נושאים חמים

"הפרטים שהושמטו": כשהסופר עצמו הורס את העלילה

בספרו "הפרטים שהושמטו", נראה שהפסיכואנליטיקאי הנודע תומס אוגדן הוא מי שמפריע לעלילת הסיפור ומתערב עם אבחנות פסיכולוגיות שכאילו נועדו לשמש "כתוביות" עבור הקורא שאינו דובר פסיכואנליטיקאית. אלא שההסברים דווקא לא מעמיקים באופן יוצא דופן, והעלילה מצטמקת

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
הפרטים שהושמטו, תומס ה' אוגדן (יח"צ)
"התת מודע קצת נדוש". כריכת הספר

למרות שהפסיכולוג שלי המליץ לי לקרוא את תומס ה' אוגדן, ואמר לי שהוא אחד הפסיכואנליטיקאים החשובים שהשפיעו עליו, לא הצלחתי לצלוח את העמודים הראשונים של "מצע הנפש", בו הוא מבסס את "מעמדו כתיאורטיקן פסיכואנליטי מרכזי" (לפי אתר 'עם עובד'). אולי היו אלו חוויות ילדות טראומתיות בחדר הלימודים או מחסור בהנקה מעוררת סקרנות, שמנעו ממני לקלוט את השפה. ואולי הסיבה היא שהעדפתי לקבל את הטיפול ולא את התיאוריה שמאחוריו.

אבל כשהבחנתי בשמו של אוגדן מתנוסס על ספר הפרוזה הראשון שכתב, "הפרטים שהושמטו", החלטתי לפגוש אותו שוב. פסיכואנליטיקאי כותב Fiction: אולי גרסה אמריקאית מעניינת של "סערת נפש" של פרופ' יורם יובל (שאינו פרוזה, אבל גם לא עיון)? כשאיש טיפול מספר סיפור זוהי הזדמנות לראות עד כמה הוא הצליח להטמיע את הסיפורים שסופרו לו ואת התיאוריות שלמד ופיתח ולהפוך אותם לנרטיב מעניין, מעמיק ומושך.

ובכן, האמריקאים האלה יודעים לכתוב. לפעמים אני חושד שזו פשוט הארץ הנהדרת שלהם, שגורמת לכל סיפור, ולו הדלוח ביותר, להישמע טוב. אני יכול לקרוא סיפור על נהג משאית שנושא מקנזס לשיקגו ואני אקבל סיפוק רק מלדמיין אותו עוצר לתדלק בדרך. כאן אלו הן החווה האמריקאית וניו יורק הגדולה והמפחידה, הקלישאות האמריקאיות הטובות והמוכרות שממלאות את חלל הסיפור. למעשה מדובר בניגודים סטרוקטורליסטיים קלאסיים. המילה "סטרוקטורליסטיים" מתייחסת לזרם במחקר המבקש לפרק יצירות לניגודים תרבותיים בולטים, ולהניח תבנית (סטרוקטורה) שעל פיה ניתן לקרוא את היצירה. במקרה של "הפרטים שהושמטו": עיר וכפר, המשפחה מול הפרט, גבר מול אישה, והווה מול העבר.

"חוסר מקוריות"

כך למשל, ברור שפורסט גאמפ עוסק במתח בין התמימות לחכמה, כמייצג את האמונה במיתוס האמריקאי מול ההתפכחות התמידית ממנו. התמימות, אגב, מנצחת באופן שאומר הרבה לא רק על מעלתה של התכונה הברסלבית הידועה, אלא גם על מידת האינטליגנציה של החברה האמריקאית. כך למשל, ברור שטיטאניק עוסק בעשיר המדכא את העני, ובאומן המיוסר הנאבק באיש התעשייה. הניצחון של אחד הכוחות מתגלם באמצעות כיבוש האישה. ניגודים אלו מחברים בין היצירה לבין תפיסות העולם שלנו, שהינן, במקרים רבים, דיכוטומיות להחריד אך מוכרות להפליא.

אבל מה שטוב אצל אחרים מאכזב אצל אוגדן, שבהיותו איש שעוסק במדעים המורכבים של הנפש, היה ניתן לצפות ממנו לכתיבה יותר תלת ממדית. כבר בשמו של הספר אפשר להיתקל באיזו שהיא חוסר מקוריות שמאפיינת את רובו: "הפרטים שהושמטו". קצת כמו שכבאי יוציא אוטוביוגרפיה ויכנה אותה "מתוך הלהבות". מלבד הניגודים המבניים, גם הסיפור ה"נפשי", התת מודע המגיח במהלך הספר, קצת נדוש. צמד אחיות שספגו התעללות פיזית, מינית ונפשית מידי הוריהן, משמשות ככלי לצייר את דמותה המורכבת של אחת מהן, מרתה – המרחפת על פני הסיפור. יש משהו פשטני בלכתוב על ספר גדוש בניתוחים פסיכולוגיים על בסיס אירוע כה חריג. במקום להיכנס למרחב התעתועים של הנפש הסופר-מודרנית, חוזר אוגדן לשנות ה-60 וה-70 (כנראה, הוא לא ממש נוקב בתאריך ברור), ולדיכוטומיות הקלאסיות שאפיינו את דור הפרחים האמריקאי (הורים דכאניים ופטריוטיים, בן אמן ופציפיסט למשל).

אם ישנו עיוות (דיסוננס, טוויסט) מעניין הרי שהוא נוגע לעובדה שאוגדן מצייר את אם המשפחה – אחת מהבנות שספגו התעללות המשמשת כמוקד הפתולוגי של העלילה – כ"רעה", ולא את האב. קשה למצוא בתרבות הפופולרית האמריקאית התייחסות לאם כאל פונקציה שלילית בסיפור, וזאת למרות שסיפורי "האם המרעיבה", "אמא טאליבן" ושאר זוועות מבית היוצר של פרויד הפקות מושכות בדרך כלל את עיני הקוראים.

"עקב אכילס"

ומרתה, האם, היא אכן גיבורת סיפורו של אוגדן, העוסק בתא משפחתי דחוס ומורכב, גדוש באלימות וזיכרונות רדופים ובטרגדיות ומוות. היא המוקד לניתוח הפסיכולוגי והיא הדמות המעניינת ביותר. אלא שהתיאור שלה הופך אותה לדמות מורכבת פחות ממה שהיה ניתן לדמיין. הנה דוגמה: "אחרי כל הניסיונות הכושלים למנוע מוורן למצוץ את אגודלו, ידעה מרתה שהיא מתמודדת עם ילד אקשן במידה בלתי רגילה. הוא הפסיק להיות הילד שלה, והיא הפסיקה להיות אמו. הוא היה בעל חיים שעליה לאלף, והיא הייתה אישה שלא תנוח ולא תשקוט עד שתושלם משימתה".

התיאור הזה, כמו תיאורים רבים החוזרים בספר, חושף אולי את עקב האכילס של כתיבתו של אוגדן. הוא מערבב בין הפרשנות הפסיכולוגית לתודעת הדמות. מרתה "ידעה" שילדה (בן 11 ועדיין מוצץ אצבע) הוא עקשן. אבל לא ברור האם המשפט שמופיע בהמשך: "הוא היה בעל חיים שעליה לאלף" הוא חלק מתודעתה. אם המספר (קול העל בסיפור) הוא הספק של הפרשנות הפסיכולוגית אזי הוא עושה אותה באופן מלאכותי, ואם מדובר במוחה של האם, הרי שיש משהו לא טבעי בכך שהיא חושבת אותן ב"זמן אמת" ולא על ספת הפסיכולוג. נראה שאוגדן הוא מי שמפריע לעלילת הסיפור ומתערב עם אבחנות פסיכולוגיות שכאילו נועדו לשמש "כתוביות" עבור הקורא שאינו דובר פסיכואנליטיקאית. אלא שההסברים דווקא לא מעמיקים באופן יוצא דופן, והעלילה, הכורעת תחת כובדה של הנפש, מצטמקת.

ברומן שנכתב על ידי פסיכואנליטיקאי ברמתו של אוגדן הייתה מצפה לראות את הסיפור בנוי כמו הנפש האנושית: מודע ותת מודע. הסיפור הוא המודע. הוא סך של פעולות, מחשבות ותחושות שאירעו לקבוצת אנשים מסוימת במסגרת העלילה הנפרשת בספר. התת מודע הם התהליכים הפסיכולוגיים שאינם רשומים בדיו. כמו בנפש שלנו, וכמו בכל סיפור טוב, הפרשנות שלנו אמורה לצוף בתגובה לסיפור העלילה הנגלה, המודע, ולא כחלק ממנו. בכל ספר יש פסיכולוגיה, אבל לא אצל כל פסיכולוג יש סיפור. היכולת לתרגם את הזיכרון הנפשי לסיפור (על ידי חפץ שחוזר במהלך העלילה למשל) הייתה יכולה לספק לאוגדן כר שופע של מוטיבים, תיאורים ופרטים שחסרים לפעמים אצל סופרים אחרים. נראה שהפעם הוא כשל בכך. ולמרות שהסיפור קל לקריאה, קולח וזורם, הוא בעצם מלמד שלפעמים סופרים, אלו שמקצועם הוא לכתוב ספרים, מיטיבים לתאר את מסתרי הנפש, מאשר אלו שמקצועם הוא לחקור אותה.