נושאים חמים

"'סיפורה של שפחה' היא קריאת השכמה לנשים. עלינו לדאוג לעצמנו"

לרגל סיום העונה של הסדרה המטלטלת והמדוברת "סיפורה של שפחה", הושבנו את הסופרת מגי אוצרי, שכתבה את הבלוג על הסדרה בוואלה! תרבות עם ח"כ מרב מיכאלי לשיחה על סקס, דת, פמיניזם ופוליטיקה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
סיפורה של שפחה פרק 6 (צילום מסך)
סיפורה של שפחה (צילום מסך)

השבוע הגיעה לסיומה העונה הראשונה והמטלטלת של אחת הסדרות המדוברות ביותר בשנים האחרונות – "סיפורה של שפחה". בדרמה, בכיכובה של אליזבת מוס המצוינת, מתואר עולם מסויט אך מציאותי להחריד שבו נשים מנושלות מכל זכויותיהן ונאלצות לשמש כשפחות לבכירי המשטר הדתי החדש – וזאת בשל משבר פוריות עולמי. לרגל סיומה של העונה נפגשה הסופרת מגי אוצרי, כותבת הבלוג על הסדרה בוואלה! תרבות, עם ח"כ מרב מיכאלי (יו"ר סיעת "המחנה הציוני") לשיחה על סקס, טלוויזיה, פוליטיקה ופמיניזם.

מגי: כשאני מדברת עם חברות על הסדרה הן אומרות דברים כמו "מאז הסדרה אני מרגישה שאני במלחמה".

מרב: "אני גם מזדהה עם האמירה הזו. הסדרה ממחישה את זה שזה לא "לא יכול לקרות". היא לא מתארת חזון הזוי. להפך. זה מרגיש מאד מוחשי. קודם כל, אני חושבת שהמציאות של הזנות היא מאד דומה. כאן ועכשיו, היא דומה למה שמתואר בסדרה בצורה רחבה. במיוחד ליהודיות וליהודים זו גם מציאות נאצית. האפקט הרגשי הולך ישר לנאצים. לא חייבים להיות אשכנזים בשביל זה. זו תודעה קולקטיבית של סממנים נאצים שהם מוכרים לנו".

ח"כ מירב מיכאלי, 5 באפריל 2017 (ראובן קסטרו)
"רמת הפחד מטורפת". ח"כ מיכאלי (צילום: ראובן קסטרו)

גם בכל סיטואציה של דיכוי גם יש את מצב הגברים שהוא רע ואת מצב הנשים שהוא רע יותר. למשל, בשואה ההתמודדות של נשים הייתה ייחודית ושונה משל גברים. הן מכרו את המיניות שלהן, הן מנעו מזון מעצמן כדי להציל את הילדים שלהן, הן נאנסו על ידי יהודים וגרמנים כאחד.

"נכון. ואם נסתכל על חברות מסורתיות היום, למשל, במדינות ערב הדתיות, אז נשים במצב מאד דומה במובן של היכולת של גברים לממש בעלות על נשים, להפוך אותן לכלי רביה ולכלי לשימוש מיני. לי למשל הכי קשה בסדרה זה שאת לא יודעת מה הולך לקרות לך. אם את יודעת שאת הולכת להיאנס פעם בחודש זה נורא, אבל לפחות את יודעת מה יקרה. יש בתורת המשפט את אלה שמצדדים בשלטון החוק גם אם החוקים לא מוסריים – כמו בגרמניה הנאצית – כי אחד היתרונות הוא הצפיות. לפחות את יודעת מה הולך לקרות. כל פעם שקורה משהו שונה מהשגרה, רמת הפחד היא מטורפת. ברגע שהחוק הופך להיות סלקטיבי זה מאד קשה".

מצד שני, הסדרה היא כתב אישום משמעותי נגד שלטון החוק כי אם אנחנו רואים משהו בולט שם, זה שהם לוקחים את החוק כפשוטו. "עין תחת עין" זה עין תחת עין.

"אני לא מקבלת את מה שאת אומרת. הן מוציאות עיניים כשזה מתאים להן. לא לכולן הוציאו עיניים. מוירה עשתה יותר הפגנות מג'נין ולג'נין הוציאו עין. הבחירה איפה ליישם את החוק היא לגמרי שרירותית. הבחירה איפה ליישם היא לגמרי פרשנית. זו התרסה נגד דיכוי ופאשיזם וסטאליניזם. לדת יש מקום משמעותי. הנאציזם לא היה דתי. אבל כאן כן בחרו ללכת דרך "אלוהים" ולא בכדי כי היום אחד הכוחות הכי מאיימים הוא הדתות המונותאיסטיות. אני מצטטת את דרעי שאמר שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, אבל היא מדינה חילונית. המדינה כמדינה לא יכולה להיות יהודית, כמו שהיא לא יכולה להיות מוסלמית. היא חייבת להיות חילונית, אחרת היא לא תוכל להכיל את כולנו. העובדה שהממשלה מועלת בתפקיד שלה – ככל שהמדינה תהיה פחות חילונית היא לא תוכל להכיל את כל היהודיות והיהודים. זה חורבן לעם ישראל אם מדינת ישראל לא תהיה מדינה חילונית. חצי מהעם היהודי בתפוצות – רפורמיות ורפורמים – לא יכולים לחיות פה כשווים. זה הזיה. זו סכנה אסטרטגית ממש".

סיפורה של שפחה פרק 8 (יח"צ , HOT)
"סרינה היא זו שרוצה ילדים". סיפורה של שפחה

הסדרה מתחברת גם לנקודת המבט הישראלית על החשיבות שנותנים לאימהות בישראל והשימוש בה כהצדקה למעשים לא מוסריים כלפי נשים. למשל, יש קו מקשר בין איך שהישראלים תופסים את חשיבות ההורות לבין החקיקה והיחס המאוד ליברלי פה ביחס למה שנוגע לפונדקאות. למשל, לנסות לחוות פונדקאיות בהודו.

"אני חושבת שהפונדקאות פה לא יותר ליברלית מבמדינות אחרות. מה שכן דרמטי פה הוא ההשקעה של המדינה בטיפולי פוריות. זה דבר שישראל בולטת בו בצורה חסרת כל השוואה. זה רק מראה שאנחנו רק חצי דרך מלהפסיק להתייחס לנשים כאל אובייקטים לרביה כמו גם אובייקטים לשימוש מיני. שני הדברים הללו חיים אחד ליד השני. גם בהפריות וגם בפונדקאות יש גורם כלכלי מאד משמעותי. זה לא רק העניין הסימבולי. מה שקורה בסדרה הוא שבגלל אסון אקולוגי המין האנושי הולך להיכחד. אבל בכלל במערב אין מצוקת בני ובנות אדם. הבעיה שלנו היא לא ילודה".

אבל בישראל יש שטוענים שהרוב היהודי הולך להיכחד. אם תשאלי את בנט, יש פה בעיית ילודה יהודית.

"ברמה הפוליטית. אבל במובן הרחב יותר, כשאת מדברת על הודו ועל מדינות עולם שלישי אחרות או בתוך מדינות המערב שבהן נשים משמשות כפונדקאיות מסיבות כלכליות, כל הדבר הזה הוא מונע כלכלה גם במקומות שבהם אין פחד דמוגרפי או אתני. חשוב לשים לב לזה. אצלנו אפשר למצוא את הנישה שלנו, אבל אנחנו לא לבד בפונדקאות. זו תעשייה כלל עולמית כי יש כוחות כלכליים אדירים שמניעים אותה ובמובן הזה היא לא שונה מתעשיית הקוסמטיקה".

יחד עם זאת הפונדקאות נתפסת יותר מוסרית כי יש משהו בתפיסה האנושית והישראלית בפרט שמאד מבינה את הכמיהה להיות הורה ומאד מקבלת התנהלות שהיא גבולית מבחינה מוסרית כשאנחנו רוצים להיות הורים. זה משהו שלא מקבלים באותה מידה של הבנה כשמדובר ברצון להיות יפים, למשל, אם אנחנו מדברים על תעשיית הקוסמטיקה. 'סיפורה של שפחה' היא בסופו של דבר סדרה על אנשים עם פריווילגיות שנורא רוצים להיות הורים ויוצרים מנגנון נורמטיבי שמקדם אותם לשם.

"אני לא מסכימה איתך. אילו זה היה נכון, היו עובדים שם בצורה יותר יעילה. המפקד לא רוצה להיות הורה. סרינה רוצה. הוא לא. גם לא בטוח שזוגות אחרים רוצים שם להיות הורים. זה יותר עולם שמחלק תפקידים. הפטריארכיה שם לקחה את הנשיות וחילקה אותה לפרגמנטים. יש נשים שהן שפחות, ואנו רואים את הסיפור דרך עיניהן. אבל חוץ מהן יש את המרתות, משרתות הבית. ויש את הרעיות שהן התפקיד הייצוגי. ויש את הקאפואיות שהן הדודות. וגם הגברים סובלים מדיכוי. השיטה שבה המפקד צריך לבוא אחת לחודש ולזיין את שלפרד לעיני אשתו, הוא לא עומד בה".

כן, התרבות הזו אונסת גם גברים.

"גם התרבות שלנו אונסת גם גברים. המגדר בכלל הוא כלי דיכוי גם על נשים וגם על גברים. המגדר לא מאפשר לנו לחוות את האנושיות שלנו. לנו מוקצה חלק אחד באנושיות ולהם החלק השני".

זה סוג של תסביך קדושה-קדשה שנלקח לקיצוניות.

"כן, וסקס הוא התסביך הגדול מכולם והוא חל גם על הגברים. יש את הרגע שהמפקד אומר לסרינה "את אישה מדהימה. שכחתי עד כמה", והם מתחילים להתמזמז והוא אומר לה שאסור להם כי כנראה זה כמו לשפוך זרע לבטלה. יש אישו עם סקס שהוא מטורף. אני אומרת לך כאן ועכשיו, כל מה שאת אמרת על ניצול נשים בפונדקאות והניצול שכרוך בזה הוא לא חמור יותר ממה שכרוך בזנות. וגם בזנות מוצאים לזה הצדקה. ההצדקה לניצול תמיד תהיה. טבעונים למשל יגידו שזה גם ניצול".

סיפורה של שפחה (יח"צ)
הנשיות היא משאב. סיפורה של שפחה

ובאמת בפרק האחרון אנחנו רואים איך מתייגים את שלפרד באוזן כמו פרה. צ'רלס פטרסון כתב את "כל יום הוא טרבלינקה" ושם הוא מנתח איך הרוע האנושי שואב השראה מהיחס לבעלי חיים. הדרך שבה תייגו לפי מספר כמו בקר באושוויץ זה גם בהשראת בתי מטבחיים.

"בדיוק, הרוע האנושי תמיד ימצא הצדקות. אני לא חושבת שעניין הרבייה הוא יוצא דופן. נשים הן בגדול משאב. זה תמיד עובר דרך הגוף אבל הנשיות היא גם משאב. הן צריכות לספק מין, רביה, עבודות בית, ייצוגיות – עזר כנגד. השפה שם היא גם גאונית. זה שאין להן שם והן רק 'שלפרד'".

זה קצת מרפרר לזה שנשים לוקחות את שם הבעל בנישואין.

"וילדים נושאים את שם הבעל. השם של אבא שלי הוא לפחות שם שגדלתי איתו לפני שפגשתי את בן הזוג שלי, הוא חלק ממני. שנית, אם נפסיק לקחת את השמות של בני הזוג אז יום אחד זה יפסיק להיות השם של האבא שמכריע מה יהיה שם הילדים. הנישואין הם המוסד הפטריארכלי האפקטיבי מכולם – הכי ראשוני והכי אפקטיבי. בתפיסתי את המדינה הפמיניסטית צריך לארגן את כל ההתארגנות החברתית והכלכלית על סידור אחר לגמרי. לבטל את הנישואין כמוסד משפטי. החוזים על אפוטרופסות ילדים ומשק בית לא צריכים להיות מבוססי בעלות, מיניות ורומנטיקה. זה לא בא עם סידור כלכלי, ואם כן, אז בואו נדע מהו מראש. שלא יתפוצץ לנו בפנים.

"כל זמן שאנחנו לא יחידה כלכלית עצמאית ונקשרות בנישואין והעבודות שאנחנו עושות לא נספרות בכלכלה, הדברים האלה יהיו נחלתן של נשים. היום זה נוח לכל הכלכלות שנשים עושות את העבודות האלה בחינם. ברגע שזה ישתנה, כל יחסי הכוחות ישתנו. לא בכדי לוקחים לנשים בסדרה קודם כל את חשבון הבנק. זה עובר היום גם דרך דברים יותר פשוטים. מגיל צעיר מקנים לנקבות תכונות של חולשה. אנחנו מחונכות לסלוד מכוח. אנחנו לומדות לא להבין בכסף, לא לרצות כסף, לכנות אותנו בשמות גנאי אם אנחנו רוצות כסף, לגרום לנו להוציא כסף על דברים שמחלישים אותנו כמו ניתוחים פלסטיים ואיפור. 'סיפורה של שפחה' צריך להיות קריאת השכמה לכולנו.

"כל מי שחושבת שפמיניזם זו מילה מיושנת והשוויון כבר כאן – המבנה הבסיסי שדרכו אנו חיים את החיים שלנו, שאנחנו מתייחסים אליו ככוח טבע, זה לא כוח טבע, זה נוסח על ידי גברים לנוחותם. אנחנו בכפיות קטנות חוצבות שינויים מינוריים אבל המבנה מאפשר להחזיר אותנו למקום של 'סיפורה של שפחה' בהינף יד. אנחנו חייבות לחדור למוקדי הכוח לצורך הישרדותי כמעט, ולשנות את המבנה הזה. נשים נרצחות פה בסיטונות והמדינה ממש לא מגינה עליהן אלא מפקירה אותן ממש ואנחנו חייבות לקחת את הגורל שלנו בידינו. אף אחת לא תדאג לנו אם לא נדאג לעצמנו, ואי אפשר בלי הפוליטיקה, כי בה מרוכז הכי הרבה כוח".


כל פרקי "סיפורה של שפחה" זמינים ב-HOT VOD.