איך אתה מתגלגל

השמיים מתכהים מתפוז בוהק לשזיף בשל. "נוכרי לצפניה, נוכרי לצפניה, עבור" מטרטר הקשר בסטטיקה אלקטרונית אפרפרה. אחר הצהריים בשיא החורף, וכבר בארבע צריך להדליק אורות מלאים. אני בנון-נון צבאי ממוגן, יושב ליד הנהג. מאחורי יושב עוד בחור שמסתכל לאחור. סטודנט למדעי המדינה מבאר שבע. שכחתי את שמו. הנהג, שחר, הוא סוכן ומתקן של מזגנים באזור ראשון לציון. החורף זאת תקופה שקטה בשבילו, הוא מסדר שהמילואים שלו ייפלו תמיד בחורף.

לפנינו נוסע מיניבוס שבתוכו ילדים מההתנחלויות עלי, מגדלים, רחלים ושילה, שחוזרים מבית הספר באריאל. ליתר דיוק יש במיניבוס נהג ושישה ילדים. ספרתי כשהם עלו. לפני המיניבוס יש עוד נון-נון שבתוכו עוד שלושה מילואימניקים, שניים מקדימה ואחד מאחור.

נוסעים לאט. לא יורד גשם אבל קר. מזל שסגרו את הנון נונים האלה כדי למגן, אחרת היינו קופאים. אני לא יודע לירות בנשק שמוצלב על חזי. אלה המילואים הראשונים שלי. בשירות הסדיר שלי הייתי אחראי אופניים בכפר נופש של אנשי קבע על חוף הים התיכון. ראשון עד רביעי. משעמם עד שמתחרפן לך השכל. אבל נוח. לא יורים שם ברובים, וגם לא לומדים איך.

איך אתה מתגלגל. לכפר הנופש הגעתי רק בגלל שפגשתי מישהי שאני מכיר בבקו"ם, במקרה. ואז פגשתי את ד"ר רונן באותו כפר, רק בגלל שהייתי מת לחרבן יום אחד והייתי רחוק מהחדר שלי והלכתי לשירותים של הבריכה. התחלתי לדבר עם הדוקטור, שהיה בקבע, בנופש אצלנו, ובזכותו הגעתי לאוניברסיטה העברית, רק בזכותו, כי אם לא הייתי מדבר איתו לא הייתי יודע בכלל שיש בית ספר לספרנות, ארכיונאות ומידע. לא הייתי מנחש שקיים דבר כזה בעולם, שלא לדבר על בירושלים. ושם פגשתי את רונית. ומשם קיבלתי את העבודה והתחלתי לפתח את הקריירה. ובן דוד של רונית הוא זה שהלהיב אותי ולקח אותי ליחידה שלו במילואים.

השמיים ממשיכים להתכהות והופכים משזיף בשל למעיל עור שחור מנוקד בנוצצים. הרוח שורקת בחלונות הממוגנים. אף אחד לא אומר מילה. אנחנו נוסעים בעקבות המיניבוס שמטפס בכבישים מתפתלים, עוצרים לפני מחסום כבד שמתגלגל באיטיות עד שהרווח מספיק רחב, נכנסים ועושים סיבוב, מורידים ילד או שניים ויוצאים בחזרה לעולם דרך השער שמתגלגל בחזרה למצב סגירה ברגע שהנון-נון שלנו יוצא. ועדיין אף אחד לא אומר מילה, ורק נפנוף חדגוני לשלום לשומרים בכניסה.

בגלל חרבון נעשיתי ארכיונאי בבית התפוצות. מה היה קורה אם הייתי יושב בשירותים בחדר שלי באותו בוקר, ולא הייתי מדבר עם ד"ר רונן? איפה הייתי היום?

איך אתה מתגלגל. אני רעב. המיניבוס מוריד את הילד האחרון ואנחנו נוסעים לבסיס. מעולם לא יריתי ברובה ועדיין לא אמרתי את זה לאף אחד כאן. מעניין מה יקרה אם אגיד. אנחנו אוכלים ארוחת ערב ומדברים על מכוניות. לסטודנט למדעי המדינה יש פיאט. הוא אומר שהאחים האיטלקים שמנהלים את פיאט עכשיו, אבא שלהם מת בתאונת מטוס ואימא שלהם בתאונת דרכים. הם היו קטנים, בני שלוש וחמש כשהאבא מת, אחת-עשרה ושלוש-עשרה כשהאימא. והנה, גם הם התגלגלו. פיאט. לא רע. שחר, איש המזגנים, מספר על לקוחה שהיתה לו באיזה ישוב בנגב, שהוא התקין אצלה מזגן והיא מצצה לו. הוא מגעיל אותי, שחר, אבל אני מתנהג כמו חבר שלו כי הוא הבטיח לי הנחה והמזגן שלנו בשלבי גסיסה מתקדמים. ברקע נשמעים הדים של ירי, כמו בכל ערב. העוף טעים.