אימא יקרה לי מדי: האישה שברחה עד בוליביה כדי לגלות את סודה המשפחתי

קוראים לה פיוריטי טיילר ("טוהר", באנגלית) אבל כולם קוראים לה פיפ. זה לא השם שלה, היא יודעת, אבל אימא שלה נתנה לה את השם הבדוי הזה, כביכול כדי להגן עליה מהזהות האמיתית שלה – אבל היא חושדת, ואולי בצדק, שאמה שומרת בעצם על עצמה בכך שהיא חוסכת ממנה את האמת.

חוץ מקשר בעייתי (בלשון המעטה) עם אמה, פיפ תקועה גם עם חוב של 130 אלף דולר (כמעט חצי מיליון שקל) על תשלום שכר הלימוד שלה לקולג', ולכן היא צריכה לחיות בחדר עלוב בדירה מחולקת עם מספר שותפים בעייתיים (שוב, בלשון המעטה) ולעבוד בעבודה שהיא שונאת, עם בוס שמטריד אותה מינית באופן קבוע, רק כדי לנסות לגמור את החודש.
כל זה, עוד לפני שדיברנו על זה שהיא מאוהבת באחד השותפים שלה, וזה שהוא נשוי באושר והיא צריכה לחלוק את ביתה עם אשתו לא בדיוק עוזר לה. ואז, התכתבות מוזרה באי-מייל שולחת אותה למסע חובק עולם אל יערות הגשם של בוליביה, כדי לעבוד אצל אנדראס וולף – מין גרסה גרמנית וסקסית של ג'וליאן אסאנג'. היא מאמינה שהמסע הזה יעזור לה לגלות את האמת על עצמה, והרצון הזה גורם לה להיות עיוורת לשאלה הברורה: למה וולף כל כך משתוקק לעבוד איתה?

כל מי שקרא ואהב את "התיקונים" ואת "חירות" של ג'ונתן פראנזן – ימצא ב"טוהר" את כל מה שהפך את פראנזן למה שהוא. במילים פחות עדינות: בעוד 50 שנה, כשכבר יהיה ברור שפראנזן הוא הסופר הטוב ביותר של המאה ה-21, תוכלו להגיד שקראתם את הספרים שלו בזמן אמת. אבל גם אם לא התוודעתם עדיין לפראנזן, ייתכן שמדובר במקום הנכון להתחיל, בעיקר מכיוון שמדובר באחד הספרים הכי "זורמים" שלו, ולבטח הכי מתובל בהומור.

המקום הכי נכון לקרוא אותו הוא מזרח גרמניה, אבל מכיוון שצריך מכונת זמן כדי לחזור לשנות השמונים בשביל זה – נצטרך להסתפק בברלין של היום. אבל האמת היא שזה לא באמת משנה איפה מתחילים לקרוא אותו - אם זה יהיה באוטובוס, בבית קפה או במיטה – ספר בכזה היקף, שקשה להפסיק לקרוא בו (ולפעמים לחזור לפסקה הקודמת ולקרוא אותה שוב פשוט כי היא כל כך יפה) פשוט ממשיכים לקרוא בכל מקום.

בגלל הפראנזניות שלו. אין עוד סופר שפועל כיום בעולם שיכול לתאר בצורה כל כך מדויקת דמויות כל כך משונות. אלפי ספרים יוצאים מדי חודש, אבל פראנזן מצליח להתבלט מעל כולם גם בזכות הכתיבה הנועזת שלו, אבל בעיקר בזכות דמיונו השופע שמצליח מצד אחד לברוא את הדמויות הכי יוצאות דופן בתוך הקיום הכי בנאלי – ומצד שני מצליח להעביר את התחושה שכל מה שאתה קורא אמיתי, אפילו בקו העלילה הכי מופרך.

הסיפור של פיפ על פניו מזכיר את קורותיהם של מיליוני צעירים אמריקניים, שצריכים לעבוד בעבודות משעממות כדי להחזיר הלוואות וברקע צריכים להתמודד עם אם שתלטנית – אבל הדרך שבה פראנזן מעביר לנו את הסיפור, ובונה את הציפייה לכך שמתוך הבנאליות הזאת עומד לפרוץ משהו שידהים אותנו, הופך אותו לאחד הספרים המשמעותיים של השנה, לא פחות.

"עם המוח המורכב באה גם ההבנה של מגבלותיו, ההבנה שאין בכוחו לחשוב על הכול. הטיפש חושב שהוא חכם, אך החכם מודע לטיפשותו" (עמוד 164)

את תפקידו של אנדראס וולף, חובה להפקיד בידיו של מייקל פסבנדר. קשה לא לדמיין אותו בתור הדמות כבר בזמן שקוראים את הספר. בעוד כמה שנים, כשהספר יעובד לסרט הוליוודי ופסבנדר יזכה באוסקר על תפקידו, תזכרו שקראתם את זה לראשונה בוואלה! NEWS.

הליהוק של פיפ הוא קצת יותר טריקי, מכיוון שלמרות שהבחירה המידית תהיה שחקנית בעלת מראה חיצוני מרשים (שכן, פיפ מתוארת כבחורה יפה ביותר בספר) – צריך לזכור שמדובר בדמות קצת "מחוספסת בקצוות" מבחינת האופי שלה. בחירה מידית בשחקנית "יפה" סטייל אמה סטון או סקרלט ג'והנסון, עם כל הכבוד למשחק המשובח שלהן, עלולה לפגוע באותנטיות של הדמות. יכול להיות שדווקא מישהי כמו איימי שומר, יכולה לבטא את הדמות בצורה הטובה ביותר.

לרכישה מאתר סטימצקי