נושאים חמים

"מצחיקונת" נגד "עלובי החיים": שני מחזות הזמר הגדולים בישראל - ראש בראש

הקאמרי והבימה מציגים בימים אלה שתי הפקות ענק של מחזות זמר ותיקים ואהובים. בצד האחד של הזירה "מצחיקונת", קומדיה קלילה וחמודה מלאת סטפס וריקודים. בצד השני "עלובי החיים" רוויית הגופות והשירים קורעי הלב. שימו את כפפות האגרוף, ובואו נתחיל בקרב

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

מה בתכנית?

מצחיקונת: סיפור חייה האמיתיים של השחקנית פאני ברייס, יהודייה ניו יורקית מוכשרת ביותר, אבל לא יפה במיוחד, שעוד תוכיח לעולם שהיא יכולה לעשות הכול, ושהיא הכישרון הכי גדול שצמח בברודווי. בדרך היא פוגשת את ניק ארנשטיין החתיך ושובר הלבבות, ועוברת איתו תקופת חיים די רצינית, רק כדי לגלות שבסוף היא נשארת כוכבת על הבמה עם אולם מלא בקהל, ולב ריק מאהבה.

המחזמר שמספר על חייה של שחקנית אמיתית שמתה ב-1951 עלה לראשונה בברודווי ב-1964 בכיכובה של ברברה סטרייסנד, וארבע שנים אחר כך יצא כסרט קולנוע בכיכובה של אותה ברברה. חובבי "GLEE" נחשפו אליו בעקבות רייצ'ל ברי, הדמות הראשית, שפאני ברייס היה תפקיד חלומותיה.

עלובי החיים: סיפור חייו הבדויים של ז'אן ולז'אן, צרפתי שחייו נהרסו כשהחליט לגנוב לחם עבור אחיינו הרעב, ונכלא ל-19 שנה. כשהוא משתחרר הוא מגיע להארה, מחליט לשנות את חייו, ומוצא את עצמו מאמץ את קוזט, בתה של זונה שמתה בטרם עת. חייהם מובילים אותו להצטרף לסטודנטים מרדניים בניסיון הפיכה כושל שבו כולם מתים, חוץ ממריוס, אהבת חייה של קוזט. רגע לפני שז'אן מת הוא זוכה למחילה, ומצטרף לשאר המתים במחזה, כשלבו טוב עליו.

המחזמר מבוסס על ספר שנכתב על ידי ויקטור הוגו, ופורסם ב-1862. הוא עלה לראשונה על במת התיאטרון בפריז ב-1980. ב-2012 הוא הגיע למסכי הקולנוע עם יו ג'קמן, ראסל קרואו ואן הת'וואי בתפקידים הראשיים.

מצחיקונת (יח"צ)
מיה דגן מתוך "מצחיקונת" (צילום: יח"צ)

לאילו נעליים נכנסים?

מיה דגן: ברברה סטרייסנד: למרות שפאני ברייס היא אישה אמיתית, "מצחיקונת" הפך להיות שם נרדף לגברת סטרייסנד. שלא כמו ב"שיקגו", שבו גילמה דגן לפני יותר מעשר שנים את ולמה קלי, "מצחיקונת" הוא ממש דמות שמזוהה עם אישה ספציפית. ולכן השאלה הכי גדולה שעולה לפני שהמסך עולה הוא "האם מיה דגן תנסה לעשות ברברה סטרייסנד?".

המזל של מיה דגן הוא שנראה שהיא לא מנסה, ובצדק. היא לא הייתה מצליחה, וממש לא באשמתה, אלא כי ברברה יש אחת. דגן מכניסה את עצמה ואת ההומור שלה לדמות, אבל היא כמו כוסברה – או שמתים עליה, או שלא יכולים לסבול אותה. הראשונים יתמוגגו, והאחרונים יגלגלו עיניים. אם אתם כבר יודעים באיזה צד אתם של מיה דגן – אתם יכולים לנבא מראש כמה תיהנו מהמחזמר.

אמיר דדון: כל ז'אן ולז'אן בהיסטוריה של המחזמר: אני לא יכולה להעיד על איכותו של הז'אן השני שחולק עם דדון את התפקיד, זוהר בדש, אבל דדון הוא הפתעת השנה, ולא רק בגלל שרק ינואר. הליהוק ל"עלובי החיים" נמשך חודשים ארוכים, כשהמפיקים בעלי הזכויות על המחזמר צריכים לאשר את השחקנים, אבל הוא פשוט מושלם. משמיעת השירים שלו ברדיו בחיים לא הייתי מנחשת שמאחוריהם מסתתר כזה וירטואוז (כן, כן).

העניין עם הליהוק ב"עלובי החיים" הוא שיש טיפוס מאוד מסוים שמשחק כל דמות, ואמיר דדון לגמרי מצליח להיות הטיפוס הזה. מסתורי אבל אוהב, אפל ורך לב – ובעיקר אחד שיכול לסחוב על עצמו כל כך הרבה רגעים של שירה מאתגרת. בניכוי עידו רוזנברג, לא זכור לי שנים שראיתי כישרון כמו אמיר דדון על במה.

אמיר דדון מתוך "עלובי החיים" (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
אמיר דדון מתוך "עלובי החיים" (צילום: ז'ראר אלון)

ומי עוד?

עמוס תמם, שלמה וישינסקי וחברים מהקאמרי: אין הרבה כוכבים בקאסט של "מצחיקונת", וזה לגמרי בסדר. עמוס תמם מזכיר חיצונית מאוד את עומר שריף ששיחק את ניק ארנשטיין בסרט מ-1968, אבל הוא הרבה פחות כובש. מהרגע שבו אמור להידלק הזיק הראשון של המשיכה בין פאני ובין ניק, ועד הרגע שבו הוא חוזר מהכלא – הקשר בין השניים נראה רופף ולא משכנע. לא התאהבתי, ונראה לי שהייתי אמורה.

מירי מסיקה, הראל סקעת, מיקי קם, אבי קושניר, להמשיך? הקהל הישראלי אוהב מחזות זמר עם סטארים. תראו למשל את "שיער", שהיה עשיר בשחקנים מוכרים אך חסרי כריזמה בימתית. אבל "עלובי החיים" לוהק בכזו תבונה, שכל שיר סולו של אחד השחקנים מצליח להפתיע. מירי מסיקה קורעת עם "חלום חלמתי", הראל סקעת כובש את הלב בשירים שלו, ומיקי קם ואבי קושניר הם ההפוגה הקומית החביבה.

אבל הכישרון לא נגמר בטאלנטים, וגם השחקנים הפחות מוכרים, כמו נוי הלפרין והדר עטרי, בתפקיד אפונין וקוזט, או יגאל שדה בתפקיד ג'אבר ועידו ברטל כמנהיג הסטודנטים המורדים, מצליחים לגרור "וואו" כשהם שרים. כמחזמר שמושר כולו מתחילתו ועד סופו, החשיבות של בחירת זמרים טובים קריטית, והם ללא ספק החלק הטוב ביותר בהפקה הזו.

מצחיקונת (יח"צ)
צריך להגיד את האמת: "מצחיקונת" הוא לא מחזה מלהיב (צילום: יח"צ)

איך זה עובד בעברית?

כש-Don't Rain On My Parade הופך ל"אל תחרב לי את המסיבה": התרגום של דורי פרנס מצליח להתמודד יפה עם המעבר של "מצחיקונת" לעברית, כשהוא נצמד למסר ופחות למילים המדויקות, זאת למרות שהתסריט המקורי באנגלית מכיל הרבה בדיחות מילוליות.

אבל "מצחיקונת" חולה במחלת המחזות המתורגמים בישראל, שבה השחקנים מאמצים מלאכותיות ופומפוזיות מוגזמת כשהם מדברים. לא נראה לי שעמוס תמם בתפקיד ניק ארנשטיין היה צוחק באותו צחוק מעושה אם הוא היה מגלם בחור מפתח תקווה.

כש-"On My Own" הופך ל"לבדי": התרגום של אהוד מנור ל"עלובי החיים" הוא ישן נושן, ומסתובב כאן עוד מהימים ששלומית אהרון גילמה את אפונין. לא שהשפה המיושנת לא הולמת את המחזמר, שבכל זאת מתרחש במאה ה-19, אלא שכטבעם של תרגומים בני 30 שנה ויותר, הוא מנסה לשמור על הסגנון ופחות על המסר. ככה שיוצא שהרבה מתחושת ההחמצה שהמילים אמורות להעביר נעלמת. החיים נראים פחות עלובים, חלק גדול מהמסר מתפספס.

מירי מסיקה מתוך "עלובי החיים" (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
מירי מסיקה מתוך "עלובי החיים" (צילום: ז'ראר אלון)

אז מה החלטנו?

מצחיקונת: צריך להגיד את האמת – "מצחיקונת" מלכתחילה הוא לא מחזמר כל כך מלהיב. השירים בו חמודים, ואפילו הנפיקו שני להיטים מוכרים ("Don't Rain On My Parade" ו-"People"), אבל אין ספק שהוא הצליח בעיקר בגלל ברברה סטרייסנד, ולא בגלל שהוא משלהב את הקהל. לפרקים הוא משעמם, ואני לא הרגשתי אפילו לרגע את הצמרמורת שעוברת בראש ברגעים מרגשים במחזות זמר. "מצחיקונת" מתאים למי שמחבב את מיה דגן, שהמחזמר כולו סובב סביבה. לא תמצאו כאן הרבה ערך מוסף אחר.

עלובי החיים: הגרסה הישראלית ל"עלובי החיים" לא מושלמת. למרות שהיא נמשכת שלוש שעות, היא רצה בקצב טורבו – מי שלא ראה את המחזמר, קרא את הספר או צפה בסרט קודם, פשוט לא יבין במה מדובר. בכל זאת, המחזה סוקר עשרות שנים מחייו של ז'אן ולז'אן. הקצב המהיר לא נותן את ההזדמנות להרגיש שום דבר. הסתיים סולו מרגש ומישהו מת? הופ, ממשיכים לקטע הבא. אותה מחלה הייתה גם ב"סיפור הפרברים" של הקאמרי. אולי במחיר של עוד עשר דקות, היה כדאי לתת לקהל את ההזדמנות להרגיש משהו.

"עלובי החיים" מנצח את "מצחיקונת" - אבל רק בנקודות, ולא בנוק אאוט מוחץ. שניהם מחווירים לעומת "סיפור הפרברים" של השנה שעברה, ולעתים נראה שתחושת ההחמצה עולה על תחושת הסיפוק.

ואיך היה הבייגל מחוץ לאולם?

בתחרות הזו "הקאמרי" לגמרי לוקח. בינינו, גם זה שיקול.