כשסיוון מסט סיפרה להוריה כי תגלם את דמותה מרגלית הר-שפי ב"ימים נוראים", המתאר את מה שקדם לרצח רבין דרך נקודת מבטו של יגאל עמיר, התגובה האינסטינקטיבית של אמה הייתה - "אוי ואבוי".
אמנם, מדובר בתפקידה הקולנועי הגדול עד כה של השחקנית הפורצת, והיא קיבלה אותו מידי הבמאי ירון זילברמן לאחר תחרות קשה וסשן אודישנים מפרך, אבל הרפלקס השלילי מתבקש לאור העובדה שמדובר בדמות כה שנויה במחלוקת - מי שהיתה מקורבת למתנקש בחודשים שלפני הרצח, שמעה ממנו ככל הנראה על התוכניות שלו, ולפי החלטת שלוש ערכאות, לא עשתה מספיק כדי לעצור בעדו. בכך, הפכה לאחת משני האנשים היחידים בתולדות המדינה שהורשעו בעבירת אי מניעת פשע.
מסט עצמה, כפי שהשחקנית מספרת בריאיון לוואלה! תרבות, לא נרתעה לרגע. "זו אמנות, זה קולנוע, זה לא אומר שאני היא, וזה חשוב לעשות סרט כזה", היא אומרת. וכך, זכתה להפוך לחלק מאחד הסרטים הישראלים הנפיצים והמדוברים של העת האחרונה. שלשום (ראשון) זכה בפרס אופיר, מה שגם הפך אותו אוטומטית לנציג הישראלי לאוסקר האמריקאי.
הסרט אפקטיבי, מטלטל, מעמיק ומאיר עיניים, ומצליח לשמור על אפקט המתח וההפתעה, אפילו שמן הסתם אי אפשר לספיילר את הסוף שלו. אחת מן הסיבות הרבות להצלחתו היא התצוגה של מסט, בתפקיד משני אמנם אך מהותי, שמפגינה הופעה מלאת הבעה אך דו-משמעית וחידתית באותה מידה, ומצליחה להשאיר את החידה על כנה: מי, בעצם, זו מרגלית הר-שפי? היא החלה לרצות את עונש המאסר שלה ב-2001, שוחררה באותה שנה לאחר שזכתה לניכוי שליש מהנשיא דאז משה קצב, והיום, ב-2019 ומפרספקטיבה של זמן, מה אנחנו יכולים להגיד עליה?
עוד בנושא:
הביקורת שלנו על הסרט
"מרגלית היתה מכרה, חברה, של יגאל עמיר, ולפני הרצח היתה שותפה עמו בארגון מחתרת שהוקם כדי לשמור את ההתנחלויות ולחמש אותן ביום שאחרי אוסלו, למקרה שיפנו אותן", אומרת מסט כשאני מציג בפניה את השאלה הזו. "היא היתה מיוחסת, האחיינית של בני אלון ובת למשפחה של פרופסורים וסופרים ונשים חזקות, והיא אף פעם לא הודתה במה שהורשעה עליו, תמיד אומרת שלא ידעה כלום, ויש רבים שחושבים שנעשה לה עוול".
ובכל זאת, גם אם הסרט לא קובע באופן חד-משמעי אם נעשה לה עוול או לא, הוא גם ממש לא הולך לקצה האחר ומנקה אותה לחלוטין מכל אשמה. ברור ממנו שילדה טובה ירושלים היא לא.
"קראתי פרוטוקול חקירה שלה בו היא בעצמה אומרת במילים שלה שהיא לא היתה כזו תמימה. הייצוג שלה בתקשורת אולי נתן לה דימוי כזה, אבל אם עושים תחקיר מעמיק, מבינים שזה היה קצת מורכב יותר. היא כן היתה חלק מארגון מחתרתי, כן היתה פעילה בו, כן התעסקה עם נשק וכן, היא היתה קשורה בדרך זו או אחרת לאלימות מסוימת. היא היתה עם יגאל עמיר ואבישי רביב כשהם איימו על ח"כ גולדפרב שלא יצביע בעד אוסלו, למשל.
"באחד הפרוטוקולים, היא אומרת משפט מעניין, שאחר כך הצטערה עליו - 'תיזהרו מלהעמיד אותי לדין. אני נראית ילדה טובה, אבל יגאל ואני ביחד יכולים לעשות דברים הרבה יותר גרועים'. אחר כך, אמרה שזה נאמר תחת הלחץ הנוראי של החקירות".
דבר אחד בטוח: מהסרט לומדים שרוב הזמן, היא בכלל לא הסתובבה עם הצמה.
"הצמה התפרסמה מההופעות שלה בבתי המשפט. היא הלכה איתה כשרצתה להיראות כמו ילדה טובה. לכן, רואים אותה רק במהלך שתי סצינות בסרט, בהן היה חשוב לה להיראות ייצוגית. בשאר הזמן, היא לא הלכה ככה".
כשראית את קטעי הארכיון שלה מן ההופעות בבתי המשפט, מה אמרת לעצמך?
"היא היתה שם עם חיוך זחוח, מאוד בטוחה בעצמה. היא נראית מאוד חזקה, לא שבורה, לא מעורערת או מפחדת. זה מה שהיא הקרינה, לפחות".
בערכאות השונות היו תמיד דעות מיעוט לגבי הר-שפי, שהציעו לזכותה מחמת הספק או לא לדון אותה למאסר בפועל. זו שאלה אכזרית, כמובן, אבל אם את היית שופטת אותה, מה היית פוסקת?
"איזו שאלה קשה... גם אין לי את כל המידע פרוש בפניי... היא אישה שחיה וקיימת, אני לא רוצה לחרוץ את הדין שלה. תראה, היא באמת לא אשמה יותר מאף אחר. אולי הייתי שופטת אחרים ומכניסה אחרים לכלא לפניה. אני לא חושבת שילדה בת עשרים היא מי שצריכה לשבת בכלא. אפשר להגיד שהיא היתה שעירה לעזאזל. היו אנשים בעמדת כוח גדולה ממנה' ששמעו את עמיר אומר כי הוא רוצה להוריד את ראש הממשלה ולא עשו דבר בנידון, אבל הכל נפל עליה. יגאל עמיר התבטא ככה מול כל אוניברסיטת בר-אילן והלך לשאול רבנים, שיש להם הרבה יותר אחריות מהר-שפי, אבל אף אחד לא נכנס לכלא ואפילו לא עמד למשפט".
כמו שאמרת, היא היתה מאוד צעירה בזמן האירועים הללו, אז אם היה לה ספק קל שבקלים שהולך לקרות משהו, למה היא לקחה את הסיכון ועמדה בחיבוק ידיים, ובכך בעצם פגעה בעתיד שלה, שכולו היה לפניה?
"היא אמרה שלא לקחה את יגאל עמיר ברצינות. שהוא זרק את האמירות על הכוונות שלו בכזו קלות דעת, שאפשר היה להאמין שהוא סתם כלב נובח שלא נושך. עם זאת... היא כן הלכה וביררה אצל רב היישוב שלה אם צריך להסגיר את יגאל או לא; היא כן הטעתה בכוונה את יגאל לגבי המיקום המדויק של הנשקייה בישוב שלה, אז כנראה שכן היה לה חשש מסוים. היא אומרת שלא ידעה, ומצד אחר יש עדויות מחקירות של השב"כ שהיא היתה מודעת לניסיונות הקודמים של יגאל לפגוע ברבין. הדברים לא ברורים, ואולי יישארו ככה לעד".
מסט, שהיתה בת שבע וחצי כשרבין נרצח, חלמה להיות שחקנית עוד מילדותה. היא שירתה בתיאטרון צה"ל, ולאחר שחרורה הופיעה בשלל פרסומות, הצגות וסדרות, בהן "פול מון". באודישן הראשון שעשתה ל"ימים נוראים", היא נבחנה בכלל לדמותה של נאווה, שיצאה עם יגאל עמיר תקופה ממושכת ונפרדה ממנו לפי המתואר בסרט על רקע מעמדי-עדתי: היותה בת לאצולת מתנחלים אשכנזית בשעה שהוא נולד למשפחה מן המעמד הבינוני-נמוך שמוצאה תימני.
נאווה, אותה מגלמת בסופו של דבר דניאלה קרטס, מוצגת בסרט כדמות עדינה למדי, ומסט לא ממש הצליחה להיכנס לעור שלה. "המלהקת אורית אזולאי, שיש לה חושים חדים מאוד, אמרה לי 'תהיי רכה יותר'", היא מספרת. "ניסיתי להיות הכי עדינה שאני יכולה, אבל לא הצלחתי. בהתחלה אורית התרגזה, אבל אז חשבה רגע ואמרה 'חכי שנייה, קחי את זה', ונתנה לי את הטקסט של מרגלית. מיד נדלקתי על הדמות ועל הדיאלוג בינה ליגאל, ואורית אמרה 'הנה, זה מתאים לך'. אמרתי לה שזה באמת יותר מעניין אותי".
אם היא היתה רואה את "הבמאית", הסרט הקצר המופתי בכיכובך שנעשה לפני שלוש שנים, היא היתה יודעת מראש שאת מתאימה יותר לגלם דמויות לא עדינות, בלשון המעטה.
"שירה פורת, הבמאית של 'הבמאית', מכירה אותי היטב כי אנחנו חברות טובות, אז היא ידעה. מי שמכיר אותי יודע שהמראה שלי מטעה. אני אולי נראית כמו ילדה טובה, אבל ברגע שאני פותחת את הפה, יוצא משהו הרבה פחות רך והרבה יותר קשוח".
כמו מרגלית.
"כן, בזה אני דומה לה. שתיהן נראות ילדות טובות שלא יכולות לפגוע באיש, אבל בפנים יש זעם. אני לא עדינה, אני עובדת קשה, אני קורעת את התחת, ולא בוכה בקלות. בחיים לא אנקוט באלימות פיזית, אבל אם מישהו יתקוף אותי, הוא יקבל חזק בחזרה. אישה בעולם הזו צריכה להיות קשוחה, לצערי".
במסגרת העבודה לקראת הצילומים, בחרה מסט שלא לנסות ליצור קשר עם הר-שפי. "היתה לי התלבטות, אבל הסרט מציג את כל האירועים דרך העיניים של יגאל עמיר, וגם אני לא משחקת את מרגלית בדיוק כפי שהיתה, אלא בצורה שיגאל ראה אותה, אז נצמדתי לתסריט ולדרך שבה בחר להציג את הסיפור", היא אומרת על כך.
איך התחברת לדמות? זה הרי לא מובן מאליו, במקרה כזה.
"הבמאי ירון זילברמן אמר לנו מלכתחילה, גם לי וגם ליהודה נהרי הלוי שמגלם את יגאל עמיר, ולכל אחד אחר - 'תשאירו את הדעות שלכם בצד לשלושה חודשים'. קשה ככל שזה יהיה, לא שפטתי אותה. ניסיתי להבין באותה באופן העמוק ביותר, ולמצוא את נקודות החיבור. אמרתי לעצמי שהיא הרגישה שהממשלה לא שירתה את הערכים שלה, שזה משהו שאני יכולה להתחבר אליו, גם אם מכיוון אחר לגמרי, ומשם עבדתי".
ומה הבנת?
"שאני, כמי שגדלתי בחיפה במשפחה חילונית לחלוטין, לא מכירה מתנחלים ואת הנעשה מעבר לקו הירוק, וכדי להבין איך הם גדלים וחושבים, אני חייבת להכיר אותם - ושוב, באופן עמוק ולא שיפוטי. נפגשתי עם אישה שגדלה בהתנחלות. היתה לנו שיחה מרתקת על הדרך שבה היא חוותה את הסכמי אוסלו ואת רצח רבין. היא היתה בת 14, ומה שהיא זכרה זה שאמרו להם שרבין נותן רובים לערבים כדי שישתמשו בהם נגד היהודים. זה מה שהיא חשבה, שרבין רוצה שהם ימותו. הסתכלתי על סרטונים של בחור צעיר שצילם את הפינוי של עמונה. היה שם רגע שאמא שלו קוראת לאחיו בן הארבע סיפור לפני השינה, שמסופר בו על חייל צה"ל מרושע שבא להוציא ילד יהודי מהבית. אמרתי לעצמי 'ילד בן ארבע, ששומע את אמא שלו מטפטפת לו רעל כזה, אז זה מה שהוא יודע על העולם. אני גדלתי בדרך מסוימת ואמרו לי דברים מסוימים, ויש אנשים בצד השני שגדלו עם ערכים שונים משלי, כי מגיל צעיר זה מה שאמרו להם'".
היה לך קשה להשתחרר מהדמות של מרגלית?
"כן, היה לי קשה. הרגשתי שאולי אני מגוננת עליה, מרוב שאני מנסה לא לשפוט אותה".
אם יצעקו לך מרגלית ברחוב, תסתובבי?
"אני מקווה שלא".
דמותו של עמיר מופיעה למעשה בכל סצינה ב"ימים נוראים", אז מן הסתם גם בכל רגע בו הר-שפי נוכחת. הסרט מותיר פתוחה את השאלה מה היה הקשר ביניהם - האם היה בו ממד רומנטי? האם מישהו מהם שיחק עם האחר?
"הם מצאו עניין גדול אחד בשני. שניהם לא היו אנשים של דיבורים, אלא של מעשים", אומרת על כך מסט. "הם היו בני עשרים, עם זעם ויצר חזק. היה להם נוח זה עם זה. הם היו מתווכחים ומאתגרים אחד את השני. מרגלית אמרה שיגאל גאון, האיש הכי מעניין שדיברה איתו. הם היו משוחחים על פילוסופיה ומדע והיה להם פינג-פונג אינטלקטואלי. לאנשים בגיל הזה, שומרי נגיעה אך עם הורמונים משתוללים, זו היתה הדרך לבטא את המשיכה ביניהם".
אם היית יכולה לשאול את מרגלית הר-שפי שאלה אחת, מה היית שואלת?
"אם היא באמת ידעה. זו השאלה שהכי הטרידה אותי, כשחקנית. אבל אני חושבת שאני יודעת מה תהיה התשובה שלה".
אם הרשויות היו עושות את עבודתן כמו שצריך, עוצרות את יגאל עמיר בערב העצרת בכיכר מלכי ישראל, מכניסות אותו למאסר ומונעות ממנו להמשיך בפעולותיו, איך החיים של מרגלית הר-שפי היו ממשיכים?
"היא היתה ממשיכה לעמוד בראש ההתנגדות להסכמי אוסלו. הארגון שבו היתה חברה ממש התחמש והתכונן לקראת פעולה. אז אם לא על הקשר שלה לרצח רבין, אולי היתה נכנסת בסופו של דבר לכלא על משהו אחר, אבל זו רק דעתי".
ובטווח הרחוק, מה היה קורה איתה?
"אולי היתה נכנסת לפוליטיקה. אולי היתה עומדת בראש מפלגה ימנית במיוחד. יש אנשים שהיו מצביעים לה בבחירות האחרונות, זה בטוח".
לפני הזכייה באופיר, מסט חוותה עם "ימים נוראים" שיא אחר, כשערך את הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל טורונטו, אירוע הקולנוע החשוב בצפון-אמריקה. "זו היתה אופוריה", היא אומרת על כך. "זה לא סוד שהמקצוע הזה לא קל. רוב הזמן אני לא מסתובבת בפסטיבלים בינלאומיים גדולים. פתאום, כשדבר כזה קורה, זו התגשמות חלום, בטח כשזה עם סרט שאני כל כך גאה בו".
חוץ מאנשי הצוות של הסרט, המשלחת כללה גם את דליה רבין.
"כשאתה שומע אותה ומדבר איתה, אתה מבין על איזו חינוך היא גדלה. היא נשמעת ונראית בדיוק כמו אבא שלה. בכל פעם שדיברה, היו לי דמעות בעיניים".
היו לך דמעות גם בזמן הצילומים?
"הסצינה הראשונה שאני מופיעה בה מתרחשת באחת ההפגנות הסוערות נגד הסכמי אוסלו. בזמן אמת, הייתי ילדה, וגם גדלתי בצד השני, אז לא זכרתי ומלכתחילה לא כל כך הייתי מודעת לרמות ההסתה שהיו אז. פתאום, בזמן הצילומים, נחשפתי לסטיקרים כמו 'השלום יהרוג אותנו', לשלטים של רבין שמציירים עליו כוונות וקוראים לו 'בוגד', והתחלתי לבכות. זה הרגיש לי כל כך אלים, וכל כך אבסורדי. איך זה הגיוני שאנשים החזיקו ביד את הדברים האלה והאמינו בהם? איך מישהו יכול לחשוב שהשלום הוא דבר רע ולא רצוי? איך זה שאנשים יחפשו מלחמה ואלימות? זה משהו שאני לא מצליחה להבין".
אם תהיה מחלוקת סביב הסרט, זה לא בגלל שחזור ההפגנות שבתחילתו אלא אלה שבסופו - הפגנות שבהן משתתף נתניהו.
"זה אבסורד גם לראות אותו נואם והולך בתהלוכה כשמאחוריו ארון קבורה של רבין, שלטים שקוראים לרבין בוגד ואנשים שצורחים 'מוות לרבין'. אני מסתכלת ולא מאמינה, איך מישהו יכול היה לרצות שזה יהיה ראש הממשלה שלנו, אחרי שהסית לדבר כזה? זה פשוט מטורף בעיני".
בצד "ימים נוראים", מופיעה כעת מסט גם בשלל הצגות, בהן אחת בה היא מגלמת את רוחה של תאיר ראדה, אבל ברור שהסרט זוכה האופיר הוא הפרויקט הכי מדובר שלה כרגע, ובכלל עם הפרופיל הכי גבוה בקריירה שלה עד כה. האם היא רואה בו תפקיד פריצה? "לא יודעת אם המילה הזו בכלל קיימת במדינה שלנו, ובכל מקרה, זה מקצוע הפכפך", היא אומרת. "אתה יכול גם לקבל אוסקר אמריקאי ולמצוא את עצמך למחרת בלי עבודה".
מה הדבר שהיה לך הכי קשה להתגבר עליו לאורך הקריירה?
"הדחייה היא הדבר הכי קשה, וזה קורה כל הזמן. במקצוע הזה, אומרים לך 'לא', הרבה יותר מאשר 'כן', והשאלה היא איך למנוע מה'לא' הזה לחלחל לתוכך, לכרסם בכך ולהוציא את כל השדים של חוסר הביטחון. צריך כל הזמן להרים את הראש מעל המים ולהאמין בעצמך. אלה לא דברים קלים, ואי אפשר לעשות אותם לבד. אני נעזרת בפסיכולוגית ובקואוצ'ר. זאת עבודה פנימית מתמשכת".
אם היית עובדת בעבודה של אנשים אמיתיים, מה היא היתה?
"משהו עם חיות, אולי עובדת בספארי. כל החיים גדלתי עם כלבים וחתולים וגם עכשיו יש לי כלב, שהוא כמו הילד שלי".
אם נחזור לנקודת ההתחלה, מה ההורים שלך אמרו כשצפו בסרט?
"שזה סרט חשוב, והלוואי שיגיע לכל בית בישראל".
בעוד 25 שנה, כשאת תצפי בו עם הילדים שלך, מה את מקווה שתוכלי להגיד להם?
"אתה רואה בסרט דימויים מצמררים של רבין לוחץ ידיים עם ערפאת וקלינטון, ואתה שואל את עצמך 'איך אפשר בכלל לדמיין היום תמונה של ביבי, טראמפ ואבו מאזן ביחד'? זה כל כך מתסכל, וגורם לי לבכות. בכל פעם שאני שומעת את הנאומים של רבין אני מתמלאת בדמעות, מהמחשבה על כך שפעם היה ראש ממשלה שדיבר ככה וזכה בפרס נובל לשלום, וזה לא היה מזמן - אבל זה כבר נראה כל כך רחוק לעומת המציאות בה אנחנו חיים היום. אז כשאראה את הסרט עם הילדים שלי, אני מקווה שהימים הנוראים כבר יחלפו, ובשלטון שוב יעמוד מישהו שמדבר כמו רבין, והולך בדרך שלו".
