אני שוכב לי על הגב

אני שוכב לי על הגב, מביט על התקרה. כמו שאמר אריאל זילבר. מעשה כל כך פשוט, פעולה בסיסית, אינסטינקטיבית, שמיליוני או מיליארדי אנשים עושים בכל יום, ויחד עם זה, בכל פעם שמישהו יגיד את זה, בעברית, אריאל זילבר יקבל את הקרדיט, והמנגינה העצובה של השיר שלו תסתובב במוח. שיחק אותה. לקח את היומיומי והפך אותו למוצר, ליצירת אמנות, למותג שלו. בעצם, אולי לא מיליארדים עושים את זה. כלומר, אין ספק שמיליארדים שוכבים על הגב בכל יום, אבל אולי לא כולם מביטים על התקרה. אני יודע שאני מביט על התקרה לפעמים, אבל אולי לא בכל יום. מעניין כמה אנשים, באחוזים, מאלה ששוכבים על הגב, מביטים על התקרה. זו סטטיסטיקה, אני משוכנע, שלעולם לא תיבדק, כי היא כנראה לא מספיק חשובה.

אריאל זילבר. הוא קצת לא נחשב עכשיו, אני חושב. אמר משהו סקסיסטי בעיתון. או ימני. סקסיסטי, ימני, מה ההבדל כבר. עכשיו הוא נחשב פרימיטיב. אבל עדיין אי אפשר לקחת ממנו את השורה הזאת, אני שוכב לי על הגב, מביט על התקרה. רגע. הוא לא מת, בכלל? אה לא, זה היה השני, אני חושב. השני שאמר משהו סקסיסטי, או ימני, בעיתון. השני שהיה נחשב אמן דגול והפך להיות פרימיטיב. איך קראו לו.

מה שלא משנה את העובדה שעכשיו אני שוכב לי על הגב, מביט על התקרה. בלי קשר לזילבר ולפרימיטיב השני, בלי קשר למיליונים, לסטטיסטיקות, או לאמנות. זה מה שאני עושה עכשיו. גבי כואב, ככל הנראה כתוצאה מריצה ארוכה אתמול. גופי מנומנם, מתענג על זיכרונות שינה שזורמים בדמו ומפיקים פולסים זעירים של עונג. עלי לקום, אבל עד לשנייה זו לא הצלחתי לגייס את האנרגיות כדי להרים את גופי מהמזרון. אני שוכב לי על הגב, מביט על התקרה. עיני נפקחו לפני שתי דקות, לצליל השעון המעורר. הוא צלצל לראשונה לפני שש דקות. בפעם הראשונה אני לוחץ על הכפתור אבל לא פוקח את עיני, ממשיך כמעט לישון, הייתי מכנה את זה שלושת-רבעי שינה, עד הצלצול הבא. בצלצול הבא אני פוקח את עיני, עובר לשכב על הגב, אם לא שכבתי עליו עד עתה, מביט על התקרה, וחושב. חושב את הדברים שאני חושב עכשיו, חושב על היום של?פ?ני, על היום שמאחורי, על גופי, תחושותיו וכאביו בבוקר זה. הצלצול השלישי, שיבוא מיד, נותן לי את דחיפת אנרגיה הדרושה כדי לעבור ממצב של שכיבה על הגב למצב ישיבה, בואכה עמידה, שירוך רגליים, השתנה, צחצוח שיניים ומזיגת כוס מיץ תפוזים. ואז, אחרי השלוק הראשון של מיץ התפוזים, אני אדם ער.

אבל עדיין לא. נותר לי קצת זמן. התקרה לבנה. נשימותיי עמוקות. חלמתי חלום ארוך הלילה, וכרגיל אני לא זוכר אותו. בלילה הקודם חלמתי ששיניי נופלות מפי בזו אחר זו ובת זוגי עומדת מנגד ומאשימה אותי בכך, מונה את הסיבות, לפי דעתה, שהשיניים נופלות, אבל לא עוזרת לי במצוקתי, מה שהרגיז אותי בחלום, ובעיקר אכזב, אבל לא יכולתי להגיד לה כי הייתי עסוק במצוקה האדירה שלי. למחרת לא סיפרתי לה על החלום הזה, כי היא אמרה לי לפני כמה שבועות שהגיע הזמן שאלך לשיננית ואם אני אספר לה את החלום, זה יזכיר לה להזכיר לי להזמין תור אצל השיננית ואין לי כוח ללכת לשיננית, לא עכשיו, לא בשלב זה של חיי. אני שוכב לי על הגב, מביט על התקרה, והשעון מצלצל בשלישית.