קוהן

הסיפור הזה קרה בקנדה, מדינה ששימשה, לפי חלק מהשמועות, יעד מועדף לנאצים אחרי מלחמת העולם השנייה. אין הכוונה, חלילה, שקנדה מסבירה פנים לתורה הנאצית או למי מתומכיה בעבר או בהווה, אלא שבהיותה מדינה מסבירת פנים למהגרים, במיוחד אירופאים (אפילו בימינו, אם הם משכילים ובעלי מקצוע מועדף), הצליחו גרמנים רבים, שחלקם היו מעורבים בזרועות כאלה או אחרות של הרייך השלישי, להשתקע בקנדה בקלות יחסית.

במרכז הסיפור בחור ישראלי צעיר שמתגורר בוונקובר, קנדה, במשך שנה אחת בשנות התשעים המאוחרות של המאה הקודמת. שתי סיבות עיקריות לשנת החוץ שלו: לימודי ארכיטקטורה, וגירושים מכאיבים מאהבת חייו, כך חשב, אותה הכיר מאז גיל ארבע, סיכם להתחתן איתה בגיל שש, התחילו לצאת בגיל 12, יחסי מין מלאים בגיל חמש-עשרה, חתונה בגיל עשרים ואחת, גירושים בגיל עשרים ושבע, ללא ילדים.

הבחור, נקרא לו אסף, יושב על מרפסת דירתו, שמהזווית שלה הוא יכול לראות את המפרץ ומעליו הרים, עדיין מושלגים בחודש אביב מתקדם זה. הוא מוריד מחבל הכביסה שתלוי לרוחב מרפסתו הקטנה – כמו כל דירתו – את בגדיו שכיבס מוקדם יותר אותו אחר-צהריים. רגע של חוסר תשומת לב, או שיווי משקל, או מחשבה – משהו היה חסר ברגע הזה – וגרב אחת מתוך זוג שהוא מחשיב כזוג גרביים חשוב ושמיש בארונו, נשמטת מידיו למרפסתו של השכן מלמטה. אסף מביט על הגרב היבשה שנחתה במרכז המרפסת, וחוכך בדעתו מה לעשות. הוא לא מכיר את השכנים שלו: "שלום שלום" במסדרון לאלה שחולקים איתו קומה; עם דיירי הקומות האחרות אפילו זה לא. השכנה מהדירה הצמודה נכנסה בשבוע הראשון כדי לברר את מקור הרעש שעלה מדירתו של אסף – גלאי עשן שהתחיל להשתולל בגלל מחבת חמה. מאז לא שמע ממנה. יותר נכון, הוא שומע אותה כשהיא מקיימת יחסי מין. אבל הם לא מדברים.
על דלתו של השכן מלמטה, זה שבמרכז מרפסתו שוכבת עכשיו הגרב הטובה, מופיע השם כהן, אלא שהשם הזה כתוב ב-K, ולא, כפי שנהוג, ב-C. אסף עומד מול הדלת, הפעמון עדיין מהדהד, וחושב. נשמע יהודי, אם כי ה-K הזו אולי מסגירה משהו אחר. אסף לא ראה מעודו את האיש. הוא בוודאי זקן ערירי שלא יוצא מהדירה שלו. אולי הוא היה קצין נאצי, חושב אסף, שברח לקנדה ושינה את השם שלו לשם יהודי כדי שלא יחשדו בו. רק שהוא לא ידע שכהן זה ב-C. מעניין מה הוא עשה, איפה היה, אם בשטח או במפקדה, אם הכיר את היטלר באופן אישי, אם אשכרה הוציא להורג יהודים בעצמו או שיש לו רק אחריות עקיפה, תכנונית. קוהן לא פותח את הדלת, מה שנראה לאסף עוד יותר מסגיר.

למחרת, כשהסתכל ממרפסתו למרפסת השכן, גרבו לא היתה שם. בשלב זה כבר החלו החששות להציף את לבו. את הלילה הוא בילה בהרהורים על מעשי שכנו באירופה לפני חמישים ומשהו שנים, דמיין אותו במצבים, נסע איתו מערבה, לאמריקה. חשב על השנים הארוכות בגפו, על הבדידות הקשה מנשוא, על ייסורי המצפון בדירתו הקטנה, על חיים שאינם חיים. ועכשיו הגרב נעלמה.

למחרת לחץ אסף על הפעמון, מתוח, לבו דופק בהתרגשות, וחיכה. וצלצל שוב. וחיכה. ושמע משהו,
רשרוש. הדלת נפתחה. מולו עמד אדם קשיש, כפוף. המחשבה הראשונה שחלפה בראשו של אסף היתה, הוא לא נראה יהודי. הקשיש הזמין אותו להיכנס. אסף נכנס בהיסוס לדירה הקטנה והביט סביבו. קוהן הלך באיטיות להביא לו את הגרב האבודה. אסף הודה לו, התנצל שהפריע, ויצא מהדירה. אני לא מאמין שהתנצלתי, אמר לעצמו אסף בדרכו למעלה. אחרי כל זה, אני זה שמתנצל. מי היה מאמין.