מה פתאום

"מה פתאום, מה פתאום. מה פתאום?"

"אפילו לא קצת? חמש דקות."

"מה פתאום. בשום פנים ואופן."

זה כל מה ששמעתי, ואז הם התרחקו. לה היה שיער צבוע כתום, מסודר בקוצים. עורה היה חיוור ועיניה ירוקות. היא היתה, אני יודע? בת חמישים בערך. לא מושכת. לבשה סוודר חום, גוף עגלגל. לו היה שיער ארוך עד הכתפיים אבל דליל, בערך כמו של גרבוז שהיה בטלוויזיה פעם, היה דימיון, אבל זה לא היה גרבוז. הם הסתכלו במפה, ואז החליפו את הדברים האלה (הגבר היה זה שאמר "מה פתאום" ארבע פעמים), ואז הוא קיפל את המפה, והם הלכו לדרכם.

אני ישבתי, שתיתי קפה, עישנתי סיגריה. היה קר, אבל ישבתי בחוץ כי בפנים אסור היה לעשן.
זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי עברית בוורשה מאז שנחתי בה ביום הקודם. הייתי בפגישת עבודה. יזם פולני בשם לך, כמו לך ולנסה, אבל לא הוא, רצה לעניין אותי לפתוח בית דפוס קטן, דומה לזה שיש לי בירושלים, בוורשה. רעיון לא רע. הוא הזמין אותי, אז מה אכפת לי. והפולניות באמת חמודות, לא שאני עושה משהו בנידון, אבל בכל מקרה, היתה פגישה לא רעה, ואז יצאתי לעשן, ואז הם עברו.

בערב הלכתי למסעדה עם המארח שלי לך ואשתו אגתה, כמו אגתה כריסטי, ושני הישראלים האלה נכנסים ויושבים בשולחן ליד. אוכל טעים, וזול בטירוף. אני מדבר עם לך ואגתה, חמודה, אבל אני מנסה להקשיב לשיחה בשולחן לידי. אני קולט שקוראים לו אהרון, ולה דפנה. אני קולט שהם בדרך לאושוויץ. אמא של דפנה היתה שם. סבתא שלה מתה שם, וגם דודה שלה. זאת פעם ראשונה שלה בפולין. והבורשט נהדר. והקבוצה שלהם מעצבנת. במיוחד איזו רוסיה אחת, שלא ברור בשביל מה הצטרפה, הרי היא היתה ברוסיה עד לפני עשר שנים, אפילו פחות, היא לא יכלה לקפוץ מרוסיה כל השנים האלה?

לגמרי במקרה, כשאהרון הלך לשירותים, הטלפון של דפנה צילצל. מנגינה של הבאנו שלום עליכם. היא נתנה לו לנגן כמה שניות, וענתה. זאת היתה אמא שלה. "כן אמא. במסעדה. במסע... מה? כן. במסעדה. לא. עוד לא. עוד לא, אמא. מחר. מחר בבוקר אנחנו נוסעים לשם. לא. לא. אל תדאגי. לא. כן. אל תדאגי. מה שלומך? לא, אני שואלת מה שלומך. יופי. בסדר... בס... אמא?" שם זה נפסק, באופן מפתיע.

אהרון חזר. "עד השירותים שמעו אותך. מה זה הצעקות האלה?" "איזה צעקות, תפסיק כבר. אף אחד לא שמע אותי". "לא שמעו אותך? שאני אשאל?" הוא העביר את מבטו על פני הסועדים במסעדה, שלא היו הרבה, למען האמת. ידעתי שמבטו יגיע לשולחן שלנו והרמתי את עיני לפגוש את שלו בדיוק בזמן. עיניו ננעלו על שלי. רציתי להגיד לו, "אתה צודק, אהרון, היא צעקה", אבל לא אמרתי. לא רציתי שהם ידעו ששמעתי אותם כל הערב. לא רציתי להפליל את דפנה. ובעיקר לא רציתי לתת לאהרון את ההוכחה שלו, כי הוא נראה לי טיפוס די נאלח, והוא יעשה לדפנה את המוות אם אני אעיד נגדה, וזה לא מגיע לה, לא עם כל מה שקרה למשפחה שלה בשואה, והביקור הראשון באושוויץ מחר, ובעיות השמיעה של אמא שלה. אז ניתקתי את עיני משלו וחייכתי למארחי. "קינוח?" שאל אותי לך. "למה לא, לך", אמרתי בחיוך, "למה לא". את בית הדפוס בוורשה לא פתחתי בסופו של דבר. בעיות מיסוי קשות מדי של האיחוד.