נושאים חמים

ליל ההלקאות: "שמונה עשרה מלקות" של אסף גברון מתכתב עם עברו

סיפור משונה מימי המנדט שבמסגרתו הושפלו קצינים בריטיים והולקו על ידי אנשי האצ"ל, הופך בספרו של גברון למצע של תובנות על ימינו אנו, כמו גם מתכתב יפה עם יצירותיו הקודמות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
שמונה עשרה מלקות, אסף גברון (מערכת וואלה! NEWS)

הזירה כתפאורה היא מופע כמעט קבוע ביצירתו של אסף גברון. זוהי לא רק זירה במכון אִגרוף שבה נמצאת גופה באחד מהשקים (הסיפור "סֶנטֶר" מן הקובץ "תל אביב נואר", 2014 "כנרת זמורה-ביתן"), או אותה זירה ממש שפוקד גיבור "שמונה-עשרה מלקות", איתן "תנין" אינוך, פעמיים בשבוע "להתרוקנות המוח מהשטויות של היום" (עמ' 26). זוהי גם, כמובן, זירה של פיגוע (בספר "תנין פיגוע", 2006 "כנרת זמורה-ביתן"), זירה של התרחשויות אבסורדיות שהיא גם צלחת-פטרי ישראלית ב"הגבעה" (2013 "ידיעות ספרים") ואף זירה מדומיינת, מן העתיד, בספר "הידרוֹמניה" (2008 "כנרת זמורה-ביתן") – ואלה רק כמה מן הדוגמאות הבולטות יותר.

מדגדג לכן לשאול "מה יש לו?", לסופר אסף גברון (1968), עם פירוק והרכבה של זירות – קצת כמו מומחה במז"פ – הצבתן בתפקידים ובהקשרים שונים והצגתן כשטח סגור, תחום, שבין גבולותיו כמו מתרחש הכל; שבין גבולותיו בעצם מתבססת מין אמירה על מצבנו שלנו, על הישראליות, אם תרצו. קורץ בהחלט לענות דרך ספרו המוקדם של גברון "מוּבינג" (2003 "זמורה-ביתן"), שמלמד דבר או שניים על עולם המובילים הישראלי בניו יורק. ואולם, במקרה שלפנינו ניסיון אמיץ יותר לשרטט זירה שהזמן והמקום שלה הם תירוץ בלבד, ושמשמשים כשער לחזור דרכם אל פרשה שהתרחשה באמת בימי המנדט ושרפה לנפשות הפועלות באזורינו כמה פיוזים.

ואין דרכים יפות לנסח את קורות הפרשה שזכתה לשם "ליל ההלקאות": היא מתחילה בבגידה ונגמרת במלקות על הישבן. כן, ממש כך. קצינים וחיילים בריטיים הושפלו והולקו על ידי האצ"ל כפעולת תגמול על עונש דומה שהטילו במנדט על לוחמי הארגון. ומי לא עסק בה, בפרשה? לא רק ויקיפדיה. לפי גברון, למשל, היו אלה הבריטים שמרטו שיערות מכעס ומבושה. אפילו אצלנו הקדיש לה ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, פרק בשם "המלקות" בספרו "המרד" (הוצאת "אחיאסף"). ואילו ברומן שלפנינו חוזרת הפרשה ומצליפה ומובילה בתוך כך למקרי רצח בלתי-ברורים ולפינג-פונג האשמות בין הנוגעים בדבר, אלה הם חבורה של "ארבעה בני שמונים ומשהו", אהובים משכבר, שחייהם נשזרו באותו ליל הלקאות מוזר.

תנין, גיבור ספרו של גברון מ-2006 שחוזר אל תפקיד המספר 11 שנים לאחר תום העלילה הקודמת, השתנה מאז. כיום, בגיל 44, הוא נהג מונית ("מתאגרף בשעות הפנאי, אבא ככל האפשר, גרוש. אקס-בעל, אקס-סלבריטי, אקס-הייטקיסט, אקס-ירושלמי ואקס-בלש"; עמ' 19). גם מי שלא פגשו בו בגלגולו הקודם לא יתקשו להזדהות עם עברו, שכן גברון עשה עבודה מצוינת במילוי הפערים. מנקודה זו ואילך, ולאחר נסיעה שמזמינה ממנו "זקנה מסתורית" (כך בכריכת הספר) בשם לוטה פרל אל בית הקברות טרומפלדור במרכז תל אביב ושהופכת במהרה לחברות של ממש בין השניים, מתחילה להתגלגל פרשת הרציחות.

עם זאת, ועם צער מסוים על הדלות של הפרטים והמנגנונים הבלשיים ברומן, נדמה שהרציחות והתעלומות שמתרחשות בצל האירועים הלאומיים הן רק תירוץ, ושהחקירה האמיתית העומדת במרכז הרומן הזה היא דווקא על טיבה של האהבה. "הם חושבים – מלחמות, כן ללכת איתם, לא ללכת איתם, טרור, פיצוצים... אבל האמת היא שבחורה צעירה ובחור צעיר... למה שיעניין אותנו משהו אחר? מי חשב על מלחמות בכלל?" (עמ' 33-32), אומרת פרל, ובכך מבהירה מראש את יחסי הכוחות הראויים בסיפור: מלחמה ואהבה והטנגו שהן רוקדות להן יחדיו לצלילי הלאום והאינטריגות המדיניות שבעבעו באזורינו בתקופה של טרום הקמת המדינה – אבל בעיקר אהבה, היא והממד הסובייקטיבי שלה על פני יתר השאלות הקולקטיביות.

והנה, בהפוך על הפוך, ההתגוששות בין השתיים, האימפריה הבריטית הזקנה והמפוארת לישראל הקטנה שעושה אז את צעדיה הראשונים, מקבלת נופך אחר, רומנטי בפני עצמו, ומאירה באור אחר את הרציחות שבמרכז הסיפור, שגם הן תולדה של בגידה רומנטית. כך מאשים אחד הזקנים, וילשר שמו, כי "הצבועים האלה לא מסוגלים להגיד תודה לאימפריה שבנתה להם ונתנה להם מדינה משגשגת על מגש אחרי מאות שנים של הזנחה ופרימיטיביות" (עמ' 149).

אסף גברון (נמרוד סונדרס)
חוזר אחורה. אסף גברון (צילום: נמרוד סונדרס)

בדרך לפתרון התעלומה הזאת – שמתאפיינת באינספור אזכורים למלה "תחת" במשמעויות חוזרות ונשנות, כמו גם סמלים סיפוריים ששוזר גברון בדרך – גורס תנין המון בוטנים מלוחים ובולס אינסוף שווארמות. הוא עצמו נתון במין לאפה הכורכת בין דור העבר לדור העתיד שמיוצג על ידי בתו הקטנה, מתאהב ושואל שאלות על תכונות האהבה. אלה הם אלמנטים רבים שמשובצים ושמתפרקים ושאותם תולה תנין על לוח השעם של מחשבותיו באימוני האגרוף. בכך "תוחם" הגיבור את המרכיבים השונים של חייו, של חיינו, של הרומן ושל התעלומה שעומדת במרכזו.

דוגמה נהדרת לכך מצאתי בעמ' 205-204, שבהם תנין מנסה "לבנות את המחשבות במסודר" בתיאום עם החבטות שהוא מכה בשק האִגרוף: "ימנית – שמאלית – ימנית – איך אנחנו אוהבים? האם אנשים שחיו בתקופת המנדט, כמו לוטה, אהבו אחרת מאיך שאנשים אוהבים היום ... האם ככה אנחנו זוכרים? דרך הלב? האם זוהי ההיסטוריה ... ימנית – שמאלית – אבל רגע... מה זה בעצם ההיסטוריה? האם המלקות באמת שינו את ההיסטוריה? הסיפור האישי שחצב הלב שלה, האם הוא יצר את הסיפור הלאומי, את הסיפור הבינלאומי? ... האם אנשים פרטיים באמת עושים את ההיסטוריה? לא נפוליאון או היטלר. לוטה. אני. כל אחד. מה התפקיד שלנו בהיסטוריה? ... " – ושוב הופך גברון את הזירה לכלי בוחן גבולות, שבתחומה הוא מפרק ומרכיב שוב ושוב את אותן שאלות.

ברשימה בידיעות אחרונות על ספרו של גברון "הגבעה" כתב מבקר הספרות אריק גלסנר כי "מבנה העומק של הרומן הזה הוא בעיניי אמריקאי למהדרין. גברון לקח את מושג 'הגבול', מושג מרכזי בתרבות האמריקאית (The Frontier), וערך לו התאמה למציאות הישראלית. תזת הגבול... טוענת למרכזיות של הגבול המתפשט אט-אט מערבה בהווייה האמריקאית. אמריקה, גורסת התזה הזו, מנהלת יחסי משיכה מורכבים הם ההוויה האלימה, הלא מתורבתת, האנרכית, של הגבול ומה שמעבר לו, 'המערב הפרוע'".

אמנם לי הזכירה "הגבעה" של גברון את "והיום איננו כלה" לצ'ינגיס אייטמטוב, רומן קזחי-סובייטי במהותו, אך בסיכומו של עניין נדמה שמוטיב הזירה הוא אכן פיתוח רעיוני שמטרתו לבחון את יחסי המשיכה המורכבים עם ההוויה האלימה, הלא מתורבתת וכהנה. בבחינה יבשה "שמונה-עשרה מלקות" הוא לא מן הרומנים הבלשיים המוצלחים שתקראו, אך הוא בהחלט מעניין בפן השני, בהיותו שכבה רעיונית-מחקרית נוספת, שמוסיפה ליצירתו הקודמת של גברון משקל יפה וחשוב.