אין פיסוק אין סיפוק

ספרה של גרטרוד שטיין "פריס צרפת" פורסם לראשונה ב-1940. שישה וחצי עשורים מאוחר יותר מביאה ושתי, המחלקה הספרותית של הוצאת רסלינג, תרגום עדכני ונהיר ליצירה הנחשבת "ביטוי למרכז יצירתה הניסיוני של גרטרוד שטיין".

למי שלא בקי בפרסונה המורכבת (בעיקר מאנקדוטות זעירות) של שטיין, מדובר בסופרת, משוררת, פמינסטית, לסבית ואמריקאית, שהיגרה לצרפת ב-1901, ויותר מכל אלה יחדיו, היוותה המארחת של סלון ספרותי ואמנותי פעיל ונערץ בו לקחו חלק מהחשובים שביוצרי זמנה - ביניהם המינגויי, פיצג'רלד ופיקאסו. אותו סלון נחשב למקום המפגש של כל אותם אמנים וכותבים גולים חסרי אמצעים, שמצאו מפלט בפריס של תחילת המאה העשרים, קבוצה שכונתה "הדור האבוד" ע"י שטיין עצמה. על אף שזכתה למוניטין מכובדים על כתיבתה ופועלה במחלקה הפמינסטית-ניסיונית-מגדרית (ושם עיקר תהילתה), שורשי ההכרה באותה דמות מהוללת וידועה לשמצה נעוצים למעשה בתרומתה לפועלם של גדולים ומשמעותיים בהרבה ממנה עצמה.

אכן, למרות ש"פריס צרפת" נחשב על ידי מהלליו לאחת מהיצירות המשמעותיות של גב' שטיין, הרי שלעומת הכשרונות המתפרצים והגאונות בה התפלשו מקורביה, ספרה זה הוא תעודת עניות בוטה לדמותה. "פריס צרפת" כתוב כולו כרצף הגיגים רצוץ משפטים, הבל מתמשך של נשימה מאומצת המדיפה ניחוחות כבדים של נהנתנות ובישול כפרי מסורתי. הספר הקצר מחולק לארבעה פרקים שבכל אחד מהם רעיון מרכזי המתמוסס לקורים רופפים של אנקדוטות והבחנות שמרניות-קרתניות עד אימה. הרעיון המרכזי חוזר שוב ושוב כצמד מילים מעוררות התקוממות, המשובצות עד תשישות בטקסט החיוור, ובכך מבקש לממש את עצמו מחדש בכל פעם. הוא נכשל. בין אם מדובר בהיות הצרפתים "מסעירים ושלווים", במערך חייהם "הטבעי למדי", בקשר בין תרבות, אופנה ומלחמה ("מלחמה עושה אופנות"), ובחיים במהלך "עת-מלחמה". גרטרוד שטיין משטיחה הכל לכדי בלילה תפלה למדי, שלכל מרכיב בודד אין ערך גבוה או נמוך מערכם של מרכיבים אחרים, ולמעשה אין לו ערך של ממש.

רק מעיצובה של הבלילה הזאת לכדי מבנים חדשים לזמנם, כגון משפטים חסרי סימני פיסוק בהם מעורבים תיאורים חיצוניים עם ציטוטים קצרים, מתבקשת להיווצר איזשהי ראייה רחבה יותר של הרעיונות המדוברים. אך אותם מבנים מילוליים חושפים במהירה סרבול מיותר, מורכבים באופן לאקוני ונטול חיות ממשפטים המתגלים כנטולי סיפוק. הניסיון למבט פנורמי על תהליך ההתבגרות של המאה העשרים מתמצה בעיקר בהצבה מלאכותית של אופנה/אמנות/בישול/חיות-שעשועים/פוליטיקה/ממשל/כפריות/אביזרי לבוש/היסטוריה/שפה ועוד מרכיבים רבים נוספים, כולם אחד ליד השני באופן שרירותי למדי, מסודרים באקראיות המחשבה הנסיינית בכוח, ללא התפתחות, הצדקה והזנה הדדית של ממש.

שטיין מעוניינת להציג את עמדותיה בענייניים מהותיים למדי, כגון מודרניות, תרבות, מודעות לחשיבות האמנות בחברה, היחסים בין מסורת לקדמה ומקומה של פריס בפרט והאומה הצרפתית בכלל במשוואה ההיסטורית הנ"ל. הבעיה העיקרית העומדת אל מולה של שטיין היא שמרנותה התהומית, ומדובר באותו סוג שמרנות מתנשא ובזוי שיש לבני מעמד שליט בחברה מסורתית-מודרנית על פני כל הכפופים להם. השמרנות הזאת היא הדנה בפירוט בכובעים ובכלבים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, מבלי להזכיר ולו פעם אחת את הדת היהודית או האיום הנאצי. השמרנות הזאת היא הטוענת לבעלות מוחלטות על העובדות ("מלחמות המאה העשרים עשויות בקלות להפוך את הגברים לבריאים ושמנים"), ולאופן פירושן הבלעדי ("בכל הסביבה הזאת יש רק משפחה אחת שאינה חיה לגמרי ברווחה").

השמרנות הזאת היא ההופכת את "פריס צרפת" לספר מקומם, חלול למדי, שכל עניינו הוא תפיסת עולמה של שטיין המרוכזת בעצמה עד עיוורון מוחלט למציאות בה היא מתקיימת. לכן, בעצב רב טובעות בתוך הלהג הכללי גם תובנות מרתקות כשלעצמן, כגון "איך אפשר להיות תרבותי בלי לעבור תקופת מרד, ולאחריה יש לשוב לשלב הקדם מרידה ושם נמצאים ומי שנמצא שם הוא תרבותי... מלחמה אינה מתרבתת והגברים שהיו בני שמונה עשרה עד עשרים ושלוש במלחמה החמיצו את ההזדמנות שלהם להיעשות תרבותיים. מלחמה אינה יכולה לתרבת, יש צורך בחיים פרטיים כדי לתרבת, וודאי שלפרסום יש השפעה דומה לזו של מלחמה הוא מונע את תהליך התרבות".

"פריס צרפת", גרטרוד שטיין. אחרית דבר מאת ד"ר אורלי לובין. ושתי - מחלקה ספרותית, הוצאת רסלינג.