ספליץ'

כל מה שהוא יכול לחשוב עליו כשהוא עף את ההר הזה כל הדרך למטה, זה על השיער של הילדה שעמדה לפניו בתור לרכבל. זה רגע כזה, ששום מחשבה אחרת לא תצליח לעבור את המחסום, את שומר הסף של האונה השמאלית, החצי האחורי, מה שזה לא יהיה. רק השיער שלה, חום-בלונדיני, אסוף מאחור בגומיה, עומד מול עיניו כל הדרך למטה, הרוח שורקת לו באוזניים, אבל הוא לא מרגיש את הקור, רק שומע את הנשימות שלו בלי להקשיב, חושב על השיער. היא לא הסתכלה עליו, לא שמה לב שהוא מסתכל, הוא אפילו לא יודע אם היא יותר גדולה מהבת שלו שירה, אבל מה זה משנה, הוא בטח לא יראה אותה יותר, וגם השיער יעלם ממחשבותיו, אבל כרגע זה מה שתקוע בהם.

הוא מגיע לאיזור רחב וגרוס של ההר, השלג כאן נפלא, שעת בוקר וההר יצא מתרדמת הקרח של הלילה ונתן לשמש המנומנמת של האביב לרכך אותו. הוא משמיע ספליצ'ים וספלאצ'ים כשהוא חותך, ועכשיו בחלק הרחב הוא גולש בנחת, לוקח את הזמן, מסדיר את הנשימה, עוד מעט אולי יתחיל לחתוך מהר למטה אבל בינתיים סיבובים רחבים, ספליץ', נשימה, ספלאץ', נשימה, השיער החום-בלונדיני של הילדה מתבדר בתוך העיניים שלו, בחלל שביניהם ובין מסך הפלסטיק השקוף של המשקפת שלו, הוא מרפה את השרירים.

פתאום הוא בתוך בועה. הוא וההר, הגולשים האחרים נעלמו, הוא מחליט לחתוך בזווית ישרה למטה, מצמיד מגלשיים, קפיצת ראש הוא קורא לזה, הגוף מוטה קדימה, החזה כמעט מקביל להר, העיניים מביטות רחוק למטה, נותן לעצמו לצבור מהירות, מתגרה בעצמו, חצי מרוכז בשלג שחולף מתחתיו במהירות גוברת וחצי בוהה בדימיונו בשיער הזהוב של הילדה, והוא מושך כמה שניות, עדיין לא חותך הצידה כדי להאיט, עוד קצת, הביטחון שלו גדל, כמו נהג שעוקף וממשיך לנסוע במסלול הנגדי עד הרגע האחרון, מפחיד את המכונית שמתקרבת מהכיוון ההפוך, כמו צנחן חופשי שמחכה עד להזדמנות האחרונה לפתוח את המצנח, הוא מהיר מאוד עכשיו, הוא עף, ואז קטנה עם הקרסול והוא לוקח ימינה למסלול אחר, ומתחיל סללום קטן שיאט אותו ויאט ויאט עד שיחזור לגלישה מזוגזגת, ואפילו יעצור לשניה בתנועה חדה של המגלשיים כדי לנשום.

עכשיו הרעב מחלחל בדם שלו ביחד עם האדרנלין. מציץ בשעון. הקביעה עם החברים היתה לארוחת צהריים ועכשיו רק עשר, אבל הוא בשמחה ישתה איזה משקה איזוטוני כדי להמריץ את השרירים, אולי ינגוס במשהו. מסתכל סביב, אולי מישהו מהחברים יעבור. נשימתו הוסדרה, הוא מוכן לצאת לגלישה שתוביל אותו לאחת המסעדות.

אז היא עוברת. אין ספק. אוברול הבורדו הוא שלה. הוא לא מזהה עיניים, אבל השיער... היא עוברת באלגנטיות, במהירות, והוא לא חושב פעמיים, הוא אחריה, מתחיל בקפיצה, דוחף עם המקלות, פורץ קדימה בכל הכוח, שומר על קשר עין.

אל המהמורות הוא נכנס במהירות שלא היה לו סיכוי להשתלט עליה. הדוקטור אמר שאף אחד לא היה יוצא בלי פציעה מכניסה מהירה כזו לגבעה של מהמורות. הוא יצא מזה בזול, בקלות היה יכול לשבור גפיים, צלעות, אולי אפילו עמוד שדרה או גולגולת מפוצחת. "צריך רק להיזהר, רק להיזהר, לדעת את הגבולות שלך," הדוקטור אמר. "מה בכלל הביא אותך להיכנס לשם במהירות כזאת?"