בית ספר לשוטרים

בגיל ארבעים ושתיים החליט ירון מלר שהוא רוצה לעשות עם עצמו משהו. חייו עד אותה נקודה היו טובים, הוא לא התלונן: היתה לו אישה נהדרת ושני ילדים מקסימים שהוא גידל בעצמו בזמן שהיא פרנסה את המשפחה. צירוף של נסיבות שונות הביאו אותו ואת אשתו להחלטה, לפני כל אותן שש-עשרה שנים, שהוא יישאר בבית, והיא לא תוותר על הקריירה המבטיחה שלה כעורכת דין. ואכן, הקריירה קיימה, והוא טיפל, בישל, כיבס, טייל, ניקה, סידר, ארגן ועזר בשיעורי הבית. לא היתה להם בעיה עם הסידור זה, להפך - הם היו זוג מודרני, מתקדם, נאור.

אבל עכשיו, כשעודד בן שש-עשרה ועדי בת ארבע-עשרה, והם יכולים לדאוג לעצמם, והוא כבר לא עסוק מבוקר ועד ערב ומתרסק אל המיטה תשוש בסוף היום, ויש לו זמן פנוי שבו הוא חושב הרבה ומשתעמם ומבין שהוא גידל משפחה למופת אבל ויתר על הרבה, ויתר על עצמו, על שאיפותיו והגשמתו – לא שהוא ידע מה הם בדיוק, זו אחת הסיבות שהיה לו נוח לקיים את הסידור הזה – אבל עכשיו, עם כל הזמן הזה, הוא רצה לעשות משהו עם עצמו.

חבר סיפר לו על הקורס בבית הספר לשוטרים. בהתחלה הוא חשב שזאת בדיחה, כמו סדרת הסרטים המפגרים משנות השמונים. אבל הסתבר לו שזה רציני. הוא הלך לבקר בקורס, קיבל חומר הסברה, והחליט ללכת על זה. הנה קריירה שבה הוא יכול להתקדם, לתרום משהו לעצמו וגם לקהילה. אשתו תמכה בו לאורך כל הדרך וכך גם הילדים. הוא מילא את השאלונים, השיג המלצות, ועבר את הראיון האישי בהצלחה, למרות שהתרגש.

הקורס היה קשה. עשרים שנה אחרי שסיים את התואר הראשון שלו, הוא כבר לא זכר מה זה לשבת בכיתה וללמוד. ואת זה הוא עשה כמעט כל יום, במשך כמה שעות. עם מבחנים, ועבודות, וחזרה על החומר עד שעות הלילה המאוחרות ולחץ. חוץ מזה היו אימונים מעשיים, בשטח ציבורי, שטח בנוי, קהל, נשק. ירון לא היה התלמיד המצטיין במחזור שלו אבל הוא הוערך על ידי צוות המורים. אחרי הכל, הוא היה מבוגר בכמה שנים טובות מרובם, והוא היה אחראי, והשקיע, ובאמת רצה להצליח. אחרי שנה הוא התרגש עד דמעות בטקס הסיום של הקורס, כשהיה אחד מעשרים צוערים, רובם בסביבות חצי גילו, שדרגותיהם נחשפו בטקס במעמד המפכ"ל. כשלחץ את ידו של המפכ"ל, תמצת מפקד הקורס באוזניו את סיפורו המיוחד של ירון, והמפכ"ל הנהן בהערכה וטפח על כתפו של ירון פעמיים. בדרך הביתה, אשתו והילדים לא הפסיקו לדבר על המקרה הזה. לראשונה בחייו הוא חש שהם גאים בו. לראשונה חש שהשיג משהו אמיתי, בעצמו ולעצמו.

למחרת היתה מסיבת הסיום של בוגרי הקורס. אשתו לא היתה יכולה להצטרף אליו, והוא הלך לבדו. זה היה אירוע שמח, חלק משבוע של סיפוק ושביעות רצון אדירה, והוא הרשה לעצמו לשתות כמה כוסות יין. כשראה את תמרה, ללא ספר היפה והמושכת ממחזור השוטרים החדש, מופיעה בשמלת משי ירוקה דקיקה על גופה המושלם, החסיר פעימה. הוא ניגש אליה בחיוך, לחץ את ידה, ונשק ברוך לכתפה החשופה, שגונה היה כגון שמן זית.

בדיעבד קל להגיד שדווקא גבר מיושב ומבוגר שעבר קורס שוטרים צריך היה להיזהר, לדעת לשלוט בעצמו ולא לחצות את הגבולות, אך העובדה היא שירון היה שקול וזהיר. הוא רק נישק אותה על הכתף, מחווה של חיבה, של שמחה. זה לא שכנע את ועדת המשמעת, כי תמרה לא נסוגה מהאשמתה על הטרדה מינית. דרגותיו נלקחו ממנו יום לאחר שניתנו והוא סולק מהשירות. לאחר ערעור הסכים מפקד הקורס לשוטרים לקבל אותו לקורס חדש שעמד להיפתח.