שעיר לעזאזל

כמעט לכל אחד, חשב יומו?ל?ק, יש איזו בעיה קטנה, אחת, או סטייה, או לא, למה להשתמש בתארים שליליים ושיפוטיים, בוא נקרא לזה הבדל. כל אחד שונה במשהו. אבל יומולק היה שונה בשני היבטים "גדולים": הראשון היה שמו, יומולק. השני היה שהוא היה שעיר.

הוריו של יומולק, צברים שניהם, אביו אשכנזי ואימו ממוצא תימני, טיילו בסין ובמונגוליה בירח הדבש שלהם. בשם יומולק נתקלו במהלך מסעותיהם והתאהבו בו. למעשה הם יותר מנתקלו במילה. במונגוליה הם שמעו אותה הרבה, ומדריך הלונלי פלאנט הסביר שמשמעותה של המילה: שיהיה לך יום טוב ומלא אור, האלים ישמרו עליך, ותזכה למזל ולחיים מאושרים. הם חשבו שאם כל כך הרבה חיוביות מגולמת במילה אחת קטנה בת שלוש הברות, הם חייבים לקרוא בה לבנם הבכור. זה היה כמו לקרוא לילד אור, חיים, מזל, יום-טוב ואלי – כולם בשם אחד. והם אהבו את הניחוח האקזוטי. זה לא רק היה שם מיוחד, זה היה שם שלאף אחד אחר לא יהיה, זה היה שם שיגביה גבות, יסובב ראשים. שם של ילד מיוחד, אדם מיוחד. הוא יהיה הראשון, הם חשבו, וכשהשם יומולק יהפוך לאפנתי בכל ישראל, יהיה רק יומולק אחד שיהיה הראשון.

השם מרר את חייו של יומולק. ילדים צחקו עליו והתרחקו ממנו, הורים חששו להרשות לילדיהם ללכת אליו, גננות, מורים, חברים לספסל, פקידי מס הכנסה, מפקדים בצבא, מלצרים, קולגות ופרופסורים כינו אותו, בפניו או שלא בפניו, "עגלון", "רועה פרדות", "איש שלג", "נזיד בודהיסטי" (הטעות במקור), "קבצן מונגולי שעיר", "שטיח מקיר לקיר", "הכבש התשעה-עשר" ועוד כהנה וכהנה פרשנויות. בניגוד לתקוות אימו, השם לא הפך לפופולרי, למרות משמעותו הפנטסטית.

כשהגיע לגיל ההתבגרות, הפך שמו לבעייתו המשנית, כי שיער החל צומח בכל גופו. גבותיו הצטופפו, לחייו צימחו זקן, מפשעתו, ידיו, רגליו, עכוזו, חזהו, כתפיו, וגבו. בגיל 14 הוא קם בוקר אחד, הציץ במראה הגבוהה בחדר האמבטיה ואמר, "אני שעיר, לעזאזל". ואחרי שאמר זאת, המשיך להביט עוד דקות ארוכות בבבואתו, בלי לומר מילה, ודמעות גדולות זלגו משתי עיניו. עד שגל, אחיו הצעיר והחלק למשעי, דפק על הדלת וצעק שיזיז את התחת השעיר שלו, כי גם לו יש בית ספר להגיע אליו.

ימים חלפו, שנים עברו. ורק המנגינה לעולם נשארה. יומולק ניסה לשפר את מזלו הרע במגוון דרכים: הוא שינה את שמו. הוא התגלח. הוא עשה קעקועים. הוא התחיל לאכול אוכל צמחוני ואורגני. ניסה דיאטת אטקינס. צמידי גומי צהובים. שיעורים אירוביים. השתתפות במשחקי מזל, שעשועונים טלוויזיוניים ותכניות מציאות. אך דבר לא עזר.

בגיל עשרים ושבע חשב שמצא את הפיתרון לבעיותיו. היתה עוד אפשרות. הקלף האחרון, המקום היחיד עלי אדמות בו יקבלו אותו בשמחה. הרעיון עלה במוחו לפתע, באמצע רחוב ירושלמי, כשמטוס סילון לכד את תשומת ליבו בשמיים. הוא הרים את עיניו וראה שהוא עומד ליד סוכנות נסיעות ובלי לחשוב פעמיים נכנס והתיישב מול הפקידה.

בביקורת הגבולות התייחסו אליו בחשדנות. הפקיד נתן בו מבט ארוך וחמור לפני שהחתים את אשרת הכניסה שלו. הרבה אנשים חייכו ואמרו לו "יומולק" בבקרים, אך כששמעו שזהו שמו, צחקקו במבוכה והשפילו מבט. לבסוף, לאחר לילה סוער בחברת מדריך טיולים גרמני חביב, הסתבר לו שבמונגוליה קוראים כך גם לכלבי הצ'ופוטו, הדומים לכבשים.