היישר להיכל התהילה: "עקורה" הוא ספר פנטזיה משובח ויוצא דופן

ב"עקורה", רומן הפנטזיה המקסים מאת נעמי נוביק, התאהבתי כבר כשקראתי אותו בשפת המקור בתחילת 2016. מאז ועד ליציאת התרגום העברי שלו בהוצאת נובה – תחילה במהדורה אלקטרונית והחל מהחודש גם כעותק פיזי – הספיק הספר לקצור שבחים מקיר לקיר, לזכות בכמה מהפרסים היוקרתיים ביותר לספרי פנטזיה, ולמכור את הזכויות על העיבוד הקולנועי שלו (שאותו תפיק אלן דג'נרס) לאולפני האחים וורנר. ההייפ, במקרה הנוכחי, מוצדק לחלוטין. "עקורה" הוא ללא ספק אחד מספרי הפנטזיה הטובים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות. הוא עושה זאת בלי להיות חתרני או מהפכני באופן קיצוני, בלי לערער ולפרק לגורמים את מוסכמות הז'אנר, ובלי להציג לראווה מערכת קסם מורכבת בעלת חוקים סבוכים ומבלבלים או גימיקים טכניים ופילוסופיים דומים. מה שגורם לספר הזה להיות טוב כל כך הוא, בפשטות, הכישרון הנדיר של נוביק לספר סיפור.

נוביק, ילידת ארצות הברית, היא בת להורים יוצאי פולין וליטא, והמורשת התרבותית הזאת ניכרת בכתיבתה. העולם של "עקורה" מבוסס על המיתולוגיה הסלאבית ועל אגדות עם ממזרח אירופה, לרבות המכשפה האהובה באבא יאגה. למרות ששמות חלק מהאתרים אינם מותירים מקום לדמיון באשר למקומות שעליהם הם מבוססים, מדובר בעולם בדיוני לחלוטין עם אווירה ייחודית ושונה מאוד מזו האנגלית-ימי-ביניימית שמאפיינת כותרי פנטזיה רבים. כספר שעומד בפני עצמו ולא צפוי להניב ספרי המשך, מתמקד "עקורה" במרחב גיאוגרפי מצומצם יחסית ובמספר לא גדול של דמויות. אגניישקה, הגיבורה והמספרת, היא בתו של חוטב עצים מהכפר דוורניק שבממלכת פ?ו?ל?נ?יה; נערה מאושרת, חסרת דאגות ונטולת שאיפות יוצאות דופן, שמעבירה את זמנה בנעימים בעזרה להוריה ובמשחקים עם חברתה הטובה קאשה. החיים בעמק שלה טובים ונוחים למעט העניין ההוא עם היער המקולל, שעליו משתדלים תושבי המקום להמעיט בדיבור.

מדי פעם יוצאים מאותו יער יצורים איומים וחוטפים אנשים. לפעמים החטופים גם חוזרים, "מושחתים באופן הגרוע ביותר: מחייכים ועליזים, ללא פגע. הם נדמו כמעט עצמם למי שלא הכיר אותם היטב, ויכולת לבלות יום בשיחה עם אחד מהם ולא להרגיש שמשהו אינו כשורה, עד שמצאת את עצמך לוקחת סכין וכורתת את ידך, עוקרת את עינייך, חותכת את לשונך, בעוד הם אינם חדלים מלדבר ולחייך את חיוכם הנורא. ואז הם היו לוקחים את הסכין ונכנסים אל תוך ביתך, אל ילדייך, בעודך שוכבת בחוץ עיוורת וחנוקה וחסרת אונים אפילו לצרוח". ואם לא די בכך, היער מנסה להתפשט ללא הרף אל היישובים הסמוכים. לפני שנים הוא הצליח להשתלט על הכפר הסמוך ולבלוע אותו בשלמותו, וכעת חוצץ רק עוד כפר אחד אחרון בין הזוועה לבין מקום מגוריה של אגניישקה.

אף על פי כן, המצב לא רע כל כך. האדון הפיאודלי של העמק, קוסם בן-אלמוות המכונה "הדרקון", מצליח בדרך כלל לשמור על חיי התושבים ולהדוף את מתקפות היער, ובתמורה לכך מציב דרישה צנועה למדי – אחת לעשור, במהלך משתה האסיף, הוא לוקח את אחת מנערות העמק שחגגו את יום הולדתן השבע-עשרה בשנה שחלפה. לאחר עשור נוסף משולחת הנערה לחופשי עם סכום כסף נכבד ומוניטין הרוס. המשתה המתקרב ממלא את אגניישקה בעצב גדול, לא מפני שהיא חוששת להיבחר – כבחורה לא יפה, לא נקייה ולא מוכשרת במיוחד, לא אמורה לרחף מעליה סכנה כזו – אלא כי היא ושאר תושבי העמק בטוחים שהדרקון עומד לקחת את חברתה היפהפייה קאשה. כמובן שהדרקון בוחר דווקא באגניישקה הגבוהה והמגושמת, והנערה האומללה נזרקת ללא כל הכנה מוקדמת למציאות חדשה ומדכדכת שכוללת הקרבת עשור מחייה למען סיפוק גחמותיו של קוסם זועף ונרגן. אלא שליער האפל יש תוכניות משלו, ובתוך זמן קצר נאלצת אגניישקה להתמודד עם אתגרים שבפניהם לא עמדה אף אחת מקודמותיה, וגם זוכה לגלות את העולם הגדול שמחוץ לעמק ואת הכישרון המופלא שטמון בה ושעליו לא ידעה מעולם.

אגניישקה היא גיבורה שקשה שלא להתאהב בה ממבט ראשון. היא דעתנית, חצופה ונעדרת כל כבוד לשררה או לסמכות, אבל גם פגיעה, חסרת ביטחון ונטולת כל פאסון, מה שרק מגביר את חמידותה. היא אמיצה, אצילת נפש ומלאת חמלה, אבל מסוגלת להיות גם קשת עורף וברגעים מסוימים אפילו קטנונית. והיא גם אנושית במידה כזו שכל קורא סביר יהיה מסוגל לדמיין את עצמו בנעליה מרובבות הבוץ. לאורך העלילה אגניישקה מתבגרת, מתחזקת ומתפכחת, אבל גם שומרת על התום, הישירות ואהבת האדם שלה, בניגוד למרבית הגיבורים הספרותיים שעוברים מסעות התבגרות וחניכה כאלה.

במובן זה ובמובנים רבים אחרים, "עקורה" הוא תמונת מראה של ספרי "שיר של אש ושל קרח" ודומיהם. אם אצל ג'ורג' ר. ר. מרטין הרוע, האכזריות והאינטרס הם חזות הכול, נוביק היא מאמינה גדולה באלטרואיזם ובחמלה. לא שחסרים אצלה אכזריות ואלימות, כפי שיכול להעיד הציטוט שלעיל, וגם לא שחיתות, צביעות או רדיפת אינטרסים, אבל היא והגיבורה שלה מתעקשות, באופן כמעט נאיבי אבל מוצדק מבחינה עלילתית, לחפש את הילד הקטן והאבוד שמסתתר גם בתוך בן הבליעל המנוול ביותר. כך גם המוות, שבספרי פנטזיה רבים מתואר כעניין טכני, כמעט אגבי, לא חדל לזעזע את אגניישקה, שבאחד הרגעים הנוגעים ללב בעלילה מתעקשת להזכיר שאפילו לחייל הגנרי ביותר, שצפוי לשמש כבשר תותחים בהתכתשות עקובה מדם שתותיר אלפי חללים, יש סיפור ייחודי משלו, אהובים שבשבילם הוא הכול, וחיים יקרים ומשמעותיים לא פחות מאלה של כל אדם אחר. במובן הזה, ועל אף האלימות הרבה שמתוארת בו, "עקורה" הוא ספר פנטזיה כמעט פציפיסטי. ולבסוף, לעומת הסקסיזם הצורם של מרטין ושלל חקייניו, שכותבים את מרבית הדמויות הנשיות שלהם כמושא תשוקותיו של נער מתבגר, "עקורה" הוא רומן פמיניסטי שמציג גיבורות חזקות שמסוגלות להגדיר את עצמן, להחליט עבור עצמן ולדאוג לעצמן בלי שאף אחד יעשה מזה עניין גדול. תמיד נחמד לגלות שאפשר לתאר נשים בספרי פנטזיה גם בלי לפרט את אורך הרגליים, מוצקות הישבן או חושניות השפתיים שלהן. אולי כדאי שגם סופרים גברים ינסו את הטריק הזה מדי פעם.

מעבר למסרים האוניברסליים שלו, שאותם מעבירה נוביק באופן טבעי ונטול כל דידקטיות, "עקורה" הוא במידה רבה סיפור על אהבתן וידידותן האמיצה של שתי חברות טובות. הקשר בין קאשה ואגניישקה כולל גם צדדים פחות נעימים, עובר מבחנים קשים, ובשלב כלשהו אף כופה על הגיבורה בחירה נוראה, אבל הוא לא חדל לרגש בשום שלב. בניגוד לאהבה הזאת בין חברות, סיפור האהבה הרומנטי - כלומר הקראש שאגניישקה מפתחת כלפי הדרקון, המבוגר ממנה במאה ומשהו שנים - הוא הדבר היחיד שמעצבן בספר: צפוי, קלישאתי, מאולץ וטרחני, אם כי לא במידה שתקלקל את ההנאה מהקריאה או תשפיע יותר מדי על התפתחות העלילה. וכפי שעשוי לרמז שמו, "עקורה" הוא גם סיפור על אהבה למקום. אירגונים לאומניים רבים היו בוודאי שמחים להעסיק את נוביק במחלקת התעמולה שלהם לו היו קוראים כיצד היא מיטיבה לתאר את העמק של אגניישקה, את הקשר המטאפיזי של תושביו לאדמה שעליה הם חיים ואת ההיקסמות שלהם מנופיו.

יותר מהכול, "עקורה" הוא פשוט סיפור יפהפה – אגדה קסומה, קולחת ומרתקת, עצובה אבל אופטימית, שלא תרצו שתסתיים. הכתיבה של נוביק לירית ופיוטית ובו בזמן גם תכליתית, אמינה ולא מעושה או מתחנחנת. עלילת הפנטזיה שהיא רקמה היא מהמשובחות, מסעירות הדמיון והמספקות שנכתבו מזה זמן רב. שבחים מגיעים גם ליעל אכמון על מלאכת התרגום – את המהדורה העברית של "עקורה" קיבלתי חודשים ספורים לאחר שקראתי את גרסת המקור (ומדובר באחד מאותם ספרים יחידי סגולה שאפשר לקרוא בהנאה רבה פעם אחר פעם בתוך זמן קצר), כך שלא יכולתי שלא להשוות בין השתיים, והתרגום העברי עומד בהשוואה הזו בכבוד. אכמון הצליחה להעביר ללשון הקודש את השפה העשירה של נוביק ואת האווירה הפנטסטית-ציורית-אפלה של הרומן, כשרק המינימום ההכרחי הולך לאיבוד בדרך. לכל השבחים האלה יש להוסיף את ההסתייגות הבאה: מדובר בסיפור פנטזיה פר-אקסלנס, כזה שמככבים בו מכשפים בני-אלמוות, מפלצות, קסמים ותופעות שלא בהכרח מצייתות לחוקי הטבע המוכרים לנו. בתור שכזה, קוראים שאינם מחובבי הסוגה יתקשו להתחבר אליו. עבור כל השאר מדובר בקלאסיקה בהתהוות, יצירת מופת אמיתית שמקומה בפנתיאון של ספרות הפנטזיה מובטח.

"עקורה" / נעמי נוביק. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת נובה. 529 עמודים.