכשאנחנו כותבים "כוכבת פופ", אנחנו מתכוונים לשוגר ראש, למניירות, לדוגמנים חתיכים בקליפים עם חופי ים, ועוד נסים ונפלאות שמזרימים מזומנים לעו"ש ומקימים לתחייה עלבונות ישנים כמו "מסחור". יותר מהכל, נראה שהפרסונה האלטרנטיבית של מו נספתה בתאונה טרגית. כל זה לא מתיישב עם העובדה ש-"Final Song", עוד להיט של מאות מיליונים, הוא גילטי פלז'ר ממכר באופן מרגיז, עם מחוות דיפלו-יות, השפעות דיפלו-יות, ורוח הפקתית גדולה של דיפלו (על אף שלא הפיק אותו). אם תשאלו אותנו, הלב הסקנדינבי עדין פועם.

(שי סגל)

"אין לך זכות להיות מדוכא/ לא התאמצת מספיק לאהוב את זה/ לא ראית די מהעולם/ אבל זה כואב, זה כואב, זה כואב, זה כואב". קאר סיט הדרסט (וויל טולדו בן ה-23) יכול לשיר על אקזיסטנציאליזם של הנעורים, שגרה מנוונת, בדידות או הרגשה מחורבנת שאחרי אסיד ופטריות, וזה עדיין יישמע ממכר באופן מעורר קנאה. עם השפעות חזקות של הסטרוקס, יכולות מלודיות ביצ'-בויזיות והלך רוח של גיק מדופרס, זה אחד השירים היפים באלבום ה-13 שלו, שאף יצא בלייבל אמיתי (מטאדור) ויש בו ריפים של גיטרה שאסור להחמיץ.

(שי סגל)

האלבום הרביעי של הרכב האינדי מקנטאקי יצא בסוף שנה שעברה, השיר הזה, בלדת הרוק האופטימית "Trouble" היה להיט מפתיע ברדיו הישראלי השנה. המסר שבו פשוט ונכתב עשרות פעמים: החיים קשים אבל מזל שיש אהבה. פשוט אך אפקטיבי. כמו הלהקה עצמה ולהקתו של מפיק האלבום, דן אורבך מהבלאק קיז, שתיהן מהוות ערוץ עכשווי ונגיש למסרי רוקנ'רול קלאסיים.

(ניר גורלי)

ב"Kill V. Maim" גריימס הופכת למקס הזועם של האינדי פופ. הגיטרות המובילות חזקות, הקול של גריימס צועק כמו חיה פצועה, ההיי-פיטץ' מגיע לשמיים והיא לחלוטין עומדת בהבטחתה מתחילת השנה, "רציתי להוכיח שאני יכולה לעשות משהו באמת אגרסיבי". עכשיו תדמיינו את המעודדת הכי חמודה בתיכון האמריקאי, תוסיפו לה ניבים באורך 5 ס"מ, יכולות ווקליות שעשויות לקרוע לכם את עור התוף וגאנג של נשים קרביות. אם תשאלו אותנו, ככה עושים פופ.

(שי סגל)

שיר יפהפה, כן ואוטוביוגרפי שפותח את האלבום האחרון של אוקרביל ריבר, אלבום שבו וויל שף מנסה לשים את העבר מאחוריו ולצאת לדרך החדשה. קשה שלא לחשוב על מרק קוזלק במהלך השיר הזה, אבל שף בהחלט עומד בזכות עצמו ויודע לספר סיפור.

(מני אבירם)

ב"Ultralight Beam" יש מקהלת גוספל ואורגן, אירוח של צ'אנס דה ראפר ופרפורמנס יחסית שטוח של קניה. תחברו את כל אלה וקיבלתם קטע מושלם שיכול להפוך גם את אחרון האתאיסטים למאמין. קניה, שעובר את אחת השנים המוזרות בחייו, שר על גאולה, על כוח עליון ועל התעלות רוחנית. זה שיר שעושה חשק להלך ברחובות ולראות את השמיים נפתחים לקראתך, או אולי להיטבל לשם האב, ייזוס ורוח הקודש.

(שי סגל)

אפשר רק לקוות שהבחירה הזו לא תפחית מהסטריט-קרד שלנו, אבל נו, זה שיר ממש חמוד. שמחת החיים של רביעיית הבנות הבריטית העולצת הזו, פליטות "אקס פקטור" בארצן, חיננית עד כדי כך שאפילו נוכחותו התמוהה של שון פול לא מצליחה להרוס את התענוג. ספוג ברגשות אשם, כמובן, אבל תענוג.

(עידו ישעיהו)

"אוגוסטינוס" הוא יותר מדב היינס (בלאד אורנג') אוכל עוף מטוגן עם ג'וליאן קזבלנקס בדקה ה-2:30. "אוגוסטינוס" הוא סיפור על משפחה שחורה שמהגרת לאמריקה, "מחזיקה את הראש מעל המים" ומחכה לגורל שיכה בה. יש שם עצבים חשופים ("הראשים שלנו הכו את המדרכות, פעמים רבות בעבר"), חמלה ("אתה מלטף את פניו כדי להרגיע אותו, תוך ידיעה שיש עוד"), חזרה לשורשים (הבית האחרון מבוצע בשפה הלאומית של סיירה לאונה, קריו, משם בא אביו של היינס) ויגון ("תגיד לי, איבדת את הבן שלך?/ תגיד לי, איבדת את האהבה שלך?"). זה שיר קורע לב, שהופק ומבוצע על ידי מי שהוגדר כיורש של פרינס, וכן - גם ג'וליאן קזבלנקס מופיע שם לרגע בקליפ.

(שי סגל)

השיר הכי עצוב של השנה ואחד העצובים שאי פעם נכתבו. ניק קייב מקונן על בנו בן ה-15 ארתור, שנהרג בנסיבות טרגיות, ואי אפשר שלא לבכות איתו. רק לבעלי לב חזק במיוחד.

(מני אבירם)