שתי נשים צריכות לקבל החלטה בסיפור "מאושרי והלאה", שעל שמו קרוי קובץ הביכורים של הילה עמית. הן איבדו אישה שלישית ששמה אושרי היא הייתה בתה של האישה המבוגרת ובת זוגה של האישה הצעירה. היא נהרגה בתאונת דרכים. משפחה גדולה, וחברים רבים באים אל השבעה. הם אפופי יגון והם לוחצים על האם. מאהבה הם לוחצים. מדאגה כנה הם לוחצים. אבל האם דוחה את הלחצים. הם מצפים מן האם להתעטף ביגון, והיא מסרבת. יש לה מה לעשות והיא מחליטה לעשות: לשמר את אהבתה לבת המתה - אהבה למרות המוות שהרעיל אותה - ולהעביר אותה אל בת זוגה, הזקוקה מאוד לחסות אוהבת. זה לא קל לאם שכולה, זה ויתור מסוכן על אבל נחוץ מאוד. אבל הילה עמית לא כותבת על החלטות קלות. ובזה כוחה. מזמן לא קראתי ספר ביכורים טוב כל כך, וגם מבטיח כל כך. גם שם הקובץ הוא הברקה מעמיקה. יש משהו הלאה מאושרי, הלאה מאושרה הכאוב של האם, הלאה מאושרנו המסובך של כולנו. "יש גבוה משמחה, יש עמוק מאבל", כתב פעם אמיר גלבוע. אל הגבוה הזה, ואל העמוק הזה, מגיע הספר הזה.
החלטה היא תמיד עניין נוקשה. החלטה שהחלטנו מעבירה אותנו - אם נעמוד בה - ממצב אחד אל מצב שונה. חצית הקו הברורה הזאת מרתיעה נשמות רומנטיות. יש כאלה שמתרפקים על ההיסוס, על הצבעים האפורים הרבים שבין השחור שמצדו האחד של הקו לבין הלבן שמצדו האחר, על המערבולת הלא מודעת, והלא-החלטית, שמתחת לכל החלטה. קשה לי עם הרומנטיקה הזאת. יש בה סירוב לחיות בעולם שבו אנחנו חייבים לחיות עם תוצאות מעשינו, ובמקום זאת אנחנו מאדירים את הקושי שקודם לתוצאות. הילה עמית משרטטת גווני גוונים של רגש, ושל מחשבה, וגם של אמביוולנטיות ברגש ובמחשבה; אבל ההיסוסים לא באים במקום ההחלטה, והגוונים לא באים לעמעם את המעבר משחור ללבן, או להפך. היא כתבה ספר של החלטות סבוכות, אבל בלתי מתגנדרות.
לא מיד נכבשתי לספר הזה. בעמודים הראשונים הייתה לי הרגשה של כתיבה חסרת סגנון, חסרת ייחוד. המשפטים תקינים. העברית רהוטה. חסרה לי יד הסופרת שסוללת לעצמה שביל משלה בפרוזה. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה, ההחלטות של הגיבורים נעשו עיקר ושאלת הסגנון נעלמה אל השוליים. יותר מזה: כאשר הילה עמית זקוקה למשפטים ארוכים ומרובי-הסתעפויות היא יודעת לכתוב אותם. כאשר היא זקוקה לקצב עלילה מהיר היא יודעת להאיץ בשפה. הקורא מתבקש על ידי הסופרת להתרכז בהחלטות שמקבלות הדמויות, לא בלשון שמוסרת אותן. וכמו בספרות של ממש, הכלי הסגנוני מותאם למטרתה של הסופרת. היא לא מעוניינת לערפל. היא לא מעוניינת להכות מסביב לצמח, כמו שמכנים באנגלית את הנטייה לבחור בצדדי ולא במרכזי. היא הולכת בעברית הישירה ביותר אל לב הצמח, אל לב ההחלטה.
אם זו החלטה של רופאה ערביה לחזור אל כפר הולדתה ולא להמשיך במסלול המקצועי שלה, ובחיי האהבה שלה, בתל-אביב; אם זו החלטה של בעל לאשה חולת סרטן למצות את היופי שבחופשה משותפת ולא להניח לסימני המחלה הקשים לפגוע ברגעי האושר האחרונים שלה; אם זו החלטה של אישה שאירחה בביתה הומוסקסואל ערבי לנסוע אליו אחרי שחלה ועזב את הארץ.
"פרדסים", אחד הסיפורים הבולטים בקובץ מציב החלטה מיוחדת. נערה מתבגרת בשם אדל שגרה עם משפחתה ביפו נמשכת אל הבית שמול ביתה. גרה שם משפחה ערבית, שעוסקת בסחר סמים, שיריות נשמעות אצלה, שחוקרי משטרה מופיעים אצלה. המשיכה המוכרת מאוד מן הספרות העברית לדורותיה אל "מאחורי הגדר", אל הגוי ואל הזר, מקבלת - כמו אצל ביאליק, ממד ארוטי. הנערה מגלה בבית שממול אישה צעירה, שנושאת תינוק, והיא נזכרת באישה הזאת בכל פעם שמיניותה מתעוררת והיא מאוננת. ההחלטה כאן איננה החלטה שמשנה את מסלול חייו שלח אדם, או את גורלו, או את יחסו אל גורלו. זאת החלטה עדינה יותר, אבל נחושה לא פחות. זאת החלטה של נערה מתבגרת לקשור את עולם הערגה המיני שלה אל אישה ולא אל גבר, ולהיעזר בקסם הזרות כדי לבסס זהות מינית.
"שיעורר בה יופי"
רבים מן הסיפורים בקובץ הזה עוסקים בנשים לסביות. אבל אין כאן שמץ של בקשת הכרה, וגם לא של רצון לעצב ספרות בעלת אופי לסבי. הנטייה המינית מתוארת כאן כ"קומבינציה מן הקומבינציות של החיים", כפי שהתבטא ברנר. לא שונה מהותית מקומבינציה מקצועית, או בריאותית, או הורית. אותה נטייה רעננה שיש להילה עמית בעברית שלה, הנטייה אל הישיר והבלתי מתגנדר, מלווה אותה גם כאשר היא עוסקת במיניות. אדל של הסיפור "פרדסים" צריכה להציב את עצמה במקום מיני אותנטי. והיא עושה זאת לא כאשר היא משנה משהו שאחרים יכולים להבחין בו. היא בוחרת כאשר היא מתעקשת למצוא יופי בבית הערבי של משפחת הפשע. היא פורטת החלטה גדולה על זהותה, לפרוטות רבות של החלטות רבות, קטנות אבל קשות. היא מסרבת לקשור את המיניות שלה אל הרומנטיקה של הפשע. היא לא מחפשת שום קסם בסחר הסמים שמתנהל מול עיניה בבית שממול, או בלשון הקללות שנשמעת ממנו. אבל היא גם מסרבת להפנות את מבטה, את תשומת ליבה, את חיפושיה, אל מחוץ לבית הזה. היא כמו מצפה עד שהבית הזה יפיק מתוכו עוד משהו שימשוך את ליבה, שיעורר בה יופי.
והמספרת כמו נשמעת לערגה העקשנית הזאת, ומספקת לה תפנית קטנה ונפלאה בסיום העלילה: ביום שוק מוציאה המשפחה הערבית דוכן של פירות וירקות, בין דוכנים אחרים. אווירת השוק מפוגגת את המתח שבין יהודים לערבים, ובין פושעים לאזרחים מן השורה. אדל יוצאת בשליחות אמה לקנות פירות וירקות. היא יודעת את דרכה. היא תלך אל הדוכן של הבית שממול. שם היא תגלה את האישה שראתה בעבר, מעט מבוגרת יותר, בלי תינוק כעת. וגם האישה מזהה אותה." 'אפשר לעזור לך', שואלת המוכרת, לא מסירה ממנה את עיניה לרגע, נועצת אותן בה ומזהה. מבט מאשים ושואל היא שולחת אליה, זדוני אך נעים, ישיר". ואז מתרחש איזה טכס זעיר: אדל שולחת יד לבחור ירקות, והאישה הערבייה אוחזת קלות בידה ומוליכה אותה מתפוז אל תפוז, מעגבנייה אל עגבנייה. עד שמגיע גבר ערבי וגוער בערביה שמעכבת את המכירה. שתי נשים החליטו כאן משהו. רק הן יודעות שהחליטו. שום דבר חיצוני לא ישתנה בחייהן. אבל הן יודעות שמשהו פנימי ויקר, ומיני, השתנה בתוכן. אין לי מלים משלי לתאר את העדינות, ואת העושר, ואת היופי, של הרגע הזה בספר. רק המלים הישירות והבלתי מסוגננות של הילה עמית יכולות להכיל את הרגע הזה.