הוט דוג

מובינג זה קטע. מובינג זה קטע-קטע. תחשבו על זה: יש בזה עברית, יש בזה אנגלית, יש בזה ישראלים צעירים שמוכנים להיות סבלים ולחיות בתנאים מסריחים רק כדי לראות בסוף היום שטרות ירוקים ומוניות צהובות, יש בזה מצ'ואיזם, עבדות, חלום אמריקאי, תחמנות יהודית, באנגים, מקדונלדס, חומוס, סלבס וכבישים אינסופיים. מובינג זה קטע ישראלי מדהים, שמה שעוד יותר מדהים בו זה שהוא גם אמיתי.

"מובינג" של אסף גברון (זמורה ביתן) מתחיל כסוג של מסמך פסאודו-עיתונאי שמתאר את התופעה הזו. הקורא מוכנס בסוד העניינים ולומד איך לתחמן טיפים, מה לעשות כדי לא להירדם בנסיעות לונג-דיסטנס ומה קורה במסדרונות האחוריים של בנייני משרדים. אבל "מובינג" לא נשאר שם, בקטע, אלה הופך לספר מתח, אמריקן סטייל, עם מרדפים, מאפיה ואף.בי.איי.

אסף גברון עושה את מה שסופרים ישראלים כמעט לא עושים - הוא הולך על הגדר שבין הפופולרי לסופיסטיקייטד. הוא משתמש בחומרים של תרבות המונים, מעריץ אותה מצד אחד, מבקר אותה מצד שני, והופך להיות מצרך שלה מצד שלישי. במילים אחרות – פופ-ארט. רוצים עוד מילים? פוסטמודרניזם, דה-קונסטרוקציה. נראה שבספרות ישראלית קיימת עדיין ההפרדה האנכרוניסטית בין פופולרי לגבוה, בין הנאה למשמעות. נראה שאסף גברון מצליח לטשטש את החיץ הזה בצורה מרשימה "מובינג" הוא ספר עמוק וקליל באותה נשימה.

קודם כל, לעטיפה של הספר יש לוק זול, אבל כשמסתכלים פעם נוספת רואים שם תמונה רוויית משמעות של שני מוברים שהולכים על מים עם ציור של דגל אמריקה הפוך, עטוף בפצפצים. דבר שני, גברון משתמש בז'אנר המתח רק כקרש קפיצה, כמו שעושים האחים כהן או ג'ים ג'רמוש, במאים שאיזי (אחד הגיבורים בספר) מרבה להזכיר. ברור, אם כך, שהגיבורים ב"מובינג" הם לא גיבורי ז'אנר אופיניים - סוכן האף.בי.איי חושב בעיקר על להספיק לארוחת ליל הסדר אצל אמא שלו, וראש המאפיה על אהובתו שנעלמה.

השפה בספר קולנועית, אוורירית ושטוחה, עם קרוס-קאטינג מהירים. גם התכנים העיקריים בעולמם של הגיבורים שטוחים ושוממים כמו המדבריות הענקייים שאותם הם חוצים בנסיעה: כסף, מקדונלדס, נשיקות הרשי, מוניקה לווניסקי, סאלין דיון והווורד סטרן. כמו שאמרתי - חומרים של תרבות פופולרית. השטיחות הזו מצליחה לייצר אמירה רגשית מכאיבה, מאוד עכשווית, מאוד חדה, על הטירוף של אמריקה ושל העולם הזה בכלל, על בדידות, על ניכור, ריקון ממשמעות וזרות.

בכלל, מוטיב הזרות מאוד בולט בספר. כל הדמויות בספר זרות לאדמה האמריקאית: הישראלים, המאפיונרים הרוסים או סוכן האף.בי.איי היהודי. רק דמות אחת, ג'יין האינדיאנית, קשורה באופן עמוק למקום, והיא באמת היחידה בספר שנשארת יציבה ולא נסחפת במרדפים. היא היחידה שבאמת יש לה בית. כשחושבים על זה, מוצאים ב"מובינג" קשר הדוק בין הזיוף והשטיחות לבין העובדה שכמעט כולם באמריקה מהגרים. כשחושבים על זה עוד קצת מבינים, אם כך, שגם ישראליות היא סוג של אמריקאיות, ושאסף גברון, בנוסף לזה שהוא סופר טוב, הוא גם לא איזה מתאנגלז מסריח שכותב על עולמות רחוקים, אלא על משהו שהוא אנחנו, במובן הכי מיידי שיש.