(בסרטון: הטריילר של "רופא הכפר", באדיבות קולנוע חדש).
אם מישהו יצעק "יש רופא באולם?" במהלך הקרנת סרט של תומא לילטי, הוא עצמו יוכל לקום ולהושיט עזרה. בשעה שצעירים רבים נקרעים בין תשוקתם למסך הגדול ורצונם לרכוש השכלה משתלמת יותר, הצרפתי השכיל לשלב בין השניים: הצעיר החרוץ למד רפואה ועסק בתחום, אך בו בזמן מצא את הזמן לעשות קולנוע.
לילטי ביים כמה עבודות קצרות ובין שלהי העשור הקודם לאמצע זה הנוכחי, הספיק איכשהו ליצור גם שני סרטים עלילתיים ארוכים בצד מלאכתו הרפואית. אלה לא הופצו אמנם בישראל, אך זכו להצלחה ולהערכה יחסית בצרפת, ובעקבותיה החליט לפשוט את גלימת הרופא ולהקדיש את כל זמנו ליצירה.
עם זאת, לילטי לא נטש לחלוטין את עולם הרפואה, וממשיך לעסוק בו בעבודותיו. "רופא הכפר", סרטו הארוך השלישי והראשון שמופץ בארץ, מבוסס על החוויות שצבר בחייו הקודמים, עת טיפל בתושבי אזור כפרי ומנותק מן העיר הגדולה.
"רפואה בכפר היא מלאכה קשה, כמעט בלתי אפשרית. לי לקח מעט מאוד זמן להבין שאני לא מספיק מוכשר לשם כך", אומר לילטי, בריאיון המתקיים בעיר מגוריו הנוכחית, פריז, לרגל עלייתה של הדרמה הזו לאקרנים כאן מחר (חמישי). "עשיתי את הסרט כהצדעה לאנשים שמתמידים בשליחות הזו. בכפר, בניגוד לעיר, אין צוות שיגבה אותך, אז אתה חייב להיות זמין 24 שעות ביממה. אתה לא יכול לנתק את הטלפון ובאופן כללי אתה צריך להקריב המון ולגלות מחויבות. כמו כן, הקשרים אינטימיים יותר. הרופא הוא גם פסיכולוג ועובד סוציאלי והפציינטים מתייחסים אלייך כחבר קרוב. לכן, מי שרוצה לעשות את זה, צריך לגייס תעצומות נפש. חייבים לדעת להקשיב, לדעת להיות אדיב, להביע אמפתיה ולהתעניין באנשים".
גיבור הסרט, אותו מגלם פרנסואה קלוזה הזכור לטובה מ"מחוברים לחיים", בהחלט מתאפיין בכל התכונות הללו. אלא שאז הוא עצמו חולה, ונדרש להביא מן העיר רופאה צעירה ולהאציל לה סמכויות דבר שקשה לו עד מאוד לעשות בשל תחושת האחריות העזה כלפי הפציינטים וחוסר נכונותו להפקיד אותם בידי אחרת.
"אני חושב שרופאים מתקשים להשלים עם זה שגם הם בעצמם חולים לפעמים", אומר הבמאי. "זה סבל גדול מבחינתם לעבור לצד השני של המתרס. הם מרגישים שאיבדו את הלגיטימיות לנסות לרפא אחרים, ולעתים גם לא מסוגלים לספר לפציינטים מה עובר עליהם".
עוד דילמה שהסרט מעלה היא מה על רופא לעשות כשהפציינט שלו מבקש כי לא יפנה אותו לבית החולים אלא יאפשר לו למות בביתו.
"זו שאלה שעמדתי בפניה בעצמי לא פעם. כיום שמונים אחוז מן האנשים מתים בבית החולים ואין בזה שום היגיון, כי שמונים אחוז מן האנשים היו מעדיפים למות בביתם, אז למה לא לכבד את רצונם? מצד אחר, מכל מיני סיבות מעשיות, גם להניח למישהו למות בביתו זה לא מובן מאליו. מה עוד שבניגוד לעבר, כיום לאנשים מבוגרים רבים כבר אין קרובי משפחה בסביבתם. רציתי להראות עד כמה הבחירות שעומדות בפני הרופאים מורכבות, מה עוד שהם צריכים לעתים לקבל אותן לבדם, וזה עולה להם בייסורים".
אלמנט יפה נוסף בסרט היא הדינמיקה בין הרופא לרופאה. יש ביניהם מתח מיני, אבל מערכת היחסים ביניהם מתפתחת בצורה אחרת מכפי שהיה קורה בדרמה הוליוודית, למשל.
"אני מסכים. לא רציתי להציג כאן סיפור אהבה בין גבר ואשה, אלא סיפור אהבה לרפואה".
הסרט הוא גם סוג של שיר אהבה לכפרים בצרפת, שנראים כאן כעולם אחר לגמרי מפריז, אם כי למעשה הכפר בו צילמת לא כל כך רחוק ממנה.
"נכון, צילמנו באזור ליד נורמנדי שנמצא בסך הכל במרחק שעה נסיעה מפריז, אבל הוא מוזנח לגמרי בידי השלטונות, מה שגם מסביר את עליית הכוחות הקיצוניים בפוליטיקה הצרפתית. כיום הכפרים בצרפת הם מקומות שאין בהם כלום: אין עבודה, אין פעילויות תרבותיות, בקושי יש בתי ספר או רפואה. כל מה שיש זה שדות וכמה סופרמרקטים גדולים".
מה רופאי הכפר שצפו בסרט אמרו עליו?
"קיבלתי המון תגובות. רובן ככולן היו חיוביות, אם כי כמובן שרבים גם העירו לי על כל מיני אי דיוקים ומהלכי עלילה שלא נראו לי להם הגיוניים. ככה זה, רופאים הם אנשים ביקורתיים".
מי ביקורתיים יותר רופאים, או קולנוענים?
"הו, זו שאלה קשה. מה שבטוח, גם רופאים וגם במאים הם אנשים עם הרבה אגו ועם מעט פתיחות לביקורת. הרופא בסרט הוא דוגמה מובהקת לזה, כמובן".
ואם אפשר ביקורת חיובית: יפה איך שילבת בסרט את "הללויה" של לאונרד כהן. זו כמובן הבחירה המוזיקלית הכי נדושה בעולם, אבל זה עובד.
"האמת, יש לי סיפור על זה: התראיינתי לתחנת רדיו במונטריאול לרגל הפצת הסרט בקנדה. דיברנו על הפסקול ובסיום הריאיון ניגנו את 'הללויה', ואז קיבלנו פוש בפלאפון שהוא הלך לעולמו. זה היה צירוף מקרים מוזר".
חוץ מרפואה ומקולנוע, נדבך נוסף בעולמו העשיר של לילטי הוא כדורגל. מיד כשאני נכנס לחדר המלון הפריזאי בו אנו נפגשים, הבמאי מתחיל לדבר איתי על הניצחונות של מכבי חיפה מול פריס סן ז'רמן ושל נבחרת ישראל מול נבחרת צרפת. גם היום הוא מרבה לצפות במשחקים, לעתים אפילו במגרשים. "כדורגל זו תשוקה גדולה מבחינתי", אומר הקולנוען. "איך יש לי זמן לצפות בו, אתה שואל? אני לא ישן הרבה. אולי כדאי שאשן יותר".
הודות למחסור בשעות שינה, הספיק לילטי להשלים צילומים של סרט עלילתי נוסף, ובמסגרת הפריחה של הטלוויזיה הצרפתית, עובד לראשונה גם על סדרה, שתתרחש כמובן בין מסדרונות בית החולים.
"ההשראה שלי לכך היא 'ER', או כמו שקראו לה בצרפתית,
'Urgences'. נכון, יש אמנם הרבה סדרות רפואיות מעולות 'ד"ר האוס', למשל, אבל היא היתה ונותרה הטובה מכולן. יש בה הכל גם ריאליזם, גם רומנטיקה, גם ממדים חברתיים-פוליטיים, גם קצת אלמנטים של אופרת סבון. היא התנ"ך מבחינתי".
אם שואלים אותך מה אתה עושה בחיים, מה אתה עונה? רופא או קולנוען?
"תשמע, זו שאלה טובה. אמנם אני לא עוסק ברפואה מזה שנים אבל מצד אחר, הרי מעולם לא למדתי קולנוע. רפואה זו המלאכה שרכשתי לעצמי, כך שאם אני צריך למלא כל מיני טפסים רשמיים ומתבקש לרשום מה המקצוע שלי, באופן אוטומטי אני רושם 'רופא'".
ואתה מתגעגע לעיסוק ברפואה?
"הו כן, בהחלט".