לפני כעשרה חודשים נכנס רן ברק, איש בריא בדרך כלל באמצע שנות ה-60 לחייו, לחדר הניתוח להסרת כליה תקינה לחלוטין. ברק, איש כוחות הביטחון, שייך למיעוט זעום של תורמים חיים, אנשים שבוחרים להתנדב לתרום כליה לאדם זר, אותו לא פגשו מעולם. תרומה אלטרואיסטית קוראים לזה. כעת הוא מככב בסדרה התיעודית "חוזרים לחיים" בערוץ עשר (הערב, 21:00), המתעדת את ההמתנה הארוכה והקשיים של המועמדים להשתלת כליה בישראל.
מי שחלפה במוחו האפשרות החשובה לתרום איברים, בוודאי תכנן לעשות זאת לאחר מותו באמצעות חתימה על כרטיס תרומת האיברים "אדי". אולם מקרב תורמי הכליות יש כאלה שמבקשים לעשות זאת בעודם בחיים. אנשים שבחרו להקריב מגופם, הלכה למעשה, איבר מתפקד בעבור האחר. התופעה הזו רווחת בעיקר בקרב תושבי ההתנחלויות. בכתבה שפורסמה במגזין סוף השבוע של וואלה! לפני כשנה נחשפו ממדי התופעה והשלכותיה; לצד המעשה האצילי, מרבית התורמים העידו שהם מוכנים לתרום כליה רק לאדם ליהודי.
כחודש לפני הניתוח, רן ברק נשאל כמה פעמים האם חשובה לו זהות הנתרם. הוא הניד לשלילה, שמח על ההזדמנות להציל חיים. "רק היה לי חשוב שהוא יהיה מכאן", אמר בריאיון ראשון עמו לוואלה! תרבות ערב עליית הסדרה.
מדוע?
"כי אני תורם בארץ, לא בארה"ב. אני מוכן לתרום לכל אחד, רק אם הוא לא מחבל". הכליה של ברק הצילה את חייה של סברין אבו קוידר, חולת כליות בת 30 ותושבת הפזורה הבדואית.
איך אתה מרגיש היום?
"בסדר גמור. מאז הניתוח עברתי שתי בדיקות נוספות, אחת אחרי שלושה חודשים והשנייה אחרי חצי שנה, והתוצאות מעולות. ההחלמה הייתה קלה: ביום רביעי נותחתי וביום ששי כבר חזרתי הביתה"
שבועיים מתום הניתוח ברק חזר לשגרה. הוא מתגורר בתל אביב, ומנהל את חטיבת הביטחון של המוסדות הלאומיים בארץ ובעולם. הוא מעיד שהוא טס במסגרת העבודה ללא שום מגבלות, והכל כרגיל "אני בן אדם בלי קרניים" הוא אומר בחיוך.
איך הכול התחיל?
"לפני 5-6 שנים ראיתי סדרה על מטופלי דיאליזה בבי.בי.סי, סדרה מאוד חזקה, כל האמת לפרצוף. כל התהליכים ומה שהם עוברים. במסגרת הסדרה נאמר שאין מספיק תורמים, למרות שלתורם בריא אין בעיה לחיות עם כליה אחת. זה התחיל לחלחל, לקח לי כמה זמן לעכל. בהמשך ראיתי כתבה בעיתון בארץ על תרומת כליה, ואמרתי לעצמי שמספיק למרוח את הנושא. בוא נהפוך את זה מרצון להציל חיים לביצוע. נפגשתי עם מומחים שהסבירו לי שאין בעיה, וב-1 בנובמבר 2016 התחלתי את התהליך מול משרד הבריאות".
למה לא עמותה?
"היה לי חשש מעמותות. חיפשתי את הטלפון של המרכז להשתלות איברים במשרד הבריאות, כתבתי מייל לראש האגף וכעבור שעתיים היא חזרה אלי. ביקשתי אם אפשר לעשות את השיחה איתה בערב, בנוכחות אשתי, ויצאנו לדרך לתהליך מאוד ארוך".
הסכמת לתרום את הכליה ללא הבדל מין ודת. מה דעתך על מי שבכל זאת מתנה את התרומה?
"אני מצדיע להם. אני לא שופט את מי שנותן חלק מהגוף שלו להציל בן אדם. יש כאלה שתורמים רק ליהודים, יש כאלה שרק לשומרי בשר וחלב. במקרה שלי התקשרו פעמיים לברר האם יש לי מגבלות על התרומה. אמרתי שזה נראה לי מוזר שמתקשים פעמים לשאול, הבנתי היטב את השאלה והמהות. יום אחד, חודש לפני התרומה, בבדיקה בבילינסון, היה על השולחן במקרה או שלא, יחד עם התיק הרפואי שלי, תיק ועליו השם סברין אבו קוידר. הבנתי שזו האישה שמקבלת את הכליה ובלי שהרופאה תראה, צילמתי את התיק. יש לי עד היום את הצילום. רק שבועיים לפני התרומה, לפני הוועדה הסופית, נאמר לי שהיא בדואית, ואמרתי שאני מאושר לחלוטין".
ברק נשוי בשנית, ויש לו ארבעה ילדים מאשתו הראשונה. הבן מתגורר בקנדה, ושתי הבנות בישראל. את הצעירה שבהן אימצו בני הזוג כשהייתה בת 14. לפני כשנה, בגיל 32, החליטה להפוך לאם פונדקאית. "אימצנו אותה בגיל 14 מפיג'י והיא בת לכל דבר. היא תמיד אמרה אחרי הילדות שהייתה לה, ומה שקיבלתי עם בית ומשפחה חדשה, היא חייבת לעזור למשפחה אחרת. אז היא הייתה אם פונדקאית למשפחה חשוכת ילדים. כשסיפרתי לה על התרומה היא קיבלה את זה מאוד יפה".
איך שאר הילדים הגיבו?
"הודעתי להם רק כשנקבע התאריך לניתוח. הבנות קיבלו את זה מאוד יפה. הבן הבכור, עוד מעט בן 42, קיבל מאוד קשה. אחרי כמה ימים אשתי סיפרה לי שהוא התקשר כעוס, וסיפר שהרופאים אומרים שאחד ל-3,000 לא יוצאים מהניתוח. זה היה כבר שבוע לפני הניתוח, ואז גם אשתי ביקשה שאחשוב עוד פעם. אמרתי להם 'יש לכם שתי אפשרויות: להיות איתי, או לא להיות איתי. כי אם לא תהיו איתי אעשה בלעדיכם. הייתי מאוד שלם עם זה".
היה לך ברור שאתה מתעורר?
"כן. הרופא היה מאבטח שלי כשהייתי קצין הביטחון של אל-על בניו יורק. לפי מה שהבנתי ממנו מהניתוח כולם קמים. הבעיה היא הסיבוכים אחר כך, אבל לא היה לי ספק שאני עובר את זה צ'יק-צ'אק".
בכל זאת מדובר בניתוח, ואתה הרי אדם בריא. היה רגע שהתחרטת?
"לא. אבל זה תהליך מתיש של חצי שנה. ללכת לרופאת המשפחה, לקבל הפנייה, וכל רגע בדיקה אחרת, והפניות. בתהליך הזה אשתי ואחותי היו מודעות כל הזמן, לאמא שלי הודעתי רק שלושה שבועות לפני הניתוח".
ברק הוא בן לעולים מרומניה שהיגרו לישראל בשנות ה-40 בעליית הנוער. המשפחה התמקמה בקיבוץ שמיר בצפון, שם ברק נולד, ואחר כך עברה לקיבוץ בית אורן. את הקיבוץ עזבו מזמן. אמו בת ה-91 מתגוררת כעת בקריות.
כיצד היא הגיבה? איך בעצם אתה מספר לניצולת שואה, שאני מבינה שחוותה אובדנות רבים בחייה, שבנה נכנס לניתוח מסכן חיים?
"סיפרתי לה שלושה שבועות לפני הניתוח, היא אישה חזקה מאוד. לא חשבתי 'איך אני עושה לה את זה', ולא התייעצתי, וגם אם אמא או אשתי היו מבקשות שלא אעשה את זה, הייתי עושה את זה בכל מקרה. אבל היא לא ביקשה לא לעשות את זה, היא הייתה בהלם. אחר כך היא שאלה למה דווקא אני. היא הבינה שזה חשוב. היא הייתה גאה בזה, 'זה החינוך שלי, החינוך של הקיבוץ', היא אמרה לי. מאותו רגע היא הייתה איתי לאורך כל הדרך, באה גם ביום של האשפוז והניתוח".
איך הייתה הפגישה הראשונה עם המושתלת?
"אתם לא מבינים איזו תרומה זו לתת למישהו חיים, אני הבאתי חיים! ראיתי את המושתלת בפעם הראשונה ארבע שעות לפני הניתוח. כשאתה רואה אותה, רק אז אתה מבין את המעשה שאתה עושה. לאנשים קשה להבין את זה. היא אמרה לי שהיא לא יודעת איך להודות לי, עניתי לה תודה שאת קיימת, זו תחושה שקשה להגדיר. אתה הולך עם חיוך ענק בלב".
נשמע שאתה אדם די צנוע. איך הגעת לככב בסדרת טלוויזיה? אתה מצטער בדיעבד?
"אני לא יודע אם אני מצטער. אם זה יביא תורם נוסף, אני שמח. באמצע התהליך פנה אלי הרופא, שהוא גם חבר, בדחילו ורחימו ואמר שיש כתבת טלוויזיה לנושא של תרומת איברים למען הגברת המודעות. לא הייתי בעד הנושא, אבל אשתי שכנעה אותי. הרופא דיבר ושכנע. אמרו לי שאני עושה מעשה שיעורר תהודה ויביא עוד אדם או שניים לתרום. זה די מעיק הנושא של צילומים. אתה באמצע אומר שאתה לא רוצה, אבל כבר התחלת. כשאמרתי שאני הולך לאמא שלי הם באו איתי, לילדים לא הסכמתי שיבואו. זו חדירה לפרטיות, זה תיק. אני לא בנוי לזה".
כיצד בכל זאת שכנעו אותך?
"היו הרבה פעמים שבשביל לשכנע אותי היו צריכים לדבר עם אשתי שתרכך, נניח בשביל עוד יום צילומים. ואחרי זה מבקשים השלמות... אבל זה נעשה כבר, ואם זה יביא עוד תורם או שניים עשינו את שלנו".
הצילומים הסתיימו מזמן, והניתוח מאחוריך, אתה שומר על קשר עם סברין?
"בטח, בווטסאפ בעיקר. הייתי אצלם והם היו אצלי כמה פעמים, אני עוקב אחרי הבדיקות, אני רק רוצה לבדוק שהכליה עובדת. היא עכשיו יכולה לחיות חיים שלמים. ברגע שאת עושה תרומה מהחי, ההתאמה היא עד סיווג רקמות. בתרומה מהחי יש זמן לעשות את כל הבדיקות, בניגוד למת שאין זמן לעשות בדיקות. הסיכויים יותר קלושים שיקרה משהו, פה אין דבר שלא בדקתי אצלי מול אצלה. לפי איך שזה נראה היא יכולה לחיות עד שיבה טובה".
אתה מרגיש קשר מיסטי, או רוחני אליה? בכל זאת איבר מגופך אצל אדם אחר.
"מיסטי? לא, לא, לא, ממש לא. לא קשר מיסטי ולא כלום. אני יודע שנתתי לה חיים, לבן שלה בן ה-8 תהיה אמא עוד הרבה שנים, זה נותן לי אושר".