פועלי כל העולם – הזהרו ממני

מי בא בלובה? מסתבר שכ-ו-ל-ם באים בלובה. רק המבקרים, כלבי השמירה האמיצים של הדמוקרטיה, לא באים בלובה. שי גולדן, למשל, כתב כאן לפני זמן מה ש"לובה היא שן סרוחה נוספת שמתנדנדת על המחרוזת הישראלית", והאשים את טל פרידמן ש"במחי עיצוב דמות מכוערת ומנוולת אחת תרם יותר מאלף בורים אטומים ברחוב לקיבועו של סטריאוטיפ מכוער ומטומטם".

זה סוג אחד של ביקורת שספגה הקופאית המפורסמת ביותר בארץ. הסוג השני, שהוענק לה ולכל "ארץ נהדרת", משתייך לז'אנר המאוס של "לא סאטירה", "לא נשכני", "לא ניקוי ראש". אתמול, למשל, שודרה ב"מבט שני" כתבת תחקיר שניסתה לברר האם יש סאטירה טלוויזיונית בארץ, ואם אין – למה. המסקנות שהתקבלו היו כמובן מרחיקות לכת: א. מאז "ניקוי ראש" לא היתה בארץ סאטירה אמיתית. ב. כי מאז "ניקוי ראש" לא היתה בארץ סאטירה אמיתית. אם אנשי התוכנית היו טורחים לחטט בארכיון, הם היו ודאי מגלים שכתבות זהות, שהציגו אותן מסקנות ואותן שאלות, כבר יש לנו בארץ יותר מעולות מחבר העמים. זה היה אולי חוסך להם את הטרחה (הרי בכל מקרה "מבט שני" נראית כמו שידור חוזר של עצמה, מלפני 12 שנה).

ההשוואה המייבשת ל"ניקוי ראש" ולהגדרה המילונית של סאטירה מסמאה את עינינו מפני גדולתה האמיתית של לובה. נמאס לשמוע את אותן מנטרות בכל פעם שיש תוכנית הומור שאנשים באמת צוחקים ממנה. לוקחת את ה"ניקוי ראשה" שלך ולא באה בלובה יותר בחיים שלך. מעבירה לערוץ 1 ורואה יורם גאונה, מחכה ארבעה שבועות ורואה כוכבת נולדת. זו סאטירה נוקבת!

נכון שלצחוק על עדות ומבטאים זו לא החוכמה הכי גדולה בעולם, אבל בלובה יש הרבה יותר מסטריאוטיפ מכוער, וגם הרבה יותר מסתם בידור (כפי שמנסים להסביר, בתגובה לביקורות, טל פרידמן ויוצרי הסדרה): לובה היא כולה קופאית בסופר, אבל זה לא גורם לה להרגיש נחותה. היא לא משרתת של אף אחד, והיא בשום אופן לא תיתן לאף ישראלי שחצן להסתכל עליה מלמעלה. אפילו לא לגיא פינס, אפילו לא לסאבלימינל. גברת לובה היא הבוס: היא קובעת מי יעשה משלוחה, מי יקנה סכין גילוחה ומי יישאר בחוץ. אפילו המנהל הזה, שלובה כל הזמן מנפנפת בו, הוא סתם תירוץ שהמציאה כדי להצחיק את עצמה. הרי את לובה צריך היה לפטר כבר מזמן - היא קופאית איטית ובלתי יעילה עד מאוד, בני מזל הם אלה שהצליחו לקנות אצלה משהו במשך העונה. אבל עוד לא קם המנהל שיעז לפטר את לובה - מילה רעה אחת והוא ימצא עצמו שוחה בבריכה של הקרפיונים.

לובה גם לא מוכנה שאף אחד ינסה לתקן את העברית שלה. היא שונאת שמתקנים אותה. אם רצתה, יכלה לדבר כמו שצריך, אבל לובה לא מוכנה להיכנע לתכתיבים של ההגמוניה הצברית. לא בקופה ולא בשפה. מי קבע איך נכון לדבר? מי קבע שקופאית צריכה להיות סובלנית ומנומסת למרות שהיא עושה עובדה נטולת סיפוק ומרוויחה שכר מינימום? הציבור הישראלי יכול לנשק ללובה את התחת. לובה לא רוצה להיות הישראלי המצוי, היא לא רוצה לתת יד לממסד, והיא אוהבת לגרום לסופר הפסדים בזמן שהיא מעבירה אותנו סדנת חינוך. לובה היא בהחלט לא סתם רוסיה מטומטמת. להפך - היא מודל לחיקוי, היא מורדת אמיתית, היא גיבורת מעמד הפועלימה.