"'וככה אתה תשאל עוד שאלה ועוד שאלה ולא תרגיש שהוא מוליך אותך, עד שתגיע לנקודה שתבין שזה בכלל סיפור עליך, או עלינו'" (עמ' 92) כך הוגה אחד מבין "ארבעה אבות" בדבריה של מאהבתו, אי-שם בפתח החלק השני של הרומן שלפנינו. הלה, שחולם לרגע קט בהקיץ, יוצא לא רק מגבולותיה של המסעדה שבה מיקם אותו הסופר אל פנים-מחשבותיו, אלא מתדפק על הזגוגית העבה שחוצצת בינו לבין הקוראים; ורוצה, אולי, להזהירם מפני קסמו המהפנט של הספר וסגולותיו החמקמקות.
"ארבעה אבות" הוא אכן פנינה ספרותית יוצאת-דופן במחוזותינו, ובכלל. יופיו טמון קודם כל במוסיקה שבו: יצירה רב-גונית שנעה על פני כמה עשורים ומציגה שלושה משלבים קוהרנטיים ויציבים כלפי עצמם וכלפי הספרות. מה שמתחיל כהתכתבות אפורה (בעברית נאה למדי) בין תושב תל-אביבי מריר שמתלונן על בנייה בלתי-חוקית בבניינו לבין פקיד בעירייה, נרקם והולך כסיפור בגידה אפל ומטריד הפועם בין זוג צעיר (ועוד אחד מאהב ועוד אחד מציצן) וממשיך אל וידוי אינטרנטי ארוך ומורט שיערות, שראשיתו בנטישה של אב את בתו ביער בדרך לירושלים וסופו אלוהים שישמור. זהו פאזל של ממש, יפהפה ונוצץ, עם סירחון של עץ גויאבה וכתמי דם מרוחים על גבי טנדר חורק, אך כזה שמגיע ומוצג כשהוא כבר שלם, ואילו הפירוק שהוא מקיים על עצמו אחורנית חושף לנו טפח ועוד טפח בפרשה המאלפת.
אמיר זיו (1968), שזהו לו ספרו הראשון, הוא עיתונאי וכותב טורים ("כלכליסט", "גלובס" בעבר), בעל רזומה מרשים וסיפור חיים הפכפך לא פחות מן הרומן שכתב (כך קראתי בראיון שערך עמו מבקר הספרות יוני ליבנה). אולם ראוי הוא להיקרא קודם כל בגין עבודתו זו סופר, שלא נופל מרבים וטובים במסורת העולמית. שכן כל המרכיבים, כל הסמלים וכל הטעמים הנכונים, המדויקים, מופיעים בין קורותיו של "ארבעה אבות".
בהחלט, יוכלו להימצא אינסוף הקבלות עכשוויות, במשחק הבלש-ללא-בלש שרקם זיו, דוגמת "בלשי הפרא" וגם "2666" לענק הצ'יליאני רוברטו בולניו, או אולי "הטרילוגיה הניו-יורקית" לפול אוסטר (ואולי גם קצת לעבודותיו של הסופר הבריטי איאן מקיואן, "אמסטרדם", "טובת הילד"); והקבלות ישנות, "קלאסיות" יותר, גם כאלה לא יתקשו הקוראים לאתר: לפעמים קפץ אצלי בקריאת החלק הראשון צ'כוב ומי מדמויותיו המברברות בערגה לחום אנוש, לעתים בדואליות השלמה והמתחלקת היטב ביקר "הכפיל" לדוסטוייבסקי ולעתים אפילו-אפילו "מאה שנים של בדידות" למרקס.
עם זאת, רצה הגורל ואת "ארבעה אבות" התחלתי לקרוא מיד לאחר שהשלמתי קריאה נוספת ברומן "מזייפי המטבעות" של הסופר הצרפתי, חתן פרס הנובל אנדרה ז'יד. בקצרה, זהו ספר שמתחלק לשלשות באופן כמעט גס, על פני כמה שכבות גיל צעירים בגיל תיכון, צעירים בשנות העשרים והשלושים, בוגרים ומבוגרים כולם רוצים לאתר להם מוצא ומשמעות, והמחבר ביניהם הוא קשרם הרופף או ההדוק עם פרשה שהיא בעצמה נוכחת ולא-נוכחת בסיפור, שמגולל לעתים האלטר אגו של ז'יד, בשם אדוארד. לכאורה רומן צרפתי קלאסי, שראה אור ב-1925 ושעוסק בנושאים קיומיים, שאינם מזכירים במחשבה ראשונה את כוונותיו של מחבר "ארבעה אבות", אך שלאמתו של דבר, ועל אף המרחק של כמעט מאה בין השניים, דומה למדי.
"'זה בגלל שהרומן, מכל הז'אנרים הספרותיים, הוא החופשי ביותר, חסר-החוק ביותר', נופף אדוארד, '... זה מהסיבה הזאת ממש, מהפחד מן החירות הזאת ... שהרומן תמיד נאחז במציאות בכזאת פחדנות'", מסביר ז'יד בספרו, ומוסיף: "'הייתי רוצה רומן שיהיה אמתי ובה בעת מנותק מן המציאות, פרטי ובאותה נשימה כללי ...'", ועוד, בהמשך, עם תלונה על אודות "הסופרים שמשלים אותנו בהתפתחות האינדיבידואל בלא התחשבות בלחץ הסביבתי והחברתי" את הללו מנסח הסופר בשני רבדים: זה שבו הוא מנהל בפנינו מניפולציה של ממש על אמנות הרומן והשני, בתוך כך, שבאמצעותו הוא מכין את הבמה להתרחשות האחרונה בסיפור שבה תישא דמות חיצונית כמעט, של נער צעיר ומסכן, שפגשנו רק מספר מועט מאוד של פעמים, בעונש על החטאים של כל "החותרים מעלה", כפי ניסוחו. והנה בסיום אומר סביו, משפחתו היחידה של הנער, בהאשימו את האל: "'אתה יודע מה הדבר הכי נורא מכל מה שהוא עשה? ... הקריב את בנו כדי להצילנו. בנו שלו! בנו שלו! אכזריות!' ... ". הסב מורה באצבעו לשמיים, אך הוא למעשה מאשים את ז'יד בכך שלקח ממנו את נכדו.
משמעות מקפיאת דם
לא ניתן לקרוא את כוונותיו של זוכה פרס הנובל הצרפתי מבלי לחשוב על המחיר האיום והנורא שמשלמות הדמויות על פני ההתפתחויות השונות ב"ארבעה אבות". אי אפשר, כלומר, להביט-סתם באופן שבו מתגלגלת הפרשה, ככדור שלג בתאוצה, ועל הנזק הסביבתי שהיא גורמת בגין הבגידות, הקנאה, האהבות הכוזבות והכיסופים לזיכרון והזיכרון הנולד מהם (לעתים במחוות פרוסטיאניות יפהפיות ממש) בגין כל אלה ולאחיזה שלהם במציאות, שהיא הלכה למעשה תיאור מדויק להגדרה "רומן שיהיה אמתי ובה בעת מנותק מן המציאות, פרטי ובאותה נשימה כללי". אולם יותר מהכול מנגן הפעמון את צלצולו הצורם ביותר כאשר קוראים את חלקו האחרון של "ארבעה אבות", ("הרביעי"), ובו מקבל המושג "גמול לדורות" משמעות חדשה ומקפיאת דם. "התמונה שנחרטה לי בראש היא דווקא זאת שבטוח לא ראיתי ... " (עמ' 226), אומרת הנערה מן הבלוג, ומתחילה לשזור את עברה. גם היא פרט שמשלם על לא-עוול-בכפו את המחיר הנקוב בגין חטאיהם של "החותרים למעלה" "כל אחד מהם, מהסיבות המחורבנות שלו ... " (שם), לדבריה.
"מבהיל לראות שהחיים שלך, אפשר בעצם לפרק אותם למיליון רגעים בודדים. את חשבת שאת מחליטה בעצמך על החיים שלך, אבל פתאום את מבינה שיכול להיות שאת רק חלק מסרט ארוך שמישהו אחר הוא הבמאי שלו, ושהמישהו הזה, אם הוא רק רוצה, יכול להוציא חלקים מהסרט או להזיז אותם קדימה ואחורה איך שיתחשק לו" (עמ' 284) היא אומרת לנו לבסוף, דגה שוב, מחלק מוקדם בהרבה ברומן, את האזהרה שעמה פתחנו: "'וככה אתה תשאל עוד שאלה ועוד שאלה ולא תרגיש שהוא מוליך אותך, עד שתגיע לנקודה שתבין שזה בכלל סיפור עליך, או עלינו.'" (עמ' 92).
נשאר לכן רק לשאול: מי שוכן בין גבולות הפרשה הזאת, הדמויות הללו או אנחנו ממש? כן ירבו ספרים שמעוררים שאלות כאלה בקוראיהם.